דמי אבטלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דמי אבטלה הם תשלום המשולם לתושב מטעם ממשלת המדינה שבה הוא מתגורר, והמיועד להבטיח לו הכנסה במהלך התקופה שבה הוא מובטל מעבודה ועד אשר ימצא לעצמו תעסוקה. לרוב משלמת מדינה דמי אבטלה במסגרת מערכת הביטחון הסוציאלי שלה, ודמי אבטלה משולמים רק למי שנרשם כמובטל ובתנאים המיועדים להבטיח כי הוא יעסוק בחיפוש עבודה.

הענקת דמי אבטלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תשלום דמי אבטלה למחוסרי עבודה הוא סוגיה בתחום הביטחון הסוציאלי השנוייה במחלוקת חריפה. המצדדים בתשלום דמי אבטלה טוענים, בתמצית, כי תשלומם הוא חיוני בבחינת מתן רשת ביטחון לאדם אשר איבד את מקור פרנסתו, ומיועד להעניק אמצעי קיום לו ולמשפחתו עד אשר ישוב וימצא את מקומו בשוק העבודה. מנגד טוענים המתנגדים לתשלום דמי אבטלה כי הם מהווים נטל על קופת הציבור והוצאת כספים ממנה למטרה בלתי-יצרנית, וכי הם אינם מספקים למובטל תמריץ – או אף נותנים לו תמריץ שלילי – לחפש ולמצוא לעצמו עבודה.
היתרונות של דמי האבטלה:

  • רשת ביטחון למקרה שנקלעים למצב זמני של אי עבודה.
  • מאפשר למובטל לחפש עבודה הולמת ולא להיענות להצעות לא רלוונטיות לו ולמשק, רק בשל צורך כלכלי.
  • משאיר את המובטל בכוח העבודה ומשכך מגדיל הסיכוי לעבוד בעתיד.[1]

החסרונות של דמי האבטלה:

  • מקטין את התמריץ להיענות להצעות עבודה (בשכר נמוך יחסית לגובה דמי האבטלה) בתקופת הזכאות לדמי אבטלה.

תשלום דמי אבטלה איננו נוהג בכל מדינות העולם, בין משום המחלוקת העקרונית בדבר ההצדקה לשלמם ובין משום מצבן הכלכלי הרעוע של חלק מן המדינות והחולשה של מערכת הביטחון הסוציאלי בהן בכלל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דמי האבטלה בקופות עזרה הדדית של אגודות פועלים. בשנת 1893 הנהיגה עירית ברן ביטוח רשות נגד אבטלה. ביטוח זה סובסד במידה מועטה על ידי העירייה. בשנת 1895 הורשו העיריות בקנטון סנט גאלן להנהיג בתחומן ביטוח חובה נגד אבטלה. ביטוח כזה הונהג בעיר סנט גאלן, אך נתבטל בשנת 1901 לאחר שנכשל בהבגלת מספר המקבלים דמי אבטלה[2].

באירופה הונהגה ביוח חובה נגד אבטלה במחצית הראשונה של המאה העשרים – בבריטניה בשנת 1911, ובגרמניה ב-1927[3]. בבריטניה, הממשלה השתתפה בשליש מדמי הביטוח, אולם הדבר לא הספיק ונוצרו גרעונות גדולים שכוסו בידי הממשלה. בבריטניה שולמו דמי אבטלה קבועים לכל מובטל ללא קשר לשכר שלהם לפני האבטלה, אולם לנשים שולמו תשלומים מופחתים. בגרמניה, לעומת זאת, שולמו תשלומים בהתאם לשכר לפני האבטלה[2]. עד שנת 1931 היו דמי אבטלה גם באירלנד, איטליה, אוסטריה, פולין, ברית המועצות, בולגריה, אוסטרליה וחלק משווייץ. באותה שנה היה ביטוח רשות נגד אבטלה בבלגיה, הולנד, צרפת, דנמרק, פינלנד, נורווגיה, צ'כוסלובקיה וחלק משווייץ[4]. בצרפת הונהגו דמי אבטלה ב-1940[3].

תנאים להענקת דמי אבטלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הענקת דמי אבטלה כפופה לתנאים שונים - בנוגע לזכאות להם, לשיעור דמי האבטלה ולמשך הזמן שבו ניתן לקבלם. במדינות שבהן נוהג תשלום דמי אבטלה קיים גיוון רב בתנאים אלו, המבטא את הבדלי המדיניות ביניהן בסוגיה זו.

התנאים העיקריים הנוהגים הם אלו:

  • זכאות – בעניין זה נוהגות מגבלות שונות בחלק ממדינות העולם:
    • הגבלת הזכאות לקבוצות גיל מסוימות (לרוב מגיל 18 או 21 ועד לגיל היציאה לפנסיה).
    • הגבלת הזכאות למובטלים אשר עבדו מספר מינימלי מסוים של ימים בתקופה שקדמה לתחילת האבטלה (מגבלה זו מכונה "תקופת אכשרה").[5]
    • מניעת דמי אבטלה, בכלל או לתקופה מסוימת, ממי שלא פוטר מעבודתו אלא התפטר ממנה (יש ומוגבלת זכאותו של מי שפוטר מעבודתו עקב התנהגות רעה).
    • הפעלת מבחן הכנסה למובטל, הקובע תקרת הכנסות (מכל מקור אפשרי) שמעבר לה הוא איננו זכאי לקבל דמי אבטלה.
    • מניעת דמי אבטלה מעובדים עצמאיים (בעלי עסק שנסגר).
  • גובה דמי האבטלה – גובה דמי האבטלה יכול להיות מוגבל לסכום קבוע מצומצם, המאפשר קיום בסיסי בלבד. לעומת זאת יש שהוא נגזר משכרו של העובד ערב תחילת האבטלה, ובמקרה זה לעיתים ייקבע שדמי האבטלה שיקבל לא יעלו על מכפלה מסוימת של השכר הממוצע במשק.
  • מספר התביעות האפשריות לדמי אבטלה – הכוונה למספר תקופות האבטלה הנפרדות שיוכרו למובטל במהלך פרק זמן מסוים (למשל - שתיים במהלך שנה אחת).
  • משך התקופה שבעדה ניתן לקבל דמי אבטלה – מתן דמי אבטלה לתקופה בלתי מוגבלת או לתקופה מקסימלית קצובה. בהקשר זה יש ומוגבלת תקופת הזכאות של מובטלים צעירים לעומת מובטלים מבוגרים יותר, המתקשים יותר במציאת עבודה.

במרבית המדינות שבהן נוהג תשלום דמי אבטלה הם משולמים בדרך כלל רק למי שנרשם כמובטל בלשכת העבודה המקומית, על מנת ליצור לו תמריץ לחפש עבודה ולא להישאר מובטל. על הנרשם בלשכת העבודה לשתף פעולה עם הניסיונות למצוא לו עבודה. לעיתים מחויבים מובטלים לקבל גם עבודה שאיננה תואמת את מקצועם והכשרתם ערב תחילת האבטלה, או עבודה המרוחקת ממקום מגוריהם, וממי שמסרב לקבל עבודה המוצעת לו נשללים דמי האבטלה או חלקם.

במדינות מסוימות נתון תשלום דמי האבטלה בידי איגודי העובדים בהן, בשיטה המכונה "שיטת גנט" (Ghent System, על שם העיר בה הופעלה השיטה לראשונה). שיטה זו נוהגת בדנמרק, פינלנד, איסלנד ושוודיה. לפי שיטה זו מותנה תשלום דמי אבטלה בחברות באיגוד המקצועי. בבלגיה ובצרפת נוהגת שיטה מעורבת, שבה משתתפים איגודי העובדים והממשלה בתשלום דמי האבטלה.

דמי אבטלה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל הונהג תשלום דמי אבטלה החל משנת 1973. במהלך השנים נעשו יוזמות חקיקה שהרחיבו במידת מה את הזכאות לקבלת דמי אבטלה. במהלך שנות ה-90 ובעשור שלאחר מכן – על רקע המשברים הכלכליים שפקדו את המדינה בשנים אלו - נעשו גם תיקוני חקיקה (בעיקר במסגרת חוקי ההסדרים במשק המדינה) אשר צימצמו את ביטוח האבטלה: התיקונים הצרו את הזכאות לקבלת דמי האבטלה, הקטינו את שיעורם וקיצרו את תקופת הזכאות לקבלתם. במיוחד הוחמרו תנאים אלו בנוגע למובטלים בקבוצת הגיל הצעירה ולאלו שאין להם תלויים (כלומר שאינם תומכים כלכלית באנשים אחרים).[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם דורון, רלף מ. קרמר, מדינת הרווחה בישראל : מערכת הביטחון הסוציאלי במבחן המדיניות והביצוע, תל אביב: עם עובד, 1992.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אוסנת פלד לוי, ניצה קסיר״לחפש או לא לחפש, זאת השאלה - על מתייאשים מחיפוש עבודה בישראל״, בנק ישראל, ‏2015
  2. ^ 2.0 2.1 י. קניבסקי, ביטוח סוציאלי מחוסר עבודה, דבר, 13 בינואר 1933
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 עמי פרנקל, דמי אבטלה בישראל: מגמות ושינויים בחקיקה: 1985 עד 2000 (פברואר 2001) באתר מרכז אדוה
  4. ^ במערכות הסוציאליזם הבינלאומי, דבר, 1 במאי 1931
  5. ^ לדוגמה - 300 ימי עבודה במהלך 540 הימים (שנה וחצי) שקדמו לתחילת האבטלה.