זיידליץ (סיירת מערכה, 1912)
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת מערכה |
| צי | הצי הקיסרי הגרמני |
| דגל הצי |
 |
| סדרה קודמת | סיירות המערכה מסדרת מולטקה |
| סדרה עוקבת | סיירות המערכה מסדרת דרפלינגר |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
בלום ווס  |
| הוזמנה | 21 במרץ 1910 |
| תחילת הבנייה | 4 בפברואר 1911 |
| הושקה | 30 במרץ 1912 |
| תקופת הפעילות | 22 במאי 1913 – 21 ביוני 1919 (6 שנים) |
| אחריתה | הוטבעה על ידי צוותה בסקפה פלו |
| מיקום |
58°52′11″N 3°10′57″W / 58.869732075668°N 3.1826264845203°W |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 24,988 טון, מקסימלי: 28,550 טון |
| אורך | 200.6 מטר |
| רוחב | 28.5 מטר |
| שוקע | 9.29 מטר |
| מהירות | 26.5 קשרים |
| גודל הצוות | 1,068 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 7,800 ק"מ במהירות 14 קשר |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 88,510 כוחות סוס (66 מגה-וואט) |
| צורת הנעה | טורבינות קיטור |
| שריון |
חגורת שריון 100–300 מ"מ מגדל הניווט 350 מ"מ צריחי תותחים 250 מ"מ סיפון 30–80 מ"מ |
| חימוש |
עשרה תותחים SK/L50 בקוטר 11 אינץ' (280 מ"מ) 12 תותחים SK/L45 בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 12 תותחים SK/L45 3.5 אינץ' (88 מ"מ) ארבעה צינורות טורפדו 19.7 אינץ' (50 ס"מ) |
  | |
זיידליץ (בגרמנית: SMS Seydlitz) הייתה סיירת מערכה של הצי הקיסרי הגרמני, שנבנתה בהמבורג. היא הוזמנה ב-1910 ונכנסה לשירות במאי 1913, סיירת המערכה הרביעית שנבנתה עבור צי הים הפתוח. היא נקראה על שם פרידריך וילהלם פון זיידליץ, גנרל פרוסי בתקופת שלטונו של המלך פרידריך הגדול ומלחמת שבע השנים. זיידליץ ייצגה את שיאו של הדור הראשון של סיירות המערכה הגרמניות, שהחל עם הפון דר טאן ב-1906 והמשיך עם צמד סיירות המערכה מסדרת מולטקה שהוזמנו בשנים 1907 ו-1908. זיידליץ הציגה מספר שיפורים מצטברים לעומת העיצובים הקודמים, כולל מערכת הנעה שעוצבה מחדש ופריסה משופרת של שריון. האונייה הייתה גם גדולה משמעותית מקודמותיה - עם הדחק של 24,988 טון (24,593 טון ארוך), היא הייתה כבדה בערך 3,000 טונות יותר מהאוניות מסדרת מולטקה.
זיידליץ השתתפה ברבות מפעולות צי הים הפתוח במהלך מלחמת העולם הראשונה, כולל בקרבות שרטון דוגר ויוטלנד בים הצפוני. האונייה ספגה נזק חמור במהלך שני הקרבות; במהלך קרב שרטון דוגר, פגז בקוטר 13.5 אינץ' (34.3 ס"מ) מסיירת המערכה הבריטית לאיון פגע בצריח האחורי ביותר של זיידליץ וכמעט גרם לפיצוץ מחסן תחמושת שעלול היה להרוס את האונייה. בקרב יוטלנד היא נפגעה עשרים ואחת פעמים מפגזים בקליבר גדול, אחד מהם חדר לתא העבודה של הצריח העילי האחורי. למרות שהאש שנוצרה הרסה את הצריח, אמצעי הבטיחות שננקטו לאחר קרב על שרטון דוגר מנעו קטסטרופה. האונייה נפגעה גם מטורפדו במהלך הקרב, מה שגרם לה לספוג למעלה מ-5,300 טון מים והלוח החופשי שלה הצטמצם ל-2.5 מ'. היה צריך להקל עליה באופן משמעותי כדי לאפשר את חציית שפך היאדה. האונייה הסבה נזק כבד גם ליריביה הבריטים; בתחילת הקרב, מטחים מזיידליץ וגם מסיירת המערכה דרפלינגר השמידו את סיירת המערכה קווין מרי בשניות.
זיידליץ השתתפה בפעילות מוגבלת בים הבלטי, כאשר סיפקה חיפוי לשייטת הגרמנית בקרב מפרץ ריגה שניסתה לטהר את המפרץ בשנת 1915. כמו שאר סיירות המערכה הגרמניות ששרדו את המלחמה, האונייה נכלאה בסקפה פלו בשנת 1918. האונייה, יחד עם שאר צי הים הפתוח, הוטבעה ביוני 1919, כדי למנוע את תפיסתה על ידי הצי המלכותי הבריטי. היא נמשתה ב-2 בנובמבר 1928 ונגרטה ב-1930 ברוזית'.
פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות הצלחתם של תכנוני סיירות המערכה הגרמניות הקודמות - אלה של "פון דר טאן" וסדרת מולטקה - עדיין היה ויכוח משמעותי לגבי האופן שבו יש לתכנן ספינות חדשות כאלו. בשנת 1909, משרד הצי הקיסרי (גר') ביקש מאדמירל אלפרד פון טירפיץ, מזכיר המדינה של הצי, לספק להם את השיפורים שיהיו הכרחיים לתכנון סיירת המערכה הבאה. טירפיץ המשיך לדחוף לשימוש בסיירות מערכה אך ורק כסיירות ציים ולהשמדת סיירות אויב, בנוסח סיירות המערכה שנבנו על ידי הצי המלכותי הבריטי; פירוש הדבר היה תותחים גדולים יותר, מהירויות גבוהות יותר ופחות הגנת שריון. הקייזר וילהלם השני ורוב מחלקת הצי טענו כי בשל הנחיתות המספרית של גרמניה בהשוואה לצי המלכותי, האוניות יצטרכו להילחם גם במערך הקרב. הדבר הצריך הגנת שריון כבדה בהרבה מזו שהעניקה לעיצובי סיירות המערכה של הצי המלכותי. בסופו של דבר, הקייזר ומשרד הצי ניצחו בוויכוח, וסיירת המערכה לשנת הבנייה 1909–1910 תמשיך בתבנית של עיצובי פון דר טאן וסדרת מולטקה.
אילוצים פיננסיים הביאו לכך שיהיה צורך להתפשר בין מהירות, יכולות קרב ותפוסה. מפרטי התכנון הראשוניים הורו שהמהירות הייתה אמורה להיות גבוהה לפחות כמו של סדרת מולטקה, ושהאונייה הייתה אמורה להיות חמושה בשמונה תותחי 30.5 ס"מ (12 אינץ') או עשרה תותחי 28 ס"מ (11 אינץ'). צוות התכנון שקל צריחים בעלי שלושה תותחים, אך אלה הושלכו כאשר הוחלט כי התקן של צריחים כפולים של תותחי 28 ס"מ היה מספיק.
באוגוסט 1909, הרייכסטאג קבע שהוא לא יסבול שום עליות בעלויות מעבר לאוניות מסדרת מולטקה, וכך, במשך זמן מה, מחלקת הצי שקלה לגנוז את העיצוב החדש ובמקום זאת לבנות אונייה שלישית מסדרת מולטקה. אדמירל טירפיץ הצליח לשאת ולתת על הנחה על פלטות שריון גם מקרופ וגם מדילינגן; טירפיץ גם לחץ על בונה האונייה, Blohm & Voss, לקבל הנחה. הפחתות העלויות הללו פינו מספיק כספים כדי לבצע כמה שיפורים מהותיים בעיצוב. ב-27 בינואר 1910 אישר הקייזר את העיצוב של האונייה החדשה, שהוזמן תחת השם הזמני "Cruiser J".
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אורכה של זיידליץ היה 200 מטר (656 רגל 2 אינץ') בקו המים, ו-200.6 מטר (658 רגל 2 אינץ') בסך הכל. לאונייה היה רוחב של 28.5 מטר (93 רגל 6 אינץ'), שהוגדלה ל-28.8 מטר (94 רגל 6 אינץ') כשצוידה ברשתות נגד טורפדו. היה לה שוקע של 9.29 מטר (30 רגל 6 אינץ') מקדימה ו-9.09 מטר (29 רגל 10 אינץ') מאחורה. ההדחק של זיידליץ היה 24,988 טון (24,593 טון ארוך) בתפוסה סטנדרטית, אשר עלו ל-28,550 טון (28,100 טון ארוך) במעמס מלא. לזיידליץ הייתה תחתית כפולה ב-76 אחוזים מאורך גוף האונייה.
האונייה נשאה מספר סירות קטנות יותר, כולל סירת כלונסאות אחת, שלוש דוברות, שתי סירות מנוע, שתי מפרשיות ושתי סירות. זיידליץ תוארה כאוניית ים טובה עם תנועה עדינה. הספינה איבדה עד 60 אחוז מהמהירות שלה בהגה קשה, ונטתה ל-9 מעלות. לאונייה היה צוות סטנדרטי של 43 קצינים ו-1025 איש, וכאשר שימשה כספינת הדגל של קבוצת הסיור I, זה גדל ב-13 קצינים נוספים ו-62 מלחים.
הנעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
זיידליץ הונעה על ידי ארבע טורבינות קיטור עם הנעה ישירה של פארסונס שהיו מסודרות בשני סטים. כל קבוצה כללה טורבינה חיצונית בלחץ גבוה אשר יצאה לתוך טורבינה פנימית בלחץ נמוך. כל טורבינה הניעה מדחף בעל 3 להבים בקוטר של 3.88 מטר (12.7 רגל). קיטור לטורבינות סופק על ידי 27 דוודי שולץ-תורניקרופט עם צינורות קטנים שהיו להם שתי תאי בעירה לכל דוד. הדוודים חולקו לשלושה חדרי דוודים, והם הועברו לזוג ארובות ברווחים רחבים. הספק החשמל סופק על ידי שישה גנרטורים טורבו שהפיקו 1,800 קילוואט ב-220 וולט.
המנועים תוכננו להפיק 63,000 כוחות סוס ומהירות מרבית של 26.5 קשרים (49.1 קמ"ש). באמצעות זרם אוויר מאולץ בניסויים, המנועים סיפקו עד 89,738 כוחות סוס ומהירות מרבית של 28.1 קשרים (52 קמ"ש). האונייה נשאה עד 3,600 טונות (3,500 טונות ארוכות) של פחם. עם מאגרי דלק מלאים, זיידליץ יכלה להפליג במהירות שיוט של 14 קשרים (28 קמ"ש) לטווח של 4,200 מיילים ימיים (7,800 ק"מ). ההיגוי נשלט על ידי זוג הגאים זה לצד זה.
חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
זיידליץ הרכיבה סוללה ראשית כמעט זהה לזו של האוניות הקודמות מסדרת מולטקה: עשרה תותחי SK L/50 בקוטר 28 ס"מ (11 אינץ') בחמישה צריחי תותחים. התותחים היו מסודרים באופן דומה גם כן, עם צריח קדמי אחד, שני צריחי כנפיים משובצים באמצע האונייה, ושני צריחים ירי-על מאחור. הם הוצבו בתושבות Drh. L C/1910, שאיפשרו הנמכה של התותחים עד - 8 מעלות והגבהה ל-13.5 מעלות - אותו טווח תנועה של צריחי ה-Drh. L C/1908. ב-13.5 מעלות, יכלו התותחים לירות לטווח של 18,100 מטר (59,400 רגל). בשנת 1916, זיידליץ שינתה את הצריחים העיקריים שלה כדי לאפשר הגבהה של עד 16 מעלות, לטווח מקסימלי של 19,100 מטר (62,700 רגל). כל צריח היה מצויד במד טווח של 3 מטר (9.8 רגל), מלבד הצריח האחורי, ומד טווח נוסף של 3 מטר הותקן במגדל הפיקוח על התותחים, שהיה ממוקם ישירות מאחורי מגדל הניווט. הסוללה הראשית סופקה עם 87 פגזים לכל תותח, בסך הכל 870 פגזים. בנוסף לפגז במשקל 672 ליברות (305 קילוגרם), כל תותח הכיל מטען הודף קדמי במשקל 24.0 ק"ג (52.9 פאונד) בשקית משי ומטען ראשי במשקל 75.0 ק"ג (165.3 פאונד) בתרמיל פליז. התותחים ירו את הפגזים במהירות לוע של 880 מטר לשנייה (2,900 רגל לשנייה). התותחים נטענו ביד, מה שדרש את החזרת הקנים ל-0 מעלות גובה לצורך טעינה מחדש. הסיבוב וההגבהה נשלטו בצורה הידראולית.
זיידליץ נשאה סוללה משנית דומה לזאת של האוניות מסדרת מולטקה. היא הרכיבה 12 תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45 בתושבות בודדות לאורך מרכז האונייה. תותחים אלו ירו פגזים חודרי שריון בקצב של 4 עד 5 לדקה. התותחים יכלו להנמיך ל-7 מעלות ולהגביה ל-20 מעלות, לטווח מרבי של 13,500 מטר (14,800 יארד), ולאחר התיקון של 1916, הטווח הוארך ל-16,800 מטר (18,400 יארד). הפגזים שקלו 51 ק"ג (112 פאונד) ונורו במהירות לוע של 735 מטר לשנייה (2,410 רגל לשנייה). התותחים הוגבהו וסובבו ידנית.
להגנה מפני סירות טורפדו, הספינה הייתה חמושה גם ב-12 תותחי ירי מהיר 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/45, שהותקנו גם בקזמטים. תותחים אלו ירו פגזים במשקל 7.04 קילוגרם (15.5 ליברות) במהירות לוע של 590 מטר לשנייה (1,936 רגל לשנייה). קצב האש שלהם היה כ-15 פגזים לדקה; התותחים יכלו לירות למטרות בטווח עד 6,890 מטרים (7,530 יארד). תושבות התותחים הופעלו ידנית. שניים מהתותחים הללו הוסרו ב-1916 והוחלפו בתותחי נ"מ 8.8 ס"מ.
כמקובל בכל אוניות הראשה הגרמניות באותה תקופה, זיידליץ הייתה מצוידת בארבעה צינורות טורפדו בקוטר 50 סנטימטרים (19.7 אינץ') שקועים. האונייה הרכיבה צינור אחד בחרטום, אחד בירכתיים, ואחד היה בכל צד של האונייה. בסך הכל אוחסנו בה 11 טורפדות. היא צוידה בתחילה בגרסת ה-G6, שנשאה ראש נפץ של 140 ק"ג (310 ליברות) וניתן להגדיר אותו בשתי מהירויות לטווחים שונים. במהירות 27 קשרים (50 קמ"ש), הטורפדות יכלו להגיע לטווח של 5,000 מטר (16,000 רגל) ובמהירות של 35 קשרים (65 קמ"ש), הטווח ירד ל-2,200 מטר (7,200 רגל). אלה הוחלפו החל משנת 1913 בסוג G7, שנשא ראש נפץ של 200 ק"ג (440 ליברות). הטווח שלהם גדל משמעותית, ל-17,200 מטר (56,400 רגל) ב-27 קשרים ו-7,400 מטר (24,300 רגל) במהירות 37 קשרים (69 קמ"ש).
שריון[עריכת קוד מקור | עריכה]
כפי שהיה התקן עבור ספינות מלחמה גרמניות של התקופה, זיידליץ השתמשה בפלדת קרופ מוצקה וניקל לציפוי השריון שלה. לספינה הייתה חגורת שריון בעובי 300 מ"מ (11.8 אינץ') באזור החזק ביותר שלו במצודה, אשר הצטמצמה עד 100 מילימטרים (3.9 אינץ') בחרטום ובירכתיים. החגורה הראשית חוזקה במחיצת טורפדו בעובי 50 מ"מ (2 אינץ'). במגדל הניווט הקדמי היו 350 מ"מ (13.8 אינץ') של שריון בצדדים, וגג בעובי 200 מילימטרים (7.9 אינץ'). הצריחים היו מוגנים על ידי 250 מ"מ (9.8 אינץ') בצדדים ושריון בעובי של 70–100 מילימטרים (2.8–3.9 אינץ') על גגות הצריחים. לקזמטים היה מיגון שריון קל יותר, עם 150 מילימטרים (5.9 אינץ') בצדדים וגגות בעובי 35 מילימטרים (1.4 אינץ'). שריון הסיפון נע בעובי, בהתאם לאזור המוגן. באזורים החיוניים יותר, שריון הסיפון היה בעובי 80 מ"מ (3.1 אינץ'), בעוד שאזורים פחות חשובים של האונייה כוסו רק בשריון בעובי 30 מילימטרים (1.2 אינץ'). חגורת שריון משופעת בעובי 50 מ"מ הוצבה מתחת לשריון הסיפון הראשי. הברבטים של הצריח היו מוגנים על ידי חיפוי בעובי 230 מילימטרים (9.1 אינץ'). חלקי הברבטים שהיו מאחורי החגורה הראשית היו דקים יותר כדי לחסוך במשקל, דבר שהיה נהוג ברוב האוניות הגרמניות והבריטיות של התקופה.
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
זיידליץ הושקה ב-30 במרץ 1912 על ידי גנרל חיל הפרשים קרל וילהלם היינריך פון קלייסט. ב-22 במאי 1913 הוכנסה האונייה לשירות בצי הגרמני, צוותה נלקח מהסיירת המשוריינת הישנה יורק, שהועברה לאחרונה לצי המילואים. לאחר ניסויים, זיידליץ הצטרפה לשאר צי הים הפתוח לתמרונים מול הלגולנד. קונטר-אדמירל פרנץ פון היפר, מפקד קבוצת הסיור הראשונה, הניף את דגלו באונייה ב-23 ביוני 1914. האונייה שימשה כספינת הדגל של היפר עד 26 באוקטובר 1917.
מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרב מפרץ הלגולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התקיים ב-28 באוגוסט 1914 קרב קצר בין סיירות קלות גרמניות וכוח פשיטה של סיירות וסיירות מערכה בריטיות. במהלך הבוקר תקפו סיירות בריטיות מכוח הארוויץ' את המשחתות הגרמניות שסיירו במפרץ הלגולנד. שש סיירות קלות גרמניות - קלן, שטרסבורג, שטטין, פראונלוב, שטרלזונד ואריאדנה - הגיבו למתקפה והסבו נזק חמור לפושטות הבריטיות. הגעתה בשעה 13:37 לערך של שייטת סיירות המערכה הבריטיות, בפיקודו של תת אדמירל דייוויד ביטי, העמידה במהירות את הספינות הגרמניות בעמדת נחיתות.
יחד עם שאר סיירות המערכה של קבוצת הסיור הראשונה, זיידליץ הוצבה בנתיבי וילהלמסהאפן בבוקר הקרב. עד השעה 08:50, היפר ביקש אישור מאדמירל פרידריך פון אינגנול, המפקד הראשי של צי הים הפתוח, לשלוח את ספינותיו כדי להקל על הסיירות הגרמניות הנצורות. סיירות המערכה פון דר טאן ומולטקה היו מוכנות להפלגה עד השעה 12:10, אך השפל מנע מהספינות לעבור בבטחה מעל שרטון החול בפתח שפך היאדה. בשעה 14:10, מולטקה ופון דר טאן הצליחו לחצות את שפך היאדה; היפר הורה לסיירות הקלות הגרמניות לסגת בחזרה לכיוון אוניותיו, בעוד שהיפר עצמו היה במרחק שעה מאחור על זיידליץ. בשעה 14:25, שאר הסיירות הקלות — שטרסבורג, שטטין, פראונלוב, שטרלזונד ואריאדנה - נפגש עם סיירות המערכה. זיידליץ הגיעה למקום בשעה 15:10, בעוד אריאדנה נכנעה לנזקי הקרב וטבעה. היפר יצא בזהירות לחפש את שתי הסיירות הקלות החסרות, מיינץ וקלן, שכבר טבעו. עד השעה 16:00 הסתובבה השייטת הגרמנית כדי לחזור לשפך היאדה, והגיעה בשעה 20:23 לערך.
הפשיטה על ירמות'[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2 בנובמבר 1914, זיידליץ, ואחריה מולטקה, פון דר טאן והסיירת המשוריינת בליכר, יחד עם ארבע סיירות קלות, עזבו את שפך היאדה ויצאו לכיוון החוף האנגלי. השייטת הגיעה למחרת בבוקר מול גרייט ירמות' והפגיזה את הנמל, בעוד הסיירת הקלה שטרלזונד הניחה שדה מוקשים. הצוללת הבריטית D5 הגיבה להפגזה, אך פגעה באחד המוקשים שהניחה שטרלזונד וטבעה. זמן קצר לאחר מכן, הורה היפר לספינותיו לחזור למים הגרמניים. בזמן שהספינות של היפר חזרו למים הגרמניים, ערפל כבד כיסה את מפרץ הלגולנד, ולכן הספינות קיבלו הוראה לעצור עד שהראות תשתפר כדי שיוכלו לנווט בבטחה בשדות המוקשים ההגנתיים. הסיירת המשוריינת יורק עשתה טעות ניווט שהובילה את הספינה לאחד משדות המוקשים הגרמניים. יורק פגעה בשני מוקשים ושקעה במהירות; ספינת ההגנה החופית האגן הצליחה להציל 127 איש מהצוות.
הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אינגנול החליט כי יש לבצע פשיטה נוספת על החוף האנגלי בתקווה לפתות חלק מהצי הגדול לקרב שבו ניתן יהיה להשמיד אותו. בשעה 03:20 ב-15 בדצמבר, זיידליץ, מולטקה, פון דר טאן, סיירת המערכה החדשה דרפלינגר, ובליכר, יחד עם הסיירות הקלות קולברג, שטרסבורג, שטרלזונד, גראודנץ, ושתי שייטות של סירות טורפדו עזבו את שפך היאדה. הספינות הפליגו צפונה על פני האי הלגולנד, עד שהגיעו למגדלור שונית הורנס, ובשלב זה פנו הספינות מערבה לכיוון סקרבורו. 12 שעות לאחר שהיפר עזב את שפך היאדה, צי הים הפתוח, המורכב מ-14 דרדנוטים ו-8 פרה-דרדנוטים וכוח מיסוך של 2 סיירות משוריינות, 7 סיירות קלות ו-54 סירות טורפדו, יצאו כדי לספק חיפוי מרחוק.
ב-26 באוגוסט 1914 עלתה על שרטון הסיירת הקלה הגרמנית מגדבורג במפרץ פינלנד; שרידי האונייה נתפסו על ידי הצי הרוסי, שמצא ספרי קוד ששימשו את הצי הגרמני, יחד עם מפות ניווט לים הצפוני. מסמכים אלו הועברו לאחר מכן לצי המלכותי. חדר 40 החל לפענח אותות גרמניים, וב-14 בדצמבר יירטו הודעות הקשורות לתוכנית להפגיז את סקרבורו. הפרטים המדויקים של התוכנית לא היו ידועים, וההנחה הייתה שצי הים הפתוח יישאר בבטחה בנמל, כמו בהפגזה הקודמת. ארבעת סיירות המערכה של ביטי, בתמיכת שייטת הסיירות השלישית ושייטת הסיירות הקלות הראשונה, יחד עם ששת הדרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השנייה, היו אמורים לארוב לסיירות המערכה של היפר.
במהלך הלילה של 15 בדצמבר נתקל הגוף העיקרי של צי הים הפתוח במשחתות בריטיות. מחשש לסיכוי להתקפת טורפדו לילית, אינגנול הורה לספינות לסגת. היפר לא היה מודע להוראה של אינגנול, ולכן הוא המשיך בהפגזה. בהגיעם לחוף הבריטי, סיירות המערכה של היפר התפצלו לשתי קבוצות. זיידליץ, מולטקה ובליכר פנו צפונה להפגיז את הרטליפול, בעוד פון דר טאן ודרפלינגר פנו דרומה כדי להפגיז את סקרבורו וויטבי. במהלך הפגזת הרטליפול, זיידליץ נפגעה שלוש פעמים ובליכר נפגעה שש פעמים על ידי סוללת החוף. לזיידליץ נגרם נזק מינימלי בלבד, וללא נפגעים. עד השעה 09:45 ב-16 בדצמבר, שתי הקבוצות התאספו מחדש, והן החלו לסגת מזרחה.
בשלב זה, סיירות המערכה של ביטי היו בעמדה לחסום את נתיב היציאה הנבחר של היפר, בעוד כוחות אחרים היו בדרך להשלים את הכיתור. בשעה 12:25, הסיירות הקלות של קבוצת הסיור II החלה לעבור דרך הכוחות הבריטיים בחיפוש אחר היפר. אחת מהסיירות בשייטת הסיירות הקלות השנייה הבחינה בשטרלזונד ודיווחה לביטי. בשעה 12:30 הפנה ביטי את סיירות המערכה שלו לכיוון הספינות הגרמניות. ביטי הניח שהסיירות הגרמניות היו המסך המקדים של ספינותיו של היפר, אבל סיירות המערכה היו כ-50 ק"מ קדימה. שייטת הסיירות הקלות השנייה, שעקבה אחר ספינותיו של ביטי, התנתקה כדי לרדוף אחרי הסיירות הגרמניות, אך אות שגוי של סיירות המערכה הבריטיות החזיר אותם לעמדות החיפוי שלהם. הבלבול הזה אפשר לסיירות הקלות הגרמניות להימלט ולהתריע על מיקומם של סיירות המערכה הבריטיות. סיירות המערכה הגרמניות פנו לצפון-מזרח הכוחות הבריטיים והצליחו להימלט.
גם הבריטים וגם הגרמנים היו מאוכזבים מכך שלא הצליחו לפגוע ביעילות ביריביהם. המוניטין של אינגנול סבל מאוד כתוצאה מהחששנות שלו. הקפטן של מולטקה זעם; הוא הצהיר שאינגנול פנה לאחור "מפני שהוא פחד מאחת עשרה משחתות בריטיות שהיו יכולות להיות מחוסלות... תחת ההנהגה הנוכחית לא נשיג דבר." ההיסטוריה הגרמנית הרשמית מתחה ביקורת על אינגנול על כך שלא השתמש בכוחות הקלים שלו כדי לקבוע את גודל הצי הבריטי, וקבעה: "הוא החליט על אמצעי שלא רק סיכן ברצינות את כוחות ההתקדמות שלו מול החוף האנגלי אלא גם קיפח את הצי הגרמנים מניצחון בטוח".
קרב שרטון דוגר[עריכת קוד מקור | עריכה]
_Map.png)
בתחילת ינואר 1915 נודע שספינות בריטיות עורכות סיור באזור שרטון דוגר. אינגנול נרתע בתחילה מניסיון להשמיד את הכוחות הללו, מכיוון שקבוצת הסיור I נחלשה זמנית בזמן שפון דר טאן הייתה במזח יבש לצורך תחזוקה תקופתית. קונטר-אדמירל ריכרד אקרמן, הרמטכ"ל של צי הים הפתוח, התעקש על הפעולה, ולכן אינגנול התרצה והורה להיפר לקחת את סיירות המערכה שלו לשרטון דוגר. ב-23 בינואר, התייצב היפר עם זיידליץ בראש, ואחריה מולטקה, דרפלינגר ובליכר, יחד עם הסיירות הקלות גראודנץ, רוסטוק, שטרלזונד, קולברג ו-19 סירות טורפדו משייטת V ומחצית השייטות II ו-XVIII. גראודנץ ושטרלזונד הוקצו למסך הקדמי, בעוד קולברג ורוסטוק הוקצו לימין ולשמאל, בהתאמה. לכל סיירת קלה נלוותה חצי שייטת של סירות טורפדו.
שוב, יירוט ופענוח של אותות אלחוטיים גרמניים מילאו תפקיד חשוב. למרות שהם לא היו מודעים לתוכניות המדויקות, הצליחו הקריפטוגרפים של חדר 40 להסיק שהיפר יערוך מבצע באזור שרטון דוגר. כדי להתמודד עם זה, שייטת סיירות המערכה הראשונה של ביטי, שייטת סיירות המערכה השנייה של אדמירל ארצ'יבלד מור ושייטת הסיירות הקלות השנייה של קומודור ויליאם גודאינף הייתה אמורה להיפגש עם כוח הארוויץ' של קומודור רג'ינלד טירוויט בשעה 8:00 ב-24 בינואר, 56 ק"מ צפונית לשרטון דוגר. בשעה 08:14, קולברג הבחינה בסיירת הקלה אורורה וכמה משחתות מכוח הארוויץ'. אורורה קראה תיגר על קולברג עם זרקור, ואז קולברג תקפה את אורורה וקלעה בה שתי פגיעות. אורורה השיבה אש וקלעה שתי פגיעות על קולברג בתגמול. היפר הפנה מיד את סיירות המערכה שלו לעבר הירי, כאשר, כמעט בו-זמנית, שטרלזונד הבחינה בכמות גדולה של עשן מצפון-מערב לעמדתה. זה זוהה כמספר ספינות מלחמה בריטיות גדולות התקדמות לעבר ספינותיו של היפר.
היפר פנה דרומה כדי לברוח, אך הוגבל ל-23 קשרים (43 קמ"ש), שהייתה המהירות המרבית של הסיירת המשוריינת הישנה יותר בליכר. סיירות המערכה הבריטיות הרודפות אחריו הפליגו במהירות של 27 קשרים (50 קמ"ש), והדביקו במהירות את הספינות הגרמניות. בשעה 09:52, לאיון פתחה באש לעבר בליכר מטווח של כ-20,000 יארד (18,000 מטרים); זמן קצר לאחר מכן, קווין מרי וטייגר החלו לירות גם כן. בשעה 10:09, התותחים הבריטים פגעו לראשונה בבליכר. שתי דקות לאחר מכן, הספינות הגרמניות החלו להשיב אש, והתרכזו בעיקר בלאיון, מטווח של 18,000 יארד (16,000 מטרים). בשעה 10:28 נפגעה לאיון בקו המים, מפגז שקרע חור בדופן הספינה והציף בונקר פחם. בשעה 10:30, ניו זילנד, האונייה הרביעית בטור של ביטי, הגיעה לטווח של בליכר ופתחה באש. עד 10:35, הטווח נסגר ל-17,500 יארד (16,000 מטרים), אז כל הטור הגרמני היה בטווח היעיל של הספינות הבריטיות. ביטי רצה ש"ניו זילנד" תירה על "בליכר", האחרונה בטור הגרמני, ש"פרינסס רויאל" תירה על "דרפלינגר", ש"טייגר" תירה על "מולטקה" וש"לאיון" תירה על "זיידליץ", הראשונה. ואולם, קפטן הנרי ב. פלי (Pelly), שפיקד על "טייגר", חשב שגם האונייה הבריטית החמישית, "אינדומיטבל", כבר הגיעה לטווח ירי. לפיכך, הוא הבין שביטי מתכוון לכך ששתי האוניות הראשונות, "לאיון" ו"טייגר", יירו על "זיידליץ", ואילו האוניות הבאות יירו כל אחת על האוניה המקבילה לה. שאר המפקדים הבריטיים הבינו את כוונתו של ביטי, וכך נוצר מצב שאף אונייה בריטית לא העסיקה את "מולטקה", השנייה בטור הגרמני. רמת התותחנות של "מולטקה" הייתה מעולה, הגבוהה ביותר בצי הגרמני, ותותחניה פתחו באש על "לאיון", שכעת הייתה מטרה לשתי אוניות גרמניות, "מולטקה" ו"זיידליץ". המצב היה חמור עוד יותר מכיוון שבניגוד ל"מולטקה", רמת התותחנות של "טייגר" הייתה מן הנמוכות בצי הבריטי, ובשלב זה של הקרב לא הצליחו תותחניה לפגוע כלל ב"זיידליץ".
למרות האש הכבדה שנורתה עליה, הצליחה ליון בשעה 9:43 לפגוע פגיעה קשה ב"זיידליץ". פגז 13.5 אינץ' של "לאיון" פגע בברבטה של הצריח האחורי של "זיידליץ", וחדר לתוך גזע הצריח, שבו היו מוכנים מטעני חומר נפץ הודף להעלאה לצריח. המטענים התלקחו בבת אחת, וההבזק שנוצר חדר אל מחסן התחמושת שמתחת לצריח, ומשם למדורים נוספים, כולל לגזע הצריח שמאחורי הצריח האחורי. ההבזק היה עצום. להבת אש אדירה פרצה והיתמרה לגובה 60 מטרים, ותוך שניות בודדות נספו 165 מלחים וקצינים. רשף האש היה עלול לחדור תוך שניות למחסני תחמושת נוספים, ולגרום להתפוצצות שתשמיד את האונייה; האסון נמנע בשניות האחרונות הודות לפעולתו המיידית של מש"ק בשם וילהלם היידקאמפ (Wilhelm Heidkamp), שהציף את מחסני התחמושת של האונייה. שני צריחיה האחוריים של "זיידליץ" יצאו מכלל פעולה, ועל האונייה הכבידו כעת 600 טון של מים שבהם הוצפו מחסני התחמושת. למרות נזק זה המשיכו צריחיה הנותרים של "זיידליץ" לירות בקצב מהיר, והאונייה לא האטה, אות למשמעת המעולה של הצוות הגרמני ולרמת התכנון והבנייה הגבוהים של הגרמנים.
האש הכבדה שניחתה על "לאיון" החלה לתת את אותותיה. בשעה 10:01 ספגה "לאיון" פגיעה של פגז 11 אינץ' שנורה מ"זיידליץ". הפגז גרם לחדירת מים, שגרמו לקצרים חשמליים שהוציאו מכלל פעולה את החימוש השניוני ואת בקרת האש האחורית. המים שחדרו גרמו לאונייה להתחיל לנטות שמאלה. כמה דקות לאחר מכן, ב-10:18, נפגעה "לאיון" משני פגזים גרמניים בבת אחת. הפגיעות גרמו לנזק במנועיה ולחדירת מים למכלי הדלק שלה, והנטייה שמאלה התגברה. ב-10:41 נפגעה "לאיון" שוב, הפעם בצריח התותחים הקדמי. הפגיעה גרמה לשריפה, אך זו כובתה במהירות ונמנע אסון דומה לזה שאיים על "זיידליץ". ואולם, "לאיון" כבר נפגעה קשות; היא ספגה 15 פגיעות של פגזים גרמניים, מהירותה ירדה ל-15 קשר, והיא נפרדה מהמערך הטורי והחלה לפגר. כעת עברה "טייגר" לראש הטור הבריטי, והאש הגרמנית החלה להיות מרוכזת בה. פגז פגע במרכז האונייה, בצריח Q. שמונה אנשי צוות נהרגו, וכל הסירות של האונייה, שהיו ממוקמות באזור זה, התלקחו ועלו באש. להבות גדולות היתמרו ממרכזה של האונייה הבריטית, והגרמנים היו בטוחים שהשמידו אותה. למעשה, בתוך עשרים דקות השתלט צוות האונייה על הדליקה והאונייה המשיכה לתפקד כרגיל.
למרות הפגיעה ב"לאיון", עדיין היו הגרמנים במצב קשה. "בליכר", שהייתה כזכור בסוף הטור הגרמני, נפגעה שוב ושוב; היא האונייה הראשונה שעליה ירתה כל אונייה בריטית שהגיעה לטווח הירי. כמה דקות לאחר הפגיעה הראשונה ב"ליון", בשעה 10:30, פגע פגז שנורה מ"פרינסס רויאל" ב"בליכר". חדר הדוודים נפגע וחלק מהתחמושת החל לבעור. מהירותה של "בליכר" ירדה ל-17 קשרים (כ-31 קמ"ש) והיא החלה לפגר אחר שאר האוניות הגרמניות, ולסטות לכיוון צפון מזרח. בפני היפר עמדה התלבטות קשה. מצבה של "בליכר" היה קשה יותר ויותר, אך ניסיון להגן עליה משמעותו הייתה הטבעת כולן. "זיידליץ" הייתה במצב קשה ותחמושתה הלכה ואזלה, "דרפלינגר" נפגעה אף היא, ו"מולטקה" לבדה לא הייתה יכולה לעמוד מול כל האוניות הבריטיות. להיפר היה קשר עמוק של ידידות ואמון עם מפקדי האוניות שלו, ובמיוחד עם מפקד ה"בליכר", אך הוא קיבל החלטה קשה: להשאיר את "בליכר" מאחור ולהתקדם במהירות עם שאר האוניות. ובכל זאת, היפר החליט על מהלך אחרון שאולי יסייע ל"בליכר", והורה למשחתות שלו לסוב לאחור ולתקוף את סיירות המערכה הבריטיות.
במקביל, הייתה להיפר תקווה נוספת. צי הים הפתוח הגרמני נערך ליציאה לעזרת היפר וסיירות המערכה שלו, אך לא יצליח להגיע לזירה לפני 14:30. אך אם יצליח היפר למשוך את ביטי לעומק מפרץ הלגולנד, אולי יצליח לפגוש צוללות או ספינות טורפדו גרמניות, שיצליחו לפגוע בסיירות המערכה הבריטיות; בנוסף, ייתכן היה שיצליח למשוך את הבריטים לשדות מוקשים ימיים שהיו זרועים במפרץ הלגולנד.
גם ביטי היה מודע לסכנה זו, והחל להיות מתוח יותר ויותר ככל שהתמשך הקרב. ולכן, בדיוק ברגע שבו החליט היפר לנטוש את "בליכר" לגורלה ולהורות לספינות הקלות שלו לתקוף את הבריטים, חל מפנה בקרב. בשעה 10:54 זיהה ביטי, שעמד על גשר אוניית הדגל שלו, "לאיון", פריסקופ של צוללת. הוא הורה מיד לכל אוניותיו לפנות 90° צפונה ביטי לא התכוון להפסיק את הקרב, וכמה דקות לאחר שהורה על הפנייה הבין שהפניה חדה מדי, והורה שוב לשנות כיוון לצפון מזרח, בנתיב שיצטלב עם נתיבו של היפר. ואולם, כאן התרחשה טעות נוספת, שחרצה את גורל הקרב.
"לאיון" ספגה עד עתה נזק כבד; כל מערכת החשמל שלה יצאה מכלל פעולה, ולא ניתן היה לשדר את הוראות האדמירל בעזרת איתות אור. האוניות הבריטיות שמרו על דממת אלחוט, והודעות לא הועברו בדרך זו. נותרה שיטה נוספת לאיתות: בעזרת דגלים. ואולם, החבלים באוניית הדגל ששימשו להנפת דגלי האיתות הושמדו כולם, למעט שניים. ביטי הורה לאותת על פנייה לצפון מזרח, ומיד לאחר מכן הורה לאוניותיו לתקוף את חלקו האחורי של הטור הגרמני. ואולם, מכיוון שנותרו רק שני חבלים להנפת דגלי האיתות, הונפו שני המסרים זה בצד זה, והאוניות האחרות קיבלו מסר אחד, שמשמעו הייתה "תקוף את חלקו האחורי של הטור הגרמני בכיוון צפון מזרח". משמעו של איתות זה הייתה תקיפת "בליכר", שנעה לצפון מזרח והתרחקה מהטור הגרמני, והתעלמות משאר האוניות הגרמניות, שהפליגו בנתיב דרום-מזרחי.
ביטי ראה את אוניותיו מפליגות לכיון הלא נכון, אך בשלב זה איבד את השליטה בקרב. אוניית הדגל "לאיון" הייתה פגועה קשות, מהירותה פחתה ל-15 קשר וכך לא הייתה יכולה להמשיך עם שאר השייטת. תוך כמה דקות איבדה קשר עין עם שאר סיירות המערכה, וגם לא ניתן היה להשתמש באיתות דגלים. ביטי היה אדמירל נערץ וכריזמטי, מבכירי האדמירלים הבריטיים, הבולט והמפורסם מביניהם; סגנו של ביטי בפיקוד, אדמירל משנה ארצ'יבלד מוּר, לא העז לחלוק על פקודתו של ביטי כפי שהתקבלה בטעות, ופנה עם כל ארבע הסיירות הנותרות בעקבות "בליכר". שלוש סיירות המערכה הנותרות, "זיידליץ", "דרפלינגר" ו"מולטקה" המשיכו לכיוון דרום מזרח, והתרחקו מהשייטת הבריטית.
"בליכר" הייתה אבודה, לבדה מול ארבע סיירות מערכה בריטיות. בשעה 12:07, לאחר שספגה נזק כבד מהאש שניתכה עליה, התהפכה "בליכר" וטבעה. רק 234 קצינים ומלחים מצוותה, שמנה יותר מ-1,200 איש, שרדו. ייתכן ויותר מלחים גרמניים היו שורדים, אלמלא הופיעו מעל זירת הטביעה שני צפלינים גרמניים, שהחלו להטיל פצצות על האוניות הבריטיות. אלה עזבו את הזירה, בהותירן ניצולים במים הקרים.
ביטי, כאמור, היה על אוניית הדגל הפגועה שלו, והפיקוד עבר למעשה לידיו של אדמירל משנה מוּר. זה האחרון התלבט האם לחדש את הרדיפה אחרי האוניות הגרמניות; הן כבר הספיקו להתרחק יותר מ-25 קילומטרים. האוניות הבריטיות היו יכולות להגיע שוב למגע אש בתוך שעתיים, אולם אז יהיו עמוק בתוך מפרץ הלגולנד, קרובות בהרבה לבסיסי הצי הגרמני. שדר שנקלט באונייתו של מור הובן בטעות כאילו צוללות בריטיות מתריעות שצי הים הפתוח הגרמני יוצא מבסיסיו, מסר שהכריע את ההתלבטות של מור. הוא לא היה אמור להתמודד עם ארבע סיירות מערכה מול כל הצי הגרמני, והוא החליט להסתובב ולשוב לבריטניה. זיידליץ תוקנה במספנה הקיסרית בווילהלמסהאפן מ-25 בינואר עד 31 במרץ 1915, ולאחר מכן הצטרפה שוב לצי.
קרב מפרץ ריגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-3 באוגוסט 1915, זיידליץ, מולטקה, ופון דר טאן הועברו לאזור הבלטי עם I Connaissance Group (AG) כדי להשתתף בגיחה מתוכננת למפרץ ריגה. הכוונה הייתה להשמיד את כוחות הצי הרוסי באזור, כולל הפרה-דרדנוט סלאבה, ולהשתמש בשולת המוקשים דויטשלנד כדי לחסום את הכניסה למון סאונד באמצעות מוקשים ימיים. הכוחות הגרמניים, בפיקודו של היפר, כללו את ארבעת אוניות המערכה מסדרת נסאו וארבעת אוניות המערכה מסדרת הלגולנד, זיידליץ, מולטקה ופון דר טאן, ומספר ספינות קטנות יותר. לאורך כל המבצע, זיידליץ ושתי סיירות המערכה האחרות נשארו באזור הבלטי וסיפקו חיפוי להתקפה לתוך מפרץ ריגה.
לאחר הפעולה, זיידליץ ושאר היחידות הכבדות של צי הים הפתוח חזרו לים הצפוני. ב-11–12 בספטמבר, זיידליץ ושאר אוניות קבוצת הסיור I חיפו על מבצע הנחת שדה מוקשים ליד טרשלינג. ב-24 בנובמבר, הספינה עלתה על שרטון בתעלת הקייזר וילהלם, אך הוצפה במהירות. ב-4 בדצמבר, בעת היציאה מתעלת הקייזר וילהלם, זיידליץ הסתבכה באחד ממחסומי הרשת. צוללנים נאלצו להסיר את הרשתות הסבוכות מהמדחפים הימניים.
הפגזת ירמות' ולואוסטופט[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתאריכים 24–25 באפריל 1916 ביצעה קבוצת הסיור I מבצע נוסף להפצצת החוף האנגלי, הפעם, את הערים ירמות' ולואוסטופט. היפר היה בחופשת מחלה, כך שהספינות הגרמניות היו בפיקודו של קונטר-אדמירל פרידריך בודיקר, שהניף את דגלו על זיידליץ. סיירות המערכה הגרמניות דרפלינגר, ליצו, מולטקה, זיידליץ ופון דר טאן עזבו את שפך היאדה בשעה 10:55 ב-24 באפריל, ונתמכו על ידי כוח מיסוך של 6 סיירות קלות ושתי שייטות סירות טורפדו. היחידות הכבדות של צי הים הפתוח הפליגו בשעה 13:40, במטרה לספק תמיכה מרוחקת לספינות של בודיקר. האדמירליות הבריטית הודעה על הגיחה הגרמנית באמצעות יירוט האותות האלחוטיים הגרמניים, ופרסה את הצי הגדול בשעה 15:50.
