דרפלינגר (סיירת מערכה, 1913)
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת מערכה |
| צי | הצי הקיסרי הגרמני |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | סיירות המערכה מסדרת דרפלינגר |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
בלום ווס  |
| תחילת הבנייה | ינואר 1912 |
| הושקה | 12 ביולי 1913 |
| תקופת הפעילות | 1 בספטמבר 1914 – 21 ביוני 1919 (4 שנים ו־42 שבועות) |
| אחריתה | הוטבעה על ידי צוותה בסקפה פלו |
| מיקום |
58°51′50″N 3°12′21″W / 58.863751176256°N 3.2058726504375°W |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 26,600 טון, מקסימלי: 31,200 טון |
| אורך | 210.4 מטר |
| רוחב | 29 מטר |
| שוקע | 9.2 מטר |
| מהירות | 26.4 קשרים |
| גודל הצוות | 1,112 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 10,400 ק"מ במהירות 14 קשר |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 63,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | טורבינות קיטור |
| שריון |
חגורת שריון 300 מ"מ מגדל הניווט 300 מ"מ צריחי תותחים 270 מ"מ סיפון 30–80 מ"מ |
| חימוש |
שמונה תותחים SK/L50 בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ) 12 תותחים SK/L45 בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 8 תותחים SK/L45 3.5 אינץ' (88 מ"מ) ארבעה צינורות טורפדו 24 אינץ' (60 ס"מ) |
  | |
דרפלינגר (בגרמנית: SMS Derfflinger) הייתה סיירת מערכה של הצי הקיסרי הגרמני שנבנתה בתחילת שנות ה-1910 במהלך מרוץ החימוש הימי האנגלו-גרמני. היא הייתה האונייה הראשונה בסדרה של שלוש אוניות; האוניות האחיות שלה היו ליצו והינדנבורג. דרפלינגר הייתה גדולה יותר והציגה שיפורים משמעותיים לעומת סיירות המערכה הגרמניות הקודמות, ונשאה תותחים גדולים יותר בסידור ירי-על יעיל יותר. דרפלינגר הייתה חמושה בסוללה ראשית של שמונה תותחי 30.5 ס"מ (12 אינץ'), בהשוואה לתותחי 28 ס"מ (11 אינץ') של סיירות מערכה קודמות. היה לה מהירות מרבית של 26.5 קשרים (49.1 קמ"ש) והיא נשאה הגנה כבדה, כולל חגורת שריון בעובי 30 סנטימטרים (11.8 אינץ').
דרפלינגר הושלמה זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914; לאחר כניסתה לשירות, היא הצטרפה לשאר סיירות המערכה הגרמניות בקבוצת הסיור I של צי הים הפתוח, שם שירתה במשך העימות. כחלק מכוח זה, היא השתתפה במספר רב של מבצעים בים הצפוני, כולל הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי בדצמבר 1914, קרב שרטון דוגר בינואר 1915, והפגזת ירמות' ולואוסטופט באפריל 1916. פעולות אלו הגיעו לשיאם בקרב יוטלנד ב-31 במאי – 1 ביוני 1916, שם דרפלינגר עזרה להטביע את סיירות המערכה הבריטיות אה"מ קווין מרי ואה"מ אינווינסיבל. דרפלינגר ניזוקה קשות במהלך הפעולה והייתה מחוץ לשירות לצורך תיקונים במשך מספר חודשים לאחר מכן.
האונייה הצטרפה מחדש לצי בסוף 1916, אם כי בשלב זה נטשו הגרמנים את אסטרטגיית הפשיטות שלהם עם צי השטח לטובת מערכת הצוללות. כתוצאה מכך, דרפלינגר ושאר צי הים הפתוח ראו פעילות מועטה בשנתיים האחרונות של המלחמה מלבד תפקיד הסיור במפרץ הגרמני. הצי ביצע מבצע אחרון אחד באפריל 1918 בניסיון לא מוצלח ליירט שיירה בריטית לנורווגיה. לאחר תום המלחמה בנובמבר 1918, הצי נכלא בסקפה פלו. בהוראת קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר, הספינות הכלואות הוטבעו ב-21 ביוני 1919 כדי למנוע את תפיסתן על ידי מדינות ההסכמה.
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
דרפלינגר הוקצתה לשנת הכספים 1911 כחלק מחוק הצי משנת 1906; עבודת התכנון החלה בתחילת 1910. לאחר שעמיתיהם הבריטים החלו להתקין תותחי 34.3 ס"מ (13.5 אינץ') בסיירות המערכה שלהם, קצינים בכירים בפיקוד הצי הגרמני הגיעו למסקנה כי נדרשת עלייה בקליבר של תותחי הסוללה הראשית מ-28 ס"מ (11 אינץ') ל-30.5 ס"מ (12 אינץ'). כדי למנוע מהעלויות להיות גבוהות מדי, מספר התותחים צומצם מעשרה לשמונה, בהשוואה ל-זיידליץ הקודמת, אך אומץ סידור ירי-על יעיל יותר.
מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אורכה של דרפלינגר היה 210.4 מ' (690 רגל 3 אינץ'), רחבה היה 29 מ' (95 רגל 2 אינץ') והשוקע שלה היה של 9.2 מ' (30 רגל 2 אינץ') מקדימה ו-9.56 מ' (31 רגל 4 אינץ') מאחור. הדחק האונייה המתוכנן היה 26,600 טון (26,200 טון ארוך) בדרך כלל והיא הגיעה ל-26,741 טון (26,319 טון ארוך) בתפוסה מלאה. דרפלינגר הונעה על ידי שני זוגות של טורבינות קיטור בלחץ גבוה ונמוך שהניעו ארבעה מדחפים, עם קיטור שסופק על ידי ארבעה עשר דוודי צינור מים שורפי פחם שהועברו לשתי ארובות. תחנת הכוח של דרפלינגר דורגה ב-63,000 כוחות סוס (46,336 קילוואט), אשר יצרה מהירות מרבית של 26.5 קשרים (49.1 קמ"ש). לספינה היה צוות שהורכב מ-44 קצינים ו-1,068 עד 1,138 מלחים. בזמן ששירתה כספינת הדגל של השייטת, צוותה תוגבר ב-14 קצינים נוספים ו-62 מלחים במטה המפקד.
מאחר שהרכיבה סוללה ראשית של שמונה תותחי 30.5 ס"מ (12 אינץ'), הייתה דרפלינגר סיירת המערכה הגרמנית הגדולה והחזקה ביותר באותה תקופה. הסוללה המשנית של האונייה כללה 12 תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45 בקזמטים בודדים במבנה העילי, שישה לכל צד רוחב. להגנה מפני סירות טורפדו, היא נשאה שמונה תותחי 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/45 בתושבות ציר בודדות על המבנה העילי, שארבעה מהם הוסרו ב-1916. ארבעה תותחי 8.8 ס"מ נוספים הותקנו באמצע האונייה. האונייה נשאה ארבעה צינורות טורפדו בקוטר 50 ס"מ (19.7 אינץ') שקועים; אחד היה ממוקם בחרטום, שניים בצד הרוחב ואחד בירכתיים.
דרפלינגר הוגנה על ידי חגורת שריון בעובי 300 מ"מ (11.8 אינץ') במצודה המרכזית של הספינה, שם הגנה על מחסני התחמושת וחללי מכונות ההנעה. עובי הסיפון שלה היה 30 עד 80 מ"מ (1.2 עד 3.1 אינץ'), כשהשריון העבה יותר משופע כלפי מטה בצדדים כדי להתחבר לקצה התחתון של החגורה. לצריחי הסוללה העיקריים שלה היו מגני חזית בעובי של 270 מ"מ (10.6 אינץ'). הקזמטים המשניים שלה קיבלו 150 מ"מ (5.9 אינץ') של הגנת שריון. למגדל הניווט הקדמי, שבו שלט מפקד הספינה על כלי השיט, היו דפנות בעובי של 300 מ"מ.
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
דרפלינגר נבנתה על ידי Blohm & Voss במספנה שלהם בהמבורג, שדרית האונייה הונחה בינואר 1912. האונייה נקראה על שם גאורג פון דרפלינגר, גנרל-פלדמרשל פרוסי במהלך מלחמת שלושים השנים. היא הייתה אמורה להיות מושקת ב-14 ביוני 1913, ובטקס ההשקה נשא הגנרל הגרמני אוגוסט פון מקנזן נאום. מזחלות העץ שעליהן נחה האונייה נתקעו; היא נעה רק 30–40 ס"מ (12–16 אינץ'). ניסיון שני הצליח ב-12 ביולי 1913. צוות שהורכב מעובדי המחסנות לקח את הספינה סביב סקיין לקיל בתחילת 1914; שם היא השלימה את ההתאמה. בעוד אירופה נסחפה לקראת מלחמה במהלך משבר יולי, הפיקוד הימי הגרמני הוציא פקודות ב-27 ביולי להציב את הצי במצב של כוננות מוגברת, אם כי דרפלינגר עדיין לא הייתה מוכנה. הגרמנים חששו שהצי הבלטי הרוסי יפתח בהתקפת טורפדו מפתיעה בתחילת המלחמה, כפי שעשה הצי היפני לרוסים במלחמת רוסיה–יפן, אך המתקפה לא יצאה לפועל עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה למחרת.
האונייה החלה ב-1 בספטמבר ניסויים ימיים. בסוף אוקטובר הוקצה כלי השיט לקבוצת הסיור I, אך פגיעה בטורבינות האונייה במהלך הניסויים מנעה ממנה להצטרף ליחידה עד 16 בנובמבר. המבצע הראשון של האונייה בזמן המלחמה התרחש ב-20 בנובמבר; דרפלינגר התייצבה עם הסיירות הקלות שטרלזונד ושטרסבורג ושייטת סירות הטורפדו V עבור סריקה של כ 80 מיל ימי (150 קילומטרים; 92 מיל) מצפון-מערב לאי הלגולנד. הם לא הצליחו לאתר אף כוחות בריטיים ולאחר מכן חזרו לנמל.
הפגזת סקרבורו, הרטליפול וויטבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אינגנול החליט כי יש לבצע פשיטה נוספת על החוף האנגלי בתקווה לפתות חלק מהצי הגדול לקרב שבו ניתן יהיה להשמיד אותו. בשעה 03:20 ב-15 בדצמבר, זיידליץ ועליה פרנץ פון היפר, מולטקה, פון דר טאן, דרפלינגר, ובליכר, יחד עם הסיירות הקלות קולברג, שטרסבורג, שטרלזונד, גראודנץ, ושתי שייטות של סירות טורפדו עזבו את שפך היאדה. הספינות הפליגו צפונה על פני האי הלגולנד, עד שהגיעו למגדלור שונית הורנס, ובשלב זה פנו הספינות מערבה לכיוון סקרבורו. 12 שעות לאחר שהיפר עזב את שפך היאדה, צי הים הפתוח, המורכב מ-14 דרדנוטים ו-8 פרה-דרדנוטים וכוח מיסוך של 2 סיירות משוריינות, 7 סיירות קלות ו-54 סירות טורפדו, יצאו כדי לספק חיפוי מרחוק.
ב-26 באוגוסט 1914 עלתה על שרטון הסיירת הקלה הגרמנית מגדבורג במפרץ פינלנד; שרידי האונייה נלכדו על ידי הצי הרוסי, שמצא ספרי קוד ששימשו את הצי הגרמני, יחד עם מפות ניווט לים הצפוני. הרוסים העבירו את המסמכים הללו לצי המלכותי, שיחידת ההצפנה שלו - חדר 40 - החלה לפענח אותות גרמניים. ב-14 בדצמבר הם יירטו הודעות הקשורות להפגזה המתוכננת של סקרבורו. הפרטים המדויקים של התוכנית לא היו ידועים, והבריטים הניחו שצי הים הפתוח יישאר בבטחה בנמל, כמו בהפגזה הקודמת. ארבעת סיירות המערכה של תת-אדמירל דייוויד ביטי, נתמכות על ידי שייטת הסיירות השלישית ושייטת הסיירות הקלות הראשונה, יחד עם ששת הדרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השנייה, היו אמורים לארוב לסיירות המערכה של היפר.
במהלך הלילה של 15 בדצמבר נתקל הגוף העיקרי של צי הים הפתוח במשחתות בריטיות. מחשש לסיכוי להתקפת טורפדו לילית, אינגנול הורה לספינות לסגת. היפר לא היה מודע להוראה של אינגנול, ולכן הוא המשיך בהפגזה. בהגיעם לחוף הבריטי, סיירות המערכה של היפר התפצלו לשתי קבוצות. זיידליץ, מולטקה ובליכר פנו צפונה להפגיז את הרטליפול, בעוד פון דר טאן ודרפלינגר פנו דרומה כדי להפגיז את סקרבורו וויטבי. עד השעה 09:45 ב-16 בדצמבר, שתי הקבוצות התאספו מחדש, והן החלו לסגת מזרחה.
בשלב זה, סיירות המערכה של ביטי היו בעמדה לחסום את נתיב היציאה הנבחר של היפר, בעוד כוחות אחרים היו בדרך להשלים את הכיתור. בשעה 12:25, הסיירות הקלות של קבוצת הסיור II החלה לעבור דרך הכוחות הבריטיים בחיפוש אחר היפר. אחת מהסיירות בשייטת הסיירות הקלות השנייה הבחינה בשטרלזונד ודיווחה לביטי. בשעה 12:30 הפנה ביטי את סיירות המערכה שלו לכיוון הספינות הגרמניות. ביטי הניח שהסיירות הגרמניות היו המסך המקדים של ספינותיו של היפר, אבל סיירות המערכה היו כ-50 ק"מ קדימה. שייטת הסיירות הקלות השנייה, שעקבה אחר ספינותיו של ביטי, התנתקה כדי לרדוף אחרי הסיירות הגרמניות, אך אות שגוי של סיירות המערכה הבריטיות החזיר אותם לעמדות החיפוי שלהם. הבלבול הזה אפשר לסיירות הקלות הגרמניות להימלט ולהתריע על מיקומם של סיירות המערכה הבריטיות. סיירות המערכה הגרמניות פנו לצפון-מזרח הכוחות הבריטיים והצליחו להימלט.
גם הבריטים וגם הגרמנים היו מאוכזבים מכך שלא הצליחו לפגוע ביעילות ביריביהם. המוניטין של אינגנול סבל מאוד כתוצאה מהחששנות שלו. הקפטן של מולטקה זעם; הוא הצהיר שאינגנול פנה לאחור "מפני שהוא פחד מאחת עשרה משחתות בריטיות שהיו יכולות להיות מחוסלות... תחת ההנהגה הנוכחית לא נשיג דבר." ההיסטוריה הגרמנית הרשמית מתחה ביקורת על אינגנול על כך שלא השתמש בכוחות הקלים שלו כדי לקבוע את גודל הצי הבריטי, וקבעה: "הוא החליט על אמצעי שלא רק סיכן ברצינות את כוחות ההתקדמות שלו מול החוף האנגלי אלא גם קיפח את הצי הגרמנים מניצחון בטוח".
קרב שרטון דוגר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת ינואר 1915 נודע שספינות בריטיות עורכות סיור באזור שרטון דוגר. אינגנול נרתע בתחילה מניסיון להשמיד את הכוחות הללו, מכיוון שקבוצת הסיור I נחלשה זמנית בזמן שפון דר טאן הייתה במזח יבש לצורך תחזוקה תקופתית. קונטר-אדמירל ריכרד אקרמן, הרמטכ"ל של צי הים הפתוח, התעקש על הפעולה, ולכן אינגנול התרצה והורה להיפר לקחת את סיירות המערכה שלו לשרטון דוגר. ב-23 בינואר, התייצב היפר עם זיידליץ בראש, ואחריה מולטקה, דרפלינגר ובליכר, יחד עם הסיירות הקלות גראודנץ, רוסטוק, שטרלזונד, קולברג ו-19 סירות טורפדו משייטת V ומחצית השייטות II ו-XVIII. גראודנץ ושטרלזונד הוקצו למסך הקדמי, בעוד קולברג ורוסטוק הוקצו לימין ולשמאל, בהתאמה. לכל סיירת קלה נלוותה חצי שייטת של סירות טורפדו.
שוב, יירוט ופענוח של אותות אלחוטיים גרמניים מילאו תפקיד חשוב. למרות שהם לא היו מודעים לתוכניות המדויקות, הצליחו הקריפטוגרפים של חדר 40 להסיק שהיפר יערוך מבצע באזור שרטון דוגר. כדי להתמודד עם זה, שייטת סיירות המערכה הראשונה של ביטי, שייטת סיירות המערכה השנייה של אדמירל ארצ'יבלד מור ושייטת הסיירות הקלות השנייה של קומודור ויליאם גודאינף הייתה אמורה להיפגש עם כוח הארוויץ' של קומודור רג'ינלד טירוויט בשעה 8:00 ב-24 בינואר, 56 ק"מ צפונית לשרטון דוגר. בשעה 08:14, קולברג הבחינה בסיירת הקלה אורורה וכמה משחתות מכוח הארוויץ'. אורורה קראה תיגר על קולברג עם זרקור, ואז קולברג תקפה את אורורה וקלעה בה שתי פגיעות. אורורה השיבה אש וקלעה שתי פגיעות על קולברג בתגמול. היפר הפנה מיד את סיירות המערכה שלו לעבר הירי, כאשר, כמעט בו-זמנית, שטרלזונד הבחינה בכמות גדולה של עשן מצפון-מערב לעמדתה. זה זוהה כמספר ספינות מלחמה בריטיות גדולות התקדמות לעבר ספינותיו של היפר.
היפר פנה דרומה כדי לברוח, אך הוגבל ל-23 קשרים (43 קמ"ש), שהייתה המהירות המרבית של הסיירת המשוריינת הישנה יותר בליכר. סיירות המערכה הבריטיות הרודפות אחריו הפליגו במהירות של 27 קשרים (50 קמ"ש), והדביקו במהירות את הספינות הגרמניות. בשעה 09:52, לאיון פתחה באש לעבר בליכר מטווח של כ-20,000 יארד (18,000 מטרים); זמן קצר לאחר מכן, קווין מרי וטייגר החלו לירות גם כן. בשעה 10:09, התותחים הבריטים פגעו לראשונה בבליכר. שתי דקות לאחר מכן, הספינות הגרמניות החלו להשיב אש, והתרכזו בעיקר בלאיון, מטווח של 18,000 יארד (16,000 מטרים). בשעה 10:28 נפגעה לאיון בקו המים, מפגז שקרע חור בדופן הספינה והציף בונקר פחם. בשעה 10:30, ניו זילנד, הספינה הרביעית בטור של ביטי, הגיעה לטווח של בליכר ופתחה באש. עד 10:35, הטווח נסגר ל-17,500 יארד (16,000 מטרים), אז כל הטור הגרמני היה בטווח היעיל של הספינות הבריטיות. ביטי רצה ש"ניו זילנד" תירה על "בליכר", האחרונה בטור הגרמני, ש"פרינסס רויאל" תירה על "דרפלינגר", ש"טייגר" תירה על "מולטקה" וש"לאיון" תירה על "זיידליץ", הראשונה. ואולם, קפטן הנרי ב. פלי (Pelly), שפיקד על "טייגר", חשב שגם האונייה הבריטית החמישית, "אינדומיטבל", כבר הגיעה לטווח ירי. לפיכך, הוא הבין שביטי מתכוון לכך ששתי האוניות הראשונות, "לאיון" ו"טייגר", יירו על "זיידליץ", ואילו האוניות הבאות יירו כל אחת על האוניה המקבילה לה. שאר המפקדים הבריטיים הבינו את כוונתו של ביטי, וכך נוצר מצב שאף אונייה בריטית לא העסיקה את "מולטקה", השנייה בטור הגרמני. רמת התותחנות של "מולטקה" הייתה מעולה, הגבוהה ביותר בצי הגרמני, ותותחניה פתחו באש על "לאיון", שכעת הייתה מטרה לשתי אוניות גרמניות, "מולטקה" ו"זיידליץ". המצב היה חמור עוד יותר מכיוון שבניגוד ל"מולטקה", רמת התותחנות של "טייגר" הייתה מן הנמוכות בצי הבריטי, ובשלב זה של הקרב לא הצליחו תותחניה לפגוע כלל ב"זיידליץ".
בשלב זה של הקרב, דרפלינגר נפגעה פעם אחת, אך הפגז גרם נזק קל בלבד. שני לוחות שריון בגוף הספינה נפלו פנימה וחלק מבונקרי הפחם המגנים הוצפו.
