דרכי האמורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איסור דרכי האמורי

(פרט מאיסור חוקות הגויים)
(מקורות עיקריים)

מקרא ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק ג'
משנה מסכת שבת, פרק ו', משנה י'
תלמוד בבלי מסכת שבת, דף ס"ז
משנה תורה לרמב"ם ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"א
שולחן ערוך אורח חיים, סימן קע"ח

דרכי האמורי הוא הכינוי שניתן על ידי חז"ל למכלול ההנהגות והאמונות הטפלות אשר נהגו בהם בני העם האמורי. לפי ההלכה, אסור לעשות מעשים חסרי פשר אשר מקורן במנהגי הגויים אף שאין בהם משום עבודה זרה (לפחות לא באופן מובהק). איסור זה הוא חלק מאיסור כולל של "חוקות הגויים".

מקור האיסור ופרטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאמר בתורה "ובחקותיהם לא תלכו"[1] ולפירושו של רבי מאיר (בספרא אחרי מות ט) הפסוק אוסר את "דרכי האמורי שמנו חכמים".

ובחקותיהם לא תלכו, וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגומר וחובר חבר וגו' ומה תלמוד לומר ובחוקותיהם לא תלכו? שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיטריות וקרקסאות והאסטריות, רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים.

ספרא פרשת אחרי מות

חז"ל פירטו במשנה[2] בתוספתא[3] ובתלמוד[4][5] דוגמאות רבות לדרכי האמורי. בין הדוגמאות אפשר למנות קמיעים ניחושים לחשים כישופים ואמונות טפילות.

  • סוגי קמיעים: כמו ביצת החרגול (לכאבים באוזן) שן שועל (לנדודי שינה), מסמר צלוב (ריפוי מכה).
  • ניחושים: שחיטת תרנגול שקרא כעורב, או שחיטת תרנגולת שקראה כתרנגול.
  • לחשים להגברת המזל (אומר: התגבר מזלי ואל תהיה עייף ביום ובלילה). לחש ליין שיתברך (אומר: אשתה ואותיר אשתה ואותיר).
  • כישופים: גבר ואשה המחליפים שמותיהם בלילה כדי שהשדים לא ישלטו בהם.
  • אמונות טפילות: הטחת ביצים בקיר, לשיר למען הצלחת עשיית כותח וכו'.

מקרים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ן ערער על מנהג הכפרות בתרנגולת ולדעתו אין לעשות כן משום דרכי האמורי[6].

מקרים שאין בהם משום דרכי האמורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנה במסכת שבת כתוב : יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר הצלוב (סוגים של קמיעים) משום רפואה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי." אולם בתלמוד נפסק "כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי". התלמוד אף מביא סוגי לחשים המותרים לאומרם במקרים שנתקע לאדם עצם בגרון.

דרך תפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמירה סתמית דרך תפילה מותרת. כגון המוזג יין ובעת מזיגתו יכול לומר "יין וחיים לפיהם של החכמים" התלמוד מספר שכך עשה רבי עקיבא [7].

דרך כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחר מותו של מלך שורפים את כל כלי תשמישו ואין בזה משום דרכי האמורי.

ניתוח אנתרופולוגי של מעשים אלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב קוק בספרו "עין אי"ה" על מסכת שבת[8], מקדים לביאור סוגיית דרכי האמורי הסבר[9] על ההבדל בין מנהגים או דרכי התנהגות, הייחודיים ללאומים או העמים השונים (וככאלה, ייתכן ויטיבו ללאום העושה אותם מנהגים. לעומת זאת, אם יאומצו על ידי לאום אחר יביאו להרס), לבין המעשים שהינם נחלת כלל האנושות או שראוי כי יהפכו לנחלת כלל האנושות (בעיקר הנחיות רפואיות, אך גם מעשים המושתתים על יסודות מדעיים, וכדומה).

לאחר הקדמה זו, מבהיר הרב כי מעשים אלו, המובאים תחת הכותרת הכללית "דרכי האמורי", הינם למעשה ביטויים פנימיים לתודעות תת-הכרתיות של הלאום, המכונה בדברי חז"ל "האמורי". לאום זה (שאינו מזוהה עם העם האמורי הקדום[10]), מאופיין במעין קונפליקט בין הרצון לחיות, לבין הרצון להחריב. קונפליקט זה טבוע בתודעה הקולקטיבית ה"אמורית", שתוצאתו: פחד מן החיים (פחד זה מתבטא במעשים, כדוגמת המובאים לעיל).

סיבת האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמים שאסרו לנו עשייה של מעשים אלו, רצו למנוע מהעם היהודי להיגרר לאותן תחושות ותודעות תת-הכרתיות בעייתיות. העם היהודי האמון על "קדושת החיים", דבר המתבטא בין היתר ב"כבוד הבריות", "צער בעלי חיים", "בל תשחית", ועוד כהנה רבות (כולן דוגמאות לחשיבות שמייחסים לחי ולקיים), עלול להדרדר למצב של שחיתות מוסרית עקב אימוץ מעשים המביאים איתם תודעות הרסניות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק ג'.
  2. ^ פרק ו משנה י.
  3. ^ תוספתא למסכת שבת, פרקים ז-ח.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ז (סוף פרק ו).
  5. ^ מסכת סוטה, מסכת בבא קמא, מסכת סנהדרין, מסכת עבודה זרה ומסכת חולין.
  6. ^ בית יוסף על טור או"ח סימן תרה.
  7. ^ ראה מאירי שבת סז ב
  8. ^ הראי"ה קוק, עין אי"ה, כרך ב', פרק שישי, סעיפים צ"ו (קישור לוויקיטקסט)-ק"י.
  9. ^ הסברו זה של הרב קוק (כמו הסברים וניתוחים רבים של הרב קוק בספריו), הוא מההסברים הראשונים הכתובים ומודפסים, המתייחס לסיבת הדברים, תוך ניתוח אנתרופולוגי ופסיכולוגי של דברי חז"ל.
  10. ^ ניתן לומר כי כינוי זה הוא מעין "שם קוד" לגויים בעלי תכונה מסוימת, משותפת.