עד השעה 14:00, ספינותיו של בודיקר הגיעו לעמדה מול נורדרנאי, ואז הוא פנה את ספינותיו צפונה כדי להתחמק מהמשקיפים ההולנדיים באי טרשלינג. בשעה 15:38, זיידליץ פגעה במוקש, שקרע חור של 15 מטר (50 רגל) בגוף שלה, ממש מאחורי צינור הטורפדו הימני. 11 אנשים נהרגו ו-1,400 טון קצר (1,200 טונות ארוכות) של מים נכנסו לספינה. השוקע של הספינה גדל ב-1.4 מטרים (4.6 רגל) בחרטום הספינה. זיידליץ הסתובבה אחורה עם מסך של סיירות קלות במהירות של 15 קשרים (28 קמ"ש). ארבעת סיירות המערכה הנותרות פנו דרומה מיד לכיוון נורדרנאי כדי למנוע נזק נוסף ממוקשים. עד השעה 16:00, זיידליץ יצאה מחשש לסכנה קרובה, אז הספינה עצרה כדי לאפשר לבודיקר לרדת. סירת הטורפדו V28 העבירה את בודיקר לליצו, והמבצע נמשך כמתוכנן. לאחר שבודיקר עזב את הספינה, זיידליץ, בליווי זוג סירות טורפדו, נסוגה דרומה אל שפך היאדה. היא הייתה מחוץ לשירות במשך יותר מחודש עבור עבודות תיקון עקב נזקי המוקש.
קרב יוטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
פריסה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמעט מיד לאחר הפשיטה על לואוסטופט, ויצה-אדמירל ריינהרד שר החל לתכנן גיחה נוספת לים הצפוני. הוא התכוון בתחילה לערוך את המבצע באמצע מאי, אך הנזק מהמוקש לזיידליץ התברר כקשה לתיקון - שר לא היה מוכן לצאת לפשיטה גדולה ללא כוחות סיירות המערכה שלו במלוא העוצמה. ב-22 במאי דיווחה מספנת וילהלמסהאפן כי הספינה כשירה לתפקיד, אך בדיקות שנערכו באותו לילה הראו כי מחיצות הטורפדו שניזוק מהמוקש עדיין לא אטום למים, ועדיין היו דליפות בחזית ובאחור. היה צורך בתיקונים נוספים, ולכן המבצע נדחה בשבוע נוסף, עד אז הבטיחה מספנת וילהלמסהאפן לשר שהספינה תהיה מוכנה. בצהריים של 28 במאי, התיקונים של זיידליץ לבסוף הושלמו, והספינה חזרה לקבוצת הסיור I.
בליל 30 במאי 1916, זיידליץ וארבעת סיירות המערכה האחרות של קבוצת הסיור I עגנו במעגן שפך היאדה. למחרת בבוקר, בשעה 02:00 CET, הספינות יצאו באיטיות לעבר הסקאגרק במהירות של 16 קשרים (30 קמ"ש). בשלב זה, היפר העביר את דגלו מזיידליץ לסיירת המערכה החדשה יותר "ליצו". זיידליץ תפסה את מקומה במרכז הטור, מאחורי דרפלינגר ולפני מולטקה. קבוצת הסיור השנייה, המורכבת מהסיירות הקלות פרנקפורט, ספינת הדגל של בודיקר, ויסבאדן, פילאו ואלבינג, ו-30 ספינות טורפדו של שייטות II, VI ו-IX, ליוו את סיירות המערכה של היפר.
כעבור שעה וחצי עזב צי הים הפתוח בפיקודו של שר את שפך היאדה; הכוח הורכב מ-16 דרדנוטים. צי הים הפתוח לווה בקבוצת הסיור IV, שהורכבה מהסיירות הקלות שטטין, מינכן, המבורג, פראונלוב, שטוטגרט, ו-31 סירות טורפדו של שייטות I, III, V ו-VII, בראשות הסיירת הקלה רוסטוק. שש הפרה-דרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השנייה יצאו מנתיבי האלבה בשעה 02:45, ונפגשו עם צי הקרב בשעה 5:00.
הריצה דרומה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעט לפני השעה 16:00 נתקל הכוח של היפר בשייטת סיירות הקרב של ביטי. הספינות הגרמניות היו הראשונות שפתחו באש, בטווח של כ-15,000 יארד (14,000 מטר). מדדי הטווח הבריטים קראו לא נכון את הטווח למטרותיהם הגרמניות, וכך נפלו המטחים הראשונים שנורו על ידי הספינות הבריטיות קילומטר מעבר לסיירות המערכה הגרמניות. כאשר שני שורות של סיירות מערכה נפרסו כדי להעסיק זה את זה, זיידליץ החלה בדו-קרב עם האונייה מולה בקו הבריטי, קווין מרי. עד 16:54 הטווח בין האוניות ירד ל-12,900 יארד (11,800 מטר), מה שאפשר לסוללה המשנית של זיידליץ להיכנס למאבק. היא הייתה קרובה מספיק לספינות של שייטות המשחתות הבריטית ה-9 וה-10 כדי שהתותחים המשניים שלה יוכלו להפעיל אותם ביעילות. ארבעת סיירות המערכה הגרמניות האחרות הפעילו את הסוללה המשנית שלהן נגד סיירות המערכה הבריטיות.
בין 16:55 ל-16:57, זיידליץ נפגעה משני פגזי קליבר כבדים מקווין מרי. הפגז הראשון חדר לדופן הספינה חמישה מטרים מעל סיפון הסוללה הראשי, וגרם למספר שריפות קטנות. הפגז השני חדר לברבטה של צריח העל האחורי. בתא העבודה הוצתו ארבעה מטענים הודפים; האש שנוצרה הבזיקה למעלה לתוך הצריח ולמטה אל מחסן התחמושת. אמצעי הזהירות נגד רשף שהופעלו לאחר הפיצוץ בקרב שרטון דוגר מנעו פיצוצים נוספים. ללא קשר, הצריח נהרס ורוב צוות התותח נהרגו בשריפה.
עד השעה 17:25, סיירות המערכה הבריטיות ספגו מכה קשה מיריבותיהם הגרמניות. אינדפטיגבל הושמדה על ידי מטח מפון דר טאן כ-20 דקות לפני כן, וביטי ביקש להרחיק את ספינותיו ב-2 נקודות על מנת להתארגן מחדש, בעוד אוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת של שייטת אוניות המערכה החמישית הגיעה למקום וסיפקה אש חיפוי. כאשר החלו סיירות המערכה הבריטיים להסתובב, זיידליץ ודרפלינגר הצליחו לרכז את האש שלהם בקווין מרי. עדים דיווחו על לפחות 5 פגזים משתי הספינות שפגעו בספינה, מה שגרם לפיצוץ עז שקרע את קווין מרי לשניים. זמן קצר לאחר השמדת קווין מרי, משחתות בריטיות וגרמניות ניסו לבצע התקפות טורפדו על הטורים המנוגדים. טורפדו בריטי אחד פגע בזיידליץ בשעה 17:57. הטורפדו פגע בספינה ישירות מתחת לצריח הקדמי, מעט מאחורי המקום שבו נפגעה ממוקש חודש קודם לכן. הפיצוץ קרע חור באורך 40 רגל על רוחב 13 רגל (12 מ' × 4.0 מ'), וגרם לנטייה קלה. למרות הנזק, הספינה עדיין הצליחה לשמור על מהירותה המרבית, ושמרה על מיקומה בטור.
הספינות המובילות של צי הקרב הגרמני הגיעו עד השעה 18:00 לטווח יעיל מהספינות הבריטיות, והחלו בחילופי אש עם סיירות המערכה הבריטיות ואוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת. בין 18:09 ל-18:19, זיידליץ נפגעה על ידי פגז 380 מילימטרים (15 אינץ') מברהאם או וליאנט. פגז זה פגע בחזית של צריח הכנף השמאלית והשבית את התותחים. פגז 380 מ"מ שני חדר לצריח ירי העל האחורי המושבת ממילא ופוצץ את מטעני הקורדיט שעדיין לא נשרפו. גם שניים מתותחי ה-150 מ"מ שלה הושבתו מירי בריטי, והצריח האחורי איבד את התותח הימני שלו.
ככל שהערב חלף, הראות ירדה בהתמדה עבור הספינות הגרמניות. מפקדה של זיידליץ קפיטן צור זי פון אגידי, העיר מאוחר יותר:
"הראות הפכה לגרועה. היה ערפל צפוף, כך שבדרך כלל ניתן היה לראות רק את הבזקי התותחים של האויב, אך לא את הספינות עצמן. המרחק שלנו הצטמצם מ-18,000 ל-13,000 מטרים. מצפון - ממערב לצפון-מזרח עמד לפנינו קו עוין שיורה בתותחיו, אם כי בערפל יכולנו רק לראות את ההבזקים מדי פעם. זה היה מחזה אדיר ונורא."
קרב אוניות המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסביבות השעה 19:00 התקרבו כוחותיו של ביטי לגוף הראשי של הצי הגדול, וכדי לעכב את גילוי מיקומו של הצי הגדול על ידי הצי הגרמני, הוא הפנה את ספינותיו לכיוון הטור הגרמני, במטרה לאלץ אותן לפנות גם כן. זה הפחית את המרחק בין סיירות המערכה הבריטיות לגרמניות מ-14,000 ל-12,000 יארד (13,000 ל-11,000 מטר). הראות המשיכה להיות טובה יותר עבור הבריטים, וסיירות המערכה הגרמניות שילמו את המחיר. במהלך הדקות הבאות, זיידליץ נפגעה שש פעמים, בעיקר בחלק הקדמי של הספינה. שריפה פרצה מתחת לחזית הספינה. האש הכבדה מהספינות של ביטי אילצה את היפר להסיג זמנית את סיירות המערכה שלו לדרום מערב. כאשר הספינות נסוגו, החלו לחדור יותר מים לזיידליץ והנטייה הימנית החמירה. הספינה הוצפה ביסודיות מעל הסיפון האמצעי בתאים הקדמיים, וכמעט איבדה כל כושר ציפה.
עד השעה 19:30, צי הים הפתוח, שהיה בשלב זה במרדף אחרי סיירות המערכה הבריטית, עדיין לא נתקל בצי הגדול. שר שקל להסיג את כוחותיו לפני שהחושך יחשוף את ספינותיו להתקפת סירות טורפדו. הוא עדיין לא קיבל החלטה כאשר אוניות המערכה המובילות שלו נתקלו בגוף הראשי של הצי הגדול. התפתחות זו איפשרה את הנסיגה של שר, שכן בכך היה מקריב את אוניות המערכה האיטיות יותר של שייטת אוניות המערכה השנייה, בעוד ששימוש בדרדנוטים ובסיירות המערכה שלו כדי לחפות על נסיגתם היה מעמיד את ספינותיו החזקות ביותר לאש בריטית מכריעה. במקום זאת, שר הורה לספינותיו להפנות 16 נקודות לכיוון הימני, מה שיביא את החששות המוקדמים לבטיחות היחסית של הצד המנותק של מערך הקרב הגרמני.
זיידליץ ושאר סיירות המערכה עקבו אחר המהלך, מה שהציב אותם מאחורי קניג. ספינותיו החבוטות קשות של היפר זכו לרגע הפוגה זמני, וחוסר ודאות לגבי המיקום והמסלול המדויקים של ספינותיו של שר הובילו את אדמירל ג'ליקו להפנות את ספינותיו מזרחה, לעבר מה שלדעתו היה הנתיב הסביר של הנסיגה הגרמנית. הצי הגרמני הפליג במקום זאת מערבה, אך שר הורה על פנייה שנייה של 16 נקודות, מה שהפך את מסלולו וכיוון את ספינותיו למרכז הצי הבריטי. הצי הגרמני ספג אש עזה מהמערך הבריטי, ושר שלח את זיידליץ, פון דר טאן, מולטקה ודרפלינגר במהירות גבוהה לעבר הצי הבריטי, בניסיון לשבש את המערך שלהם ולהרוויח זמן עד שהכוח העיקרי שלו ייסוג. עד השעה 20:17 צמצמו סיירות המערכה הגרמניות את הטווח למרחק של 7,700 יארד (7,000 מטר) מקולוסוס, ובשלב זה שר הנחה את האוניות לירות לאונייה המובילה של הקו הבריטי. זיידליץ הצליחה לפגוע בקולוסוס פעם אחת, אך גרמה נזק קל בלבד למבנה העילי של האונייה. שלוש דקות לאחר מכן, פנו סיירות המערכה הגרמניות בנסיגה, מחופים בהתקפת סירות טורפדו.
נסיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפסקה בקרב בשעת בין ערביים אפשרה לזיידליץ ושאר סיירות המערכה הגרמניות לחתוך שברים שהפריעו לתותחים הראשיים, לכבות שריפות, לתקן את ציוד בקרת האש והאותות ולהכין את הזרקורים לפעולה לילית. במהלך הפסקה זו התארגן הצי הגרמני מחדש למערך מסודר בסדר הפוך, כאשר הכוחות הקלים הגרמניים נתקלו במסך הבריטי מעט לאחר השעה 21:00. הירי המחודש משך את תשומת לבו של ביטי, אז הוא הפנה את סיירות המערכה שלו מערבה. בשעה 21:09, הוא ראה את סיירות המערכה הגרמניות, והגיע למרחק של 8,500 יארד (7,800 מטר) לפני פתיחת האש בשעה 20:20. בקרב שלאחר מכן, זיידליץ נפגעה מספר פעמים; פגז אחד פגע בצריח התותח האחורי ואחר פגע בגשר הספינה. כל צוות הגשר נהרג וכמה אנשי צוות במגדל הניווט נפצעו. הספינות הגרמניות השיבו באש עם כל תותח זמין, ובשעה 21:32 פגעו הן בלאיון והן בפרינסס רויאל בחושך. התמרון של סיירות המערכה הגרמניות אילץ את שייטת אוניות המערכה I המובילה לפנות מערבה כדי למנוע התנגשות. זה הביא את הפרה-דרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השנייה ישירות מאחורי סיירות המערכה, ומנע מהספינות הבריטיות לרדוף אחרי סיירות המערכה הגרמניות כאשר פנו דרומה. סיירות המערכה הבריטיות פתחו באש על אוניות המערכה הישנות; הספינות הגרמניות פנו לדרום מערב כדי להביא את כל התותחים שלהן נגד הספינות הבריטיות.
עד 22:15, היפר הצליח סוף סוף לעבור למולטקה, ולאחר מכן הורה לספינותיו להפליג במהירות של 20 קשרים (37 קמ"ש) לכיוון ראש הטור הגרמני. רק זיידליץ ומולטקה היו במצב לעמוד בדרישות; דרפלינגר ופון דר טאן יכלו להגיע לכל היותר למהירות של 18 קשרים (33 קמ"ש), ולכן הספינות הללו פיגרו מאחור. זיידליץ ומולטקה היו בהפלגה לקדמת הקו כאשר הספינות עברו קרוב לשטטין, מה שאילץ את הספינה להאט באופן דרסטי כדי למנוע התנגשות. זה אילץ את פראונלוב, שטוטגרט ומינכן לפנות שמאלה, מה שהוביל אותם למגע עם שייטת הסיירות הקלות השנייה; בטווח של 800 יארד (730 מטר), הסיירות משני הצדדים פגעו זו בזו. קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר החליט לנסות לפתות את הסיירות הבריטיות לעבר מולטקה וזיידליץ. כמעט במקביל, הסיירות הבריטיות שניזוקו בכבדות הפסיקו את המתקפה. כשהסיירות הקלות ניתקו מגע, טורפדו שירתה סאות'המפטון פגעה בפראונלוב, והאונייה התפוצצה. המערך הגרמני נקלע לאי סדר, ובבלבול זיידליץ איבדה את הראייה של מולטקה. הספינה כבר לא הצליחה לעמוד בקצב של מולטקה של 22 קשרים, ולכן התנתקה כדי להמשיך למגדלור שונית ההורנס באופן עצמאי.
בשעה 00:45, זיידליץ ניסתה לפלס את דרכה דרך הצי הבריטי, אך נצפתה על ידי הדרדנוט אז'נקור וצוינה כ"ספינה או משחתת". הקפטן של אז'נקור לא רצה להסתכן בגילוי עמדת ספינתו, ולכן איפשר לה לעבור. עד 01:12, זיידליץ הצליחה לחמוק דרך הצי הבריטי, והיא הצליחה להגיע לביטחון של שונית הורנס. בסביבות השעה 03:40, היא עברה מעל שונית הורנס. שני מצפני הג'ירו של הספינה נכשלו, אז הסיירת הקלה פילאו נשלחה להדריך את הספינה הביתה. עד השעה 15:30 ב-1 ביוני, זיידליץ הייתה במצב קשה; החרטום היה שקוע כמעט לחלוטין, והציפה היחידה שנותרה בחלק הקדמי של הספינה היה חדר הטורפדו הרחב. נעשו הכנות לפינוי הצוות הפגוע כאשר זוג ספינות קיטור הגיעו למקום. הספינות הצליחו לייצב את זיידליץ, והספינה הצליחה לצלוע בחזרה לנמל. היא הגיעה לשפך היאדה החיצוני בבוקר 2 ביוני, וב-3 ביוני נכנסה האונייה לכניסה III של מחסום וילהלמסהאפן. לכל היותר, זיידליץ הוצפה ב-5,308 טון (5,224 טון ארוך) של מים.
סמוך לסיום הקרב, בשעה 03:55, העביר היפר דיווח לשר המודיע לו על הנזק האדיר שספגו ספינותיו. עד אז, לדרפלינגר ופון דר טאן נותרו רק שני תותחים פעילים, מולטקה הוצפה ב-1,000 טונות של מים, זיידליץ ניזוקה קשות. היפר דיווח: "לקבוצת הסיור I כבר לא היה ערך לקרב רציני, וכתוצאה מכך הופנתה לשוב לנמל על ידי המפקד העליון, בעוד הוא עצמו נחוש להמתין להתפתחויות מול שונית הורנס עם צי הקרב". במהלך הקרב, זיידליץ נפגעה 21 פעמים מפגזים בקליבר כבד, פעמיים מפגיעות סוללה משניות ופעם אחת מטורפדו. הספינה ספגה בסך הכל 98 הרוגים ו-55 פצועים מאנשי הצוות שלה. זיידליץ בעצמה ירתה 376 פגזי סוללה ראשיים והשיגה כ-10 פגיעות.
פעולות מאוחרות יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-15 ביוני 1916, עבודות תיקון על זיידליץ החלו במספנה הקיסרית בווילהלמסהאפן, ונמשכו עד 1 באוקטובר. לאחר מכן, הספינה עברה הכשרה אישית, והצטרפה שוב לצי בנובמבר. עם ספינת הדגל הקודמת שלו "ליצו" בקרקעית הים הצפוני, היפר הניף שוב את דגלו על זיידליץ. ב-4 בנובמבר, זיידליץ ומולטקה, יחד עם פלגה II, שייטת אוניות המערכה I, שייטת אוניות המערכה III, ואוניית המערכה החדשה באיירן הפליגו בחוף הדני, על מנת להחזיר את הצוללות U-20 ו-U-30 התקועות.
שר החל להשתמש בכוחות שטח קלים כדי לתקוף שיירות בריטיות לנורווגיה החל מסוף 1917. כתוצאה מכך צירף הצי המלכותי שייטת של אוניות מערכה כדי להגן על השיירות, מה שהציב בפני שר את האפשרות להשמיד שייטת מבודדת של הצי הגדול. שר ציין כי "מתקפה מוצלחת על שיירה כזו לא רק תביא לטביעת טונאז' משמעותי של אוניות, אלא תהיה הצלחה צבאית גדולה, ותאלץ את האנגלים לשלוח ספינות מלחמה נוספות למים הצפוניים". שר הנהיג דממת אלחוט קפדנית כהכנה למתקפה המתוכננת. הדבר שלל מהבריטים את היכולת ליירט ולפענח אותות גרמניים, מה שהיה בעבר יתרון משמעותי. המבצע קרא לסיירות המערכה של היפר לתקוף את השיירה ואת מלוויה ב-23 באפריל בעוד אוניות המערכה של צי הים הפתוח עומדות מנגד. בשעה 05:00 ב-23 באפריל 1918, צי הים הפתוח יצא מהנמל בכוונה ליירט את אחת מהשיירות המלווה בכבדות.
כוחותיו של היפר היו 60 מיילים ימיים (110 ק"מ) ממערב ל-Egerö, נורווגיה, עד 05:20 ב-24 באפריל. למרות ההצלחה להגיע לנתיב השיירה ללא זיהוי, הפעולה נכשלה עקב מודיעין פגום. דיווחים מצוללות הצביעו לשר שהשיירות הפליגו בתחילת ובאמצע כל שבוע, אך שיירה לכיוון מערב יצאה מברגן ביום שלישי, 22 באפריל, וקבוצה לכיוון מזרח יצאה ממטיל, סקוטלנד, ביום חמישי, 24 באפריל. כתוצאה מכך, לא הייתה שיירה להיפר לתקוף. באותו יום, אחד מהמחלפים של מולטקה החליקו, מה שגרם נזק חמור לתחנת הכוח ואיפשר חדירה של 2,000 טונה מטרית (2,000 טונות ארוכות; 2,200 טון קצר) של מים לתוך הספינה. מולטקה נאלצה לשבור את דממת הרדיו על מנת ליידע את שר על מצב הספינה, מה שהתריע בפני הצי המלכותי על פעילותו של צי הים. ביטי התייצב עם כוח של 31 אוניות מערכה וארבע סיירות מערכה, אך איחר מדי ליירט את הגרמנים הנסוגים. הגרמנים הגיעו לשדות המוקשים ההגנתיים שלהם מוקדם ב-25 באפריל, אם כי כ-40 מיילים ימיים (74 ק"מ) מחוץ להלגולנד טורפדה מולטקה על ידי הצוללת E42, אם כי היא חזרה בהצלחה לנמל.
גורל[עריכת קוד מקור | עריכה]
זיידליץ הייתה אמורה לקחת חלק במה שהיה אמור להיות "נסיעת המוות" של צי הים הפתוח זמן קצר לפני תום מלחמת העולם הראשונה. עיקר צי הים הפתוח היה אמור להתייצב מבסיסם בווילהלמסהאפן כדי לעסוק בצי הגדול הבריטי; שר התכוון להסב נזק רב ככל האפשר לצי הבריטי, כדי לשמור על עמדת מיקוח טובה יותר עבור גרמניה, תהיה העלות של הצי אשר תהיה. בזמן שהצי התגבש בווילהלמסהאפן, החלו מלחים עייפים מהמלחמה לערוק בהמוניהם. כשפון דר טאן ודרפלינגר עברו דרך המחסומים שהפרידו בין הנמל הפנימי והכביש של וילהלמסהאפן, כ-300 איש משתי הספינות טיפסו על הצד ונעלמו לחוף.
ב-24 באוקטובר 1918 ניתנה הפקודה להפליג מווילהלמסהאפן. רבים מהמלחים העייפים מהמלחמה חשו שהמבצע ישבש את תהליך השלום ויאריך את המלחמה. החל מהלילה של 29 באוקטובר, מלחים בכמה אוניות מערכה ערכו מרד; שלוש אוניות מהשייטת השלישית סירבו להרים עוגנים, ופעולות חבלה בוצעו על סיפון אוניות המערכה תירינגן והלגולנד. התסיסה אילצה בסופו של דבר את היפר ושר לבטל את הפעולה. בהתבשרו על המצב, הקייזר הצהיר "אין לי יותר צי". מרד וילהלמסהאפן התפשט לקיל, והזין מהפכה גרמנית גדולה יותר שנמשכה לאחר תום המלחמה. מעמדה הצבאי של גרמניה היה חסר סיכוי, ולכן הגנרלים פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף שכנעו את הממשלה לחתום על שביתת הנשק כדי לסיים את המלחמה.
לאחר כניעתה של גרמניה בנובמבר 1918, נכלאו רוב צי הים הפתוח, בפיקודו של רויטר, בבסיס הצי הבריטי בסקפה פלו. לפני יציאת הצי הגרמני הבהיר אדמירל אדולף פון טרוטה לרויטר כי אינו יכול לאפשר לבעלות הברית לתפוס את הספינות, בשום תנאי. הצי נפגש עם הסיירת הקלה הבריטית קארדיף, שהובילה את הספינות לצי בעלות הברית שהיה אמור ללוות את הגרמנים לסקפה פלו. המשט האדיר כלל כ-370 ספינות מלחמה בריטיות, אמריקאיות וצרפתיות. לאחר שהספינות נכלאו, הושבתו התותחים שלהן באמצעות הסרת מכנסי התותחים, והצוותים שלהן צומצמו ל-200 קצינים ומלחים.
הצי נשאר בשבי במהלך המשא ומתן שהביא בסופו של דבר לחוזה ורסאי. רויטר סברה שהבריטים מתכוונים לתפוס את הספינות הגרמניות ב-21 ביוני 1919, שהיה המועד האחרון לחתימה של גרמניה על הסכם השלום. מבלי שידע שהמועד הוארך ביומיים, הורה רויטר להטביע את הספינות בהזדמנות הבאה. בבוקר 21 ביוני יצא הצי הבריטי מסקפה פלו לביצוע תרגילי אימון, ובשעה 11:20 העביר רויטר את הפקודה לאוניותיו. זיידליץ טבעה בשעה 13:50. היא נמכרה במצב זה כגרוטאות לחברת ההצלה קוקס ודנקס, בראשות ארנסט קוקס, יחד עם אוניית מערכה ו-26 משחתות.
משיית זיידליץ התבררה כקשה, שכן הספינה טבעה שוב במהלך הניסיון הראשון להעלות אותה, והרסה את רוב ציוד החילוץ. קוקס ניסה שוב, ללא פחד, והורה שכאשר היא תועלה בפעם הבאה, מצלמות חדשות יהיו שם כדי ללכוד אותה בעת המשייה. התוכנית כמעט נכשלה כאשר זיידליץ הוצפה מחדש בטעות בזמן שקוקס נפש בשווייץ. קוקס אמר לעובדים להטביע אותה שוב, ואז חזר לבריטניה כדי להיות נוכח בעת הצפת זיידליץ מחדש בפעם השלישית. הספינה הועלתה ב-2 בנובמבר 1928, ובעודה הפוכה נגררה דרומה כדי לגרוט אותה ברוזית' עד 1930. הפעמון של זיידליץ מוצג לראווה באנדרטת הצי בלאבוי. אחד מתותחי ה-15 ס"מ של האונייה, שהוסרו ב-1916, הורכב מאוחר יותר על סיפונה של סיירת העזר קורמורואן במהלך מלחמת העולם השנייה.