למרות האש הכבדה שנורתה עליה, הצליחה ליון בשעה 9:43 לפגוע פגיעה קשה ב"זיידליץ". פגז 13.5 אינץ' של "לאיון" פגע בברבטה של הצריח האחורי של "זיידליץ", וחדר לתוך גזע הצריח, שבו היו מוכנים מטעני חומר נפץ הודף להעלאה לצריח. המטענים התלקחו בבת אחת, וההבזק שנוצר חדר אל מחסן התחמושת שמתחת לצריח, ומשם למדורים נוספים, כולל לגזע הצריח שמאחורי הצריח האחורי. ההבזק היה עצום. להבת אש אדירה פרצה והיתמרה לגובה 60 מטרים, ותוך שניות בודדות נספו 165 מלחים וקצינים. רשף האש היה עלול לחדור תוך שניות למחסני תחמושת נוספים, ולגרום להתפוצצות שתשמיד את האונייה; האסון נמנע בשניות האחרונות הודות לפעולתו המיידית של מש"ק בשם וילהלם היידקאמפ (Wilhelm Heidkamp), שהציף את מחסני התחמושת של האונייה. שני צריחיה האחוריים של "זיידליץ" יצאו מכלל פעולה, ועל האונייה הכבידו כעת 600 טון של מים שבהם הוצפו מחסני התחמושת. למרות נזק זה המשיכו צריחיה הנותרים של "זיידליץ" לירות בקצב מהיר, והאונייה לא האטה, אות למשמעת המעולה של הצוות הגרמני ולרמת התכנון והבנייה הגבוהים של הגרמנים.
האש הכבדה שניחתה על "לאיון" החלה לתת את אותותיה. בשעה 10:01 ספגה "לאיון" פגיעה של פגז 11 אינץ' שנורה מ"זיידליץ". הפגז גרם לחדירת מים, שגרמו לקצרים חשמליים שהוציאו מכלל פעולה את החימוש השניוני ואת בקרת האש האחורית. המים שחדרו גרמו לאונייה להתחיל לנטות שמאלה. כמה דקות לאחר מכן, ב-10:18, נפגעה "לאיון" משני פגזים גרמניים בבת אחת. הפגיעות גרמו לנזק במנועיה ולחדירת מים למכלי הדלק שלה, והנטייה שמאלה התגברה. ב-10:41 נפגעה "לאיון" שוב, הפעם בצריח התותחים הקדמי. הפגיעה גרמה לשריפה, אך זו כובתה במהירות ונמנע אסון דומה לזה שאיים על "זיידליץ". ואולם, "לאיון" כבר נפגעה קשות; היא ספגה 15 פגיעות של פגזים גרמניים, מהירותה ירדה ל-15 קשר, והיא נפרדה מהמערך הטורי והחלה לפגר. כעת עברה "טייגר" לראש הטור הבריטי, והאש הגרמנית החלה להיות מרוכזת בה. פגז פגע במרכז האונייה, בצריח Q. שמונה אנשי צוות נהרגו, וכל הסירות של האונייה, שהיו ממוקמות באזור זה, התלקחו ועלו באש. להבות גדולות היתמרו ממרכזה של האונייה הבריטית, והגרמנים היו בטוחים שהשמידו אותה. למעשה, בתוך עשרים דקות השתלט צוות האונייה על הדליקה והאונייה המשיכה לתפקד כרגיל.
למרות הפגיעה ב"לאיון", עדיין היו הגרמנים במצב קשה. "בליכר", שהייתה כזכור בסוף הטור הגרמני, נפגעה שוב ושוב; היא האונייה הראשונה שעליה ירתה כל אונייה בריטית שהגיעה לטווח הירי. כמה דקות לאחר הפגיעה הראשונה ב"ליון", בשעה 10:30, פגע פגז שנורה מ"פרינסס רויאל" ב"בליכר". חדר הדוודים נפגע וחלק מהתחמושת החל לבעור. מהירותה של "בליכר" ירדה ל-17 קשר (כ-31 קמ"ש) והיא החלה לפגר אחר שאר האוניות הגרמניות, ולסטות לכיוון צפון מזרח. בפני היפר עמדה התלבטות קשה. מצבה של "בליכר" היה קשה יותר ויותר, אך ניסיון להגן עליה משמעותו הייתה הטבעת כולן. "זיידליץ" הייתה במצב קשה ותחמושתה הלכה ואזלה, "דרפלינגר" נפגעה אף היא, ו"מולטקה" לבדה לא הייתה יכולה לעמוד מול כל האוניות הבריטיות. להיפר היה קשר עמוק של ידידות ואמון עם מפקדי האוניות שלו, ובמיוחד עם מפקד ה"בליכר", אך הוא קיבל החלטה קשה: להשאיר את "בליכר" מאחור ולהתקדם במהירות עם שאר האוניות. ובכל זאת, היפר החליט על מהלך אחרון שאולי יסייע ל"בליכר", והורה למשחתות שלו לסוב לאחור ולתקוף את סיירות המערכה הבריטיות.
במקביל, הייתה להיפר תקווה נוספת. צי הים הפתוח הגרמני נערך ליציאה לעזרת היפר וסיירות המערכה שלו, אך לא יצליח להגיע לזירה לפני 14:30. אך אם יצליח היפר למשוך את ביטי לעומק מפרץ הלגולנד, אולי יצליח לפגוש צוללות או ספינות טורפדו גרמניות, שיצליחו לפגוע בסיירות המערכה הבריטיות; בנוסף, ייתכן היה שיצליח למשוך את הבריטים לשדות מוקשים ימיים שהיו זרועים במפרץ הלגולנד.
גם ביטי היה מודע לסכנה זו, והחל להיות מתוח יותר ויותר ככל שהתמשך הקרב. ולכן, בדיוק ברגע שבו החליט היפר לנטוש את "בליכר" לגורלה ולהורות לספינות הקלות שלו לתקוף את הבריטים, חל מפנה בקרב. בשעה 10:54 זיהה ביטי, שעמד על גשר אוניית הדגל שלו, "לאיון", פריסקופ של צוללת. הוא הורה מיד לכל אוניותיו לפנות 90° צפונה ביטי לא התכוון להפסיק את הקרב, וכמה דקות לאחר שהורה על הפנייה הבין שהפניה חדה מדי, והורה שוב לשנות כיוון לצפון מזרח, בנתיב שיצטלב עם נתיבו של היפר. ואולם, כאן התרחשה טעות נוספת, שחרצה את גורל הקרב.
