טיבוע אל-אמיר פארוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף האמיר פארוק)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אל-אמיר פארוק
EmirFaruk1948.jpg
אנית הדגל של הצי המצרי אל אמיר פארוק.
תיאור כללי
סוג אונייה אניה חמושה
צי הצי המצרי
מצרים 1922מצרים 1922
ציוני דרך עיקריים
הוכנסה לשירות 1926
גורלה טובעה ב-22 באוקטובר 1948 על ידי סירות נפץ של חיל הים הישראלי
מקום טביעתה בעומק 36 מטר מול עזה.
נתונים כלליים
הדחק 1,440 טון
אורך 247 רגל
רוחב 34 רגל
שוקע 13.5 רגל
מהירות 17 קשר
גודל הצוות 70
מספר תרנים 2
הנעה קיטור מחומם בדלק
צורת הנעה שני מדחפים
חימוש תותח 3 אינץ' וארבע מכונות ירייה MG
תנועת השייטת הגדולה לפני הקרב עם האל-אמיר פארוק. 22 אוקטובר 1948.
היערכות סירות הנפץ לפגיעה באל-אמיר פארוק ושולת מוקשים מצרית 22 אוקטובר 1948

אל-אמיר פארוק הייתה אוניית מלחמה ששמשה כאוניית הדגל של הצי המצרי[א] האונייה השתתפה בסיוע לחיל המשלוח המצרי בארץ ישראל, וטובעה מול חוף עזה ב-22 באוקטובר 1948 על ידי סירות נפץ שרכש חיל הים הישראלי מעודפי הצבא האיטלקי ממלחמת העולם ה-II, שהיו עד אז נשק הפתעה.

האונייה הושקה בבריטניה בשנת 1926 והייתה חמושה בתותח 3 אינץ', ובארבע מכונות ירייה MG. היא השתתפה במערכה על ארץ ישראל מ-15 במאי 1948, והובילה כוחות צבא ואספקה.

ניסיון הטבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת העצמאות

אל-אמיר פארוק התגלתה מול חופי עזה במהלך מבצע יואב, לאחר שיצאה מאלכסנדריה עמוסת חיילים ואספקה. מטרת המצרים הייתה להעביר כוחות צבאיים לעזה כל עוד הפסקת אש חדשה לא נכנסה לתוקף, על מנת לתגבר את נוכחותם הצבאית באזור. יוסף דרור וצוות חבלנים צוללים יצאו על גבי אח"י פלמ"ח ארבעה לילות רצופים, במטