כבוד הבריות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כבוד הבריות הוא מושג הלכתי המתייחס לכבודו של אדם כערך, שעבורו נדחים ערכים אחרים.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלל שמובא בתלמוד אומר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה[1]. לפי כלל זה איסורים אחרים נדחים כאשר קיומם כרוך בביזיון לאדם. למסקנת הגמרא כלל זה תקף רק באיסורי דרבנן, אולם באיסורי דאורייתא לדעת הרמב"ם לא נאמר ההיתר זולת במקרים בודדים (מת מצווה, והשבת אבידה)[2] אולם לדעת ראשונים אחרים כאשר מדובר על איסור שעוברים עליו בשב ואל תעשה מותר גם לעבור על איסורי תורה מפני כבוד הבריות[3].

החובה לנהוג כבוד בחברו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות רבים מובאת החובה לנהוג כבוד בחברו. בשעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי ציווה לתלמידיו "הזהרו בכבוד חבריכם"[4]. הרמב"ם כותב בין הלכות המצווה ואהבת לרעך כמוך, שיש בה גם חובה לשמור על כבודו של הריע:

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.

משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות דעות, פרק ו', הלכה ג'.

כבוד הבריות במשפט העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כבוד הבריות במשפט העברי

במשפט העברי מהווה כבוד הבריות ערך יסוד, וכולל זכויות שונות ככבוד הגוף, מניעת קלון ושוויון. המשנה קובעת: "איזהו מכובד, המכבד את הבריות[5], שנאמר: 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו'"(ספר שמואל א', פרק ל', פסוק ב'). כבוד הבריות אינו ערך מוסרי בלבד, אלא יש לו השלכות לעיצוב נורמות הלכתיות והוא מהווה כלל משפטי הדוחה לעיתים כללים משפטיים אחרים.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסורי דאורייתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מת מצווה: ההולך לשחוט קרבן פסח וראה לפניו מת מצווה נטמא לכבודו אף על פי שעל ידי כך ימנע מלהקריב את קרבן הפסח[1], וזאת משום שכבוד הבריות דוחה מצוות עשה דאורייתא בשב ואל תעשה.
  • השבת אבידה: אדם חשוב שמצא אבידה וחש פחיתות כבוד אם יחזירנה (זקן ואינה לפי כבודו) פטור ממצוות ההשבה, שגדול כבוד הבריות שדוחה לאו שקשור לדיני ממונות גם כאשר הוא עובר על לאו דאורייתא.

איסורי דרבנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שעטנז דרבנן: אדם שגילה שהוא לבוש בבגד שיש בו שעטנז שאסור רק מדרבנן[6] יכול להישאר לבוש בו עד שיגיע לביתו[7], וזאת משום שאיסור דרבנן נדחה מפני כבוד הבריות. לעומת זאת, כאשר מדובר בשעטנז דאורייתא עליו לפשוט את הבגד מיד.
  • שבת (טלטול בכרמלית): ההולך בשבת בכרמלית וגילה שהציצית שעליו פסולה אינו חייב להסירה עד שיגיע לביתו, אף על פי שיש בכך איסור הוצאה מרשות לרשות מדרבנן, משום כבוד הבריות[8]. לגבי החיוב מהתורה להטיל ציצית, כיון שבשבת יש איסור קשירה, אינו מחויב בהטלת ציצית[9].
  • איסור מוקצה: בעבר, שהרגילות הייתה להתנקות בבית הכסא על ידי אבנים, התירו חכמים טלטול אבנים בשבת, למרות היותן מוקצה, משום כבוד הבריות[10].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ט, עמוד ב'.
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות כלאים, פרק י', הלכה כ"ט
  3. ^ כך כתב רש"י במסכת ברכות דף כ עמוד א דיבור המתחיל שב: "דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות, היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידיים, אלא יושב במקומו, ודבר תורה נעקר מאליו".
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ח, עמוד ב'.
  5. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ד', משנה א'
  6. ^ כגון שאינו "שוע טווי ונוז" לסוברים שאיסורו רק מדרבנן, ראו ש"ך יורה דעה סימן ש סעיף קטן א.
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות כלאים, פרק י', הלכה כ"ט, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ש"ג, סעיף א'.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ל"ח, עמוד א', שולחן ערוך, אורח חיים, סימן י"ג, סעיף ג'.
  9. ^ ראו משנה ברורה סימן יג סעיף קטן ט, על פי מגן אברהם בשם המרדכי.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"א, עמוד א', רש"י סוכה דף לו עמוד ב דיבור המתחיל מותר להכניס, משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"ו, הלכה ד', שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ב, סעיף א'.