"לאיון" ספגה עד עתה נזק כבד; כל מערכת החשמל שלה יצאה מכלל פעולה, ולא ניתן היה לשדר את הוראות האדמירל בעזרת איתות אור. האוניות הבריטיות שמרו על דממת אלחוט, והודעות לא הועברו בדרך זו. נותרה שיטה נוספת לאיתות: בעזרת דגלים. ואולם, החבלים באוניית הדגל ששימשו להנפת דגלי האיתות הושמדו כולם, למעט שניים. ביטי הורה לאותת על פנייה לצפון מזרח, ומיד לאחר מכן הורה לאוניותיו לתקוף את חלקו האחורי של הטור הגרמני. ואולם, מכיוון שנותרו רק שני חבלים להנפת דגלי האיתות, הונפו שני המסרים זה בצד זה, והאוניות האחרות קיבלו מסר אחד, שמשמעו הייתה "תקוף את חלקו האחורי של הטור הגרמני בכיוון צפון מזרח". משמעו של איתות זה הייתה תקיפת "בליכר", שנעה לצפון מזרח והתרחקה מהטור הגרמני, והתעלמות משאר האוניות הגרמניות, שהפליגו בנתיב דרום-מזרחי.
ביטי ראה את אוניותיו מפליגות לכיון הלא נכון, אך בשלב זה איבד את השליטה בקרב. אוניית הדגל "לאיון" הייתה פגועה קשות, מהירותה פחתה ל-15 קשר וכך לא הייתה יכולה להמשיך עם שאר השייטת. תוך כמה דקות איבדה קשר עין עם שאר סיירות המערכה, וגם לא ניתן היה להשתמש באיתות דגלים. ביטי היה אדמירל נערץ וכריזמטי, מבכירי האדמירלים הבריטיים, הבולט והמפורסם מביניהם; סגנו של ביטי בפיקוד, אדמירל משנה ארצ'יבלד מוּר, לא העז לחלוק על פקודתו של ביטי כפי שהתקבלה בטעות, ופנה עם כל ארבע הסיירות הנותרות בעקבות "בליכר". שלוש סיירות המערכה הנותרות, "זיידליץ", "דרפלינגר" ו"מולטקה" המשיכו לכיוון דרום מזרח, והתרחקו מהשייטת הבריטית.
"בליכר" הייתה אבודה, לבדה מול ארבע סיירות מערכה בריטיות. בשעה 12:07, לאחר שספגה נזק כבד מהאש שניתכה עליה, התהפכה "בליכר" וטבעה. רק 234 קצינים ומלחים מצוותה, שמנה יותר מ-1,200 איש, שרדו. ייתכן ויותר מלחים גרמניים היו שורדים, אלמלא הופיעו מעל זירת הטביעה שני צפלינים גרמניים, שהחלו להטיל פצצות על האוניות הבריטיות. אלה עזבו את הזירה, בהותירן ניצולים במים הקרים.
ביטי, כאמור, היה על אוניית הדגל הפגועה שלו, והפיקוד עבר למעשה לידיו של אדמירל משנה מוּר. זה האחרון התלבט האם לחדש את הרדיפה אחרי האוניות הגרמניות; הן כבר הספיקו להתרחק יותר מ-25 קילומטרים. האוניות הבריטיות היו יכולות להגיע שוב למגע אש בתוך שעתיים, אולם אז יהיו עמוק בתוך מפרץ הלגולנד, קרובות בהרבה לבסיסי הצי הגרמני. שדר שנקלט באונייתו של מור הובן בטעות כאילו צוללות בריטיות מתריעות שצי הים הפתוח הגרמני יוצא מבסיסיו, מסר שהכריע את ההתלבטות של מור. הוא לא היה אמור להתמודד עם ארבע סיירות מערכה מול כל הצי הגרמני, והוא החליט להסתובב ולשוב לבריטניה. זיידליץ תוקנה במספנה הקיסרית בווילהלמסהאפן מ-25 בינואר עד 31 במרץ 1915, ולאחר מכן הצטרפה שוב לצי.
הפגזת ירמות' ולואוסטופט[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתאריכים 24–25 באפריל 1916 ביצעה קבוצת הסיור I מבצע נוסף להפגזת החוף האנגלי, הפעם, את הערים ירמות' ולואוסטופט. היפר היה בחופשת מחלה, כך שהספינות הגרמניות היו בפיקודו של קונטר-אדמירל פרידריך בודיקר, שהניף את דגלו על זיידליץ. סיירות המערכה הגרמניות דרפלינגר, ליצו, מולטקה, זיידליץ ופון דר טאן עזבו את שפך היאדה בשעה 10:55 ב-24 באפריל, ונתמכו על ידי כוח מיסוך של 6 סיירות קלות ושתי שייטות סירות טורפדו. היחידות הכבדות של צי הים הפתוח הפליגו בשעה 13:40, במטרה לספק תמיכה מרוחקת לספינות של בודיקר. האדמירליות הבריטית הודעה על הגיחה הגרמנית באמצעות יירוט האותות האלחוטיים הגרמניים, ופרסה את הצי הגדול בשעה 15:50.
עד השעה 14:00, ספינותיו של בודיקר הגיעו לעמדה מול נורדרנאי, ואז הוא פנה את ספינותיו צפונה כדי להתחמק מהמשקיפים ההולנדיים באי טרשלינג. בשעה 15:38, זיידליץ פגעה במוקש, שקרע חור של 15 מטר (50 רגל) בגוף שלה, ממש מאחורי צינור הטורפדו הימני. 11 אנשים נהרגו ו-1,400 טון של מים נכנסו לספינה. השוקע של הספינה גדל ב-1.4 מטרים (4.6 רגל) בחרטום הספינה. זיידליץ הסתובבה אחורה עם מסך של סיירות קלות במהירות של 15 קשרים (28 קמ"ש). ארבעת סיירות המערכה הנותרות פנו דרומה מיד לכיוון נורדרנאי כדי למנוע נזק נוסף ממוקשים. עד השעה 16:00, זיידליץ יצאה מחשש לסכנה קרובה, אז הספינה עצרה כדי לאפשר לבודיקר לרדת. סירת הטורפדו V28 העבירה את בודיקר לליצו, והמבצע נמשך כמתוכנן.
בשעה 04:50 ב-25 באפריל, התקרבו סיירות המערכה הגרמניות ללואוסטופט כאשר הסיירות הקלות רוסטוק ואלבינג, שחיפו על האגף הדרומי, הבחינו בסיירות הקלות והמשחתות של כוח הארוויץ' של קומודור רג'ינלד טירוויט. בודיקר סירב להסיח את דעתם על ידי הספינות הבריטיות, ובמקום זאת הפנה את תותחי ספינותיו על לואוסטופט. סיירות המערכה הגרמניות השמידו שתי סוללות חוף 6 אינץ' (15 ס"מ) והסבו נזקים נוספים לעיר. בתהליך, פגז 6 אינץ' בודד מאחת מסוללות החוף פגע במולטקה, אך לספינה לא נגרם נזק משמעותי.
בשעה 05:20 פנו הפושטות הגרמניות צפונה, לכיוון ירמות', אליה הגיעו בשעה 05:42. הראות הייתה כה גרועה עד שהספינות הגרמניות ירו מטח אחד כל אחת, למעט דרפלינגר, שירתה 14 פגזים מהסוללה המרכזית שלה. הספינות הגרמניות פנו חזרה דרומה, ובשעה 05:47 נתקלו בפעם השנייה בכוח הארוויץ', שעד אז הועסקו על ידי שש הסיירות הקלות של ספינות המיסוך הגרמניות. ספינותיו של בודיקר פתחו באש מטווח של 12,000 מטר (13,000 יארד). טירוויט הפך מיד את ספינותיו ונמלט דרומה, אך לא לפני שהסיירת קונקסט ספגה נזק חמור. עקב דיווחים על צוללות בריטיות והתקפות טורפדו, בודיקר הפסיק את המרדף ופנה חזרה מזרחה לכיוון צי הים הפתוח. בשלב זה, אדמירל ריינהרד שר, מפקד צי הים הפתוח, פנה חזרה לכיוון גרמניה, לאחר שהוזהר מפני הגיחה של הצי הגדול מסקפה פלו.
קרב יוטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמעט מיד לאחר הפשיטה על לואוסטופט, ויצה-אדמירל ריינהרד שר החל לתכנן גיחה נוספת לים הצפוני. הוא התכוון בתחילה לערוך את המבצע באמצע מאי, אך הנזק מהמוקש לזיידליץ התברר כקשה לתיקון - שר לא היה מוכן לצאת לפשיטה גדולה ללא כוחות סיירות המערכה שלו במלוא העוצמה. ב-22 במאי דיווחה מספנת וילהלמסהאפן כי הספינה כשירה לתפקיד, אך בדיקות שנערכו באותו לילה הראו כי מחיצות הטורפדו שניזוק מהמוקש עדיין לא אטום למים, ועדיין היו דליפות בחזית ובאחור. היה צורך בתיקונים נוספים, ולכן המבצע נדחה בשבוע נוסף, עד אז הבטיחה מספנת וילהלמסהאפן לשר שהאונייה תהיה מוכנה. בצהריים של 28 במאי, התיקונים של זיידליץ לבסוף הושלמו, והספינה חזרה לקבוצת הסיור I.
בליל 30 במאי 1916, זיידליץ וארבעת סיירות המערכה האחרות של קבוצת הסיור I עגנו במעגן שפך היאדה. למחרת בבוקר, בשעה 02:00 CET, הספינות יצאו באיטיות לעבר הסקאגרק במהירות של 16 קשרים (30 קמ"ש). בשלב זה, היפר העביר את דגלו מזיידליץ לסיירת המערכה החדשה יותר ליצו. זיידליץ תפסה את מקומה במרכז הטור, מאחורי של דרפלינגר ולפני מולטקה. קבוצת הסיור השנייה, המורכבת מהסיירות הקלות פרנקפורט, אוניית הדגל של בודיקר, ויסבאדן, פילאו אלבינג, ו-30 ספינות טורפדו של שייטות II, VI ו-IX, ליוו את סיירות המערכה של היפר.
כעבור שעה וחצי עזב צי הים הפתוח בפיקודו של שר את שפך היאדה; הכוח הורכב מ-16 דרדנוטים. צי הים הפתוח לווה בקבוצת הסיור IV, שהורכבה מהסיירות הקלות שטטין, מינכן, המבורג, פראונלוב, שטוטגרט, ו-31 סירות טורפדו של שייטות I, III, V ו-VII, בראשות הסיירת הקלה רוסטוק. שש הפרה-דרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השנייה יצאו מנתיבי האלבה בשעה 02:45, ונפגשו עם צי הקרב בשעה 5:00.
הריצה דרומה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעט לפני השעה 16:00 נתקל הכוח של היפר בשייטת סיירות המערכה של ביטי. האוניות הגרמניות היו הראשונות שפתחו באש, בטווח של כ-15,000 יארד (14,000 מטר). כאשר החלו האוניות הבריטיות להשיב אש, הבלבול בקרב סיירות המערכה הבריטיות הביא שמולטקה ספגה אש הן על ידי ניו זילנד והן על ידי טייגר. מדדי הטווח הבריטים קראו לא נכון את הטווח למטרותיהם הגרמניות, וכך נפלו המטחים הראשונים שנורו על ידי הספינות הבריטיות קילומטר מעבר לסיירות המערכה הגרמניות. עקב שגיאות בתקשורת הבריטית, דרפלינגר לא ספגה אש בעשר הדקות הראשונות של הקרב. קצין התותחנים של דרפלינגר, קורבטנקפיטן גאורג פון האזה העיר מאוחר יותר "באיזו טעות נשארנו בחוץ. צחקתי בזעף ועכשיו התחלתי לירות באויבנו בשלווה מוחלטת, כמו באימון נשק, ובדיוק הולך וגובר." בשעה 17:03, סיירת המערכה הבריטית אה"מ אינדפטיגבל התפוצצה לאחר חמש עשרה דקות של ירי מפון דר טאן. זמן קצר לאחר מכן, המחצית השנייה של כוחו של ביטי, ארבע אוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת של שייטת אוניות המערכה החמישית, הגיעו לטווח והחלו לירות לעבר פון דר טאן ומולטקה.
בעקבות נזק חמור שנגרם על ידי לליצו על ידי לאיון, דרפלינגר איבדה את הראייה של האונייה הבריטית, וכך בשעה 17:16 העבירה את האש שלה לקווין מרי. זיידליץ ירתה גם היא על קווין מרי, ותחת האש המשולבת של שתי סיירות המערכה, קווין מרי נפגעה שוב ושוב ברצף מהיר. משקיפים על ניו זילנד וטייגר, הספינות מאחור ולפנים בהתאמה, דיווחו על שלושה פגזים ממטח של ארבעה פגעו בספינה באותו זמן. שתי פגיעות נוספות באו בעקבותיהם, ופיצוץ ענק פרץ באמצע הספינה; ענן מתנשא של עשן שחור נשפך מהספינה הבוערת, שנשברה לשניים. הספינות המובילות של צי הקרב הגרמני הגיעו עד השעה 18:00 לטווח יעיל מהאוניות הבריטיות, והחלו בחילופי אש עם סיירות המערכה הבריטיות ואוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת. בין 18:09 ל-18:19, דרפלינגר נפגעה על ידי פגז 38 סנטימטרים (15 אינץ') מברהאם או וליאנט. בשעה 18:55, דרפלינגר נפגעה שוב; הפגז הזה פגע בחרטום וקרע חור שאפשר לכ-300 טונות של מים להיכנס לספינה.
קרב אוניות המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קצת אחרי השעה 19:00, הסיירת הגרמנית ויסבאדן הושבתה על ידי פגז מסיירת המערכה אינווינסיבל; סיירות המערכה הגרמניות עשו פנייה של 16 נקודות לצפון-מזרח ופנו לסיירת הנכה במהירות גבוהה. בשעה 19:15 הם הבחינו בסיירת המשוריינת הבריטית דיפנס, שהצטרפה להתקפה על ויסבאדן. היפר היסס בתחילה, והאמין שהספינה היא הסיירת הגרמנית רוסטוק, אבל בשעה 19:16, קפיטן צור זי הארדר, המפקד של ליצו, הורה לתותחי ספינותיו לירות. שאר סיירות המערכה ואוניות המערכה הגרמניות הצטרפו לתגרה; דיפנס נפגעה מכמה פגזים בעלי קליבר כבד מהספינות הגרמניות. מטח אחד חדר למחסני התחמושת של הספינה ופיצוץ אדיר הרס את הסיירת.
עד 19:24, שייטת סיירות המערכה השלישית התגבשה עם סיירות המערכה הנותרות של ביטי לפני המערך הגרמני. הספינות הבריטיות המובילות הבחינו בליצו ודרפלינגר והחלו לירות עליהם. בטווח של שמונה דקות, סיירת המערכה אינווינסיבל קלעה שמונה פגעים על ליצו. בתמורה, גם ליצו ודרפלינגר ריכזו את האש שלהם ביריבה שלהם, ובשעה 19:31 דרפלינגר ירתה את המטח האחרון שלה באינווינסיבל. זמן קצר לאחר מכן התפוצץ מחסן התחמושת הקדמי והספינה נעלמה בסדרה של פיצוצים מסיביים.
עד השעה 19:30, צי הים הפתוח, שהיה בשלב זה במרדף אחרי סיירות המערכה הבריטית, עדיין לא נתקל בצי הגדול. שר שקל להסיג את כוחותיו לפני שהחושך יחשוף את ספינותיו להתקפת סירות טורפדו. הוא עדיין לא קיבל החלטה כאשר אוניות המערכה המובילות שלו נתקלו בגוף הראשי של הצי הגדול. התפתחות זו איפשרה את הנסיגה של שר, שכן בכך היה מקריב את אוניות המערכה האיטיות יותר של שייטת אוניות המערכה השנייה, בעוד ששימוש בדרדנוטים ובסיירות המערכה שלו כדי לחפות על נסיגתם היה מעמיד את ספינותיו החזקות ביותר לאש בריטית מכריעה. במקום זאת, שר הורה לספינותיו להפנות 16 נקודות לכיוון הימני, מה שיביא את החששות המוקדמים לבטיחות היחסית של הצד המנותק של מערך הקרב הגרמני.
זיידליץ ושאר סיירות המערכה עקבו אחר המהלך, מה שהציב אותם מאחורי קניג. ספינותיו החבוטות קשות של היפר זכו לרגע הפוגה זמני, וחוסר ודאות לגבי המיקום והמסלול המדויקים של ספינותיו של שר הובילו את אדמירל ג'ליקו להפנות את ספינותיו מזרחה, לעבר מה שלדעתו היה הנתיב הסביר של הנסיגה הגרמנית. הצי הגרמני הפליג במקום זאת מערבה, אך שר הורה על פנייה שנייה של 16 נקודות, מה שהפך את מסלולו וכיוון את ספינותיו למרכז הצי הבריטי. הצי הגרמני ספג אש עזה מהמערך הבריטי, ושר שלח את זיידליץ, פון דר טאן, מולטקה ודרפלינגר במהירות גבוהה לעבר הצי הבריטי, בניסיון לשבש את המערך שלהם ולהרוויח זמן עד שהכוח העיקרי שלו ייסוג. עד השעה 20:17 צמצמו סיירות המערכה הגרמניות את הטווח למרחק של 7,700 יארד (7,000 מטר) מקולוסוס, ובשלב זה שר הנחה את האוניות לירות לאונייה המובילה של הקו הבריטי. זיידליץ הצליחה לפגוע בקולוסוס פעם אחת, אך גרמה נזק קל בלבד למבנה העילי של הספינה. שלוש דקות לאחר מכן, פנו סיירות המערכה הגרמניות בנסיגה, מחופים בהתקפת סירות טורפדו.
נסיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפסקה בקרב בשעת בין ערביים אפשרה לזיידליץ ושאר סיירות המערכה הגרמניות לחתוך שברים שהפריעו לתותחים הראשיים, לכבות שריפות, לתקן את ציוד בקרת האש והאותות ולהכין את הזרקורים לפעולה לילית. במהלך הפסקה זו התארגן הצי הגרמני מחדש למערך מסודר בסדר הפוך, כאשר הכוחות הקלים הגרמניים נתקלו במסך הבריטי מעט לאחר השעה 21:00. הירי המחודש משך את תשומת לבו של ביטי, אז הוא הפנה את סיירות המערכה שלו מערבה. בשעה 21:09, הוא ראה את סיירות המערכה הגרמניות, והגיע למרחק של 8,500 יארד (7,800 מטר) לפני פתיחת האש בשעה 20:20. בקרב שלאחר מכן, דרפלינגר נפגעה מספר פעמים; בשעה 21:34, פגז כבד פגע בצריח התותח המבצעי האחרון שלה והוציא אותו מכלל פעולה. הספינות הגרמניות השיבו באש עם כל תותח זמין, ובשעה 21:32 פגעו הן בלאיון והן בפרינסס רויאל בחושך.
התמרון של סיירות המערכה הגרמניות אילץ את שייטת אוניות המערכה I המובילה לפנות מערבה כדי למנוע התנגשות. זה הביא את הפרה-דרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השנייה ישירות מאחורי סיירות המערכה, ומנע מהספינות הבריטיות לרדוף אחרי סיירות המערכה הגרמניות כאשר פנו דרומה. סיירות המערכה הבריטיות פתחו באש על אוניות המערכה הישנות; הספינות הגרמניות פנו לדרום מערב כדי להביא את כל התותחים שלהן נגד הספינות הבריטיות. קרב זה נמשך דקות ספורות בלבד לפני שהאדמירל פרנץ מאובה משך את ספינותיו 8 נקודות לימינה; הבריטים באופן בלתי מוסבר לא רדפו אחרי האוניות.
סמוך לסיום הקרב, בשעה 03:55, העביר היפר דיווח לשר המודיע לו על הנזק האדיר שספגו ספינותיו. עד אז, לדרפלינגר ופון דר טאן נותרו רק שני תותחים פעילים, מולטקה הוצפה ב-1,000 טונות של מים, זיידליץ ניזוקה קשות. היפר דיווח: "לקבוצת הסיור I כבר לא היה ערך לקרב רציני, וכתוצאה מכך הופנתה לשוב לנמל על ידי המפקד העליון, בעוד הוא עצמו נחוש להמתין להתפתחויות מול שונית הורנס עם צי הקרב".
במהלך הקרב, דרפלינגר נפגעה 17 פעמים מפגזים בקליבר כבד ותשעה פעמים מתותחים משניים. היא הייתה במספנה לצורך תיקונים עד 15 באוקטובר. דרפלינגר ירתה במהלך הקרב 385 פגזים מהסוללה הראשית שלה, 235 פגזים מהתותחים המשניים שלה, וטורפדו אחד. הצוות שלה ספג 157 הרוגים ועוד 26 אנשים נפצעו; זה היה שיעור הנפגעים הגבוה ביותר בכל ספינה שלא טבעה במהלך הקרב. בגלל התנגדותה האיתנה ביוטלנד, הבריטים כינו אותה "כלב הברזל".
פעולות מאוחרות יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר החזרה לצי, דרפלינגר ערכה אימוני מוכנות לקרב בים הבלטי למשך שארית אוקטובר וכל חודש נובמבר. בשלב זה, הגרמנים נטשו את השימוש ההתקפי בצי השטח, והעדיפו במקום את מערכת הצוללות נגד ספנות המסחר הבריטית. דרפלינגר ושאר הצי שימשו להגנה על מימי גרמניה כדי שהצוללות יוכלו להמשיך לפעול. במהלך קרב מפרץ הלגולנד השני, בנובמבר 1917, דרפלינגר הפליגה מהנמל כדי לסייע לסיירות הקלות הגרמניות של קבוצת הסיור השנייה, אך עד שהגיעה היא ושאר סיירות המערכה למקום, הפושטות הבריטיות נמלטו צפונה. ב-20 באפריל 1918, דרפלינגר חיפתה על מבצע הנחת מוקשים מול טרשלינג.
החל מסוף 1917, צי הים הפתוח החל לבצע פשיטות על שיירות האספקה בין בריטניה לנורווגיה. באוקטובר ודצמבר, סיירות ומשחתות גרמניות יירטו והשמידו שתי שיירות בריטיות לנורווגיה. זה גרם לביטי, כעת המפקד העליון של הצי הגדול, לנתק כמה אוניות מערכה וסיירות מערכה כדי להגן על השיירות. זה העניק לשר את ההזדמנות לה חיכה כל המלחמה: ההזדמנות לבודד ולחסל חלק מהצי הגדול. היפר תכנן את המבצע: סיירות המערכה, כולל דרפלינגר, והסיירות הקלות והמשחתות המלוות שלהם, יתקפו את אחת השיירות הגדולות, בעוד שאר צי הים הפתוח יעמדו מנגד, מוכנים לתקוף את שייטת אוניות המערכה הבריטיות.
בשעה 05:00 ב-23 באפריל 1918, יצא הצי הגרמני מנתיבי שיליג. היפר הורה לצמצם שידורים אלחוטיים למינימום כדי למנוע יירוט רדיו על ידי המודיעין הבריטי. בשעה 06:10 הגיעו סיירות המערכה הגרמניות לעמדה של כ-60 ק"מ דרומית מערבית לברגן כאשר מולטקה איבדה את המדחף הימני הפנימי שלה, מה שפגע קשות במנועי הספינה. הצוות ביצע תיקונים זמניים שאפשרו לספינה להפליג במהירות 4 קשרים (7.4 קמ"ש), אך הוחלט לגרור את הספינה. למרות הכישלון הזה, היפר המשיך צפונה. עד השעה 14:00, הכוח של היפר חצה את נתיב השיירה מספר פעמים אך לא מצא דבר. בשעה 14:10 הפנה היפר את ספינותיו דרומה. עד 18:37, הצי הגרמני חזר לשדות המוקשים ההגנתיים המקיפים את בסיסים. מאוחר יותר התגלה כי השיירה יצאה מהנמל יום מאוחר מהצפוי על ידי צוות התכנון הגרמני.
גורל[עריכת קוד מקור | עריכה]
דרפלינגר הייתה אמורה לקחת חלק במה שהיה אמור להיות "נסיעת המוות" של צי הים הפתוח זמן קצר לפני תום מלחמת העולם הראשונה. עיקר צי הים הפתוח היה אמור להתייצב מבסיסם בווילהלמסהאפן כדי לעסוק בצי הגדול הבריטי; שר התכוון להסב נזק רב ככל האפשר לצי הבריטי, כדי לשמור על עמדת מיקוח טובה יותר עבור גרמניה, תהיה העלות של הצי אשר תהיה. בזמן שהצי התגבש בווילהלמסהאפן, החלו מלחים עייפים מהמלחמה לערוק בהמוניהם. כשפון דר טאן ודרפלינגר עברו דרך המחסומים שהפרידו בין הנמל הפנימי והכביש של וילהלמסהאפן, כ-300 איש משתי הספינות טיפסו על הצד ונעלמו לחוף.
ב-24 באוקטובר 1918 ניתנה הפקודה להפליג מוילהלמסהאפן. החל מהלילה של 29 באוקטובר, מלחים ערכו מרד בכמה אוניות מערכה; שלוש ספינות מהשייטת השלישית סירבו להרים עוגן, ואוניות המערכה תירינגן והלגולנד דיווחו על מעשי חבלה. פקודת ההפלגה בוטלה לנוכח המרד הגלוי הזה. בחודש שלאחר מכן, המהפכה הגרמנית הפילה את המלוכה ולאחריה הגיעה במהירות שביתת הנשק שסיימה את המלחמה.
בעקבות הכניעה של גרמניה, דרשו בעלות הברית שרוב צי הים הפתוח ייכלא בבסיס הצי הבריטי בסקפה פלו עד להחלטה הסופית על גורלם. ב-21 בנובמבר 1918, בפיקודו של קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר, הפליגו הספינות מבסיסן בגרמניה בפעם האחרונה. הצי נפגש עם הסיירת הקלה קארדיף, לפני שפגש במשט של 370 ספינות מלחמה בריטיות, אמריקאיות וצרפתיות למסע לסקפה פלו. לאחר שהספינות נכלאו, הוסרו מכנסי התותחים שלהן, מה שהשבית את התותחים שלהן.
הצי נשאר בשבי במהלך המשא ומתן שהוליד את הסכם ורסאי. לרויטר התברר שהבריטים מתכוונים לתפוס את הספינות הגרמניות ב-21 ביוני 1919, שהיה המועד שבו הייתה אמורה גרמניה לחתום על הסכם השלום. מבלי שידע שהמועד האחרון הוארך ל-23 ביוני, הורה רויטר להטביע את ספינותיו. בבוקר 21 ביוני הצי הבריטי יצא מסקפה פלו כדי לבצע תמרוני אימון. כשרוב הצי הבריטי רחוק, רויטר העביר את הפקודה לאניותיו בשעה 11:20. דרפלינגר טבעה בשעה 14:45. הספינה נמשתה ב-1939 ועגנה, עדיין הפוכה, מחוץ לאי ריסה עד 1946, ואז זכתה הספינה להבחנה המפוקפקת בכך שבילתה יותר זמן כשהיא צפה הפוך ממה שצפה ישרה. לאחר מכן נשלחה דרפלינגר לנמל פאסלאן ונגרטה עד 1948. אחד מפעמוני הספינה נמסר לבונדסמרינה הגרמני ב-30 באוגוסט 1965; השני מוצג מחוץ לכנסייה הרומית-קתולית של סנט מייקל באי אריסקאיי בהברידים החיצוניים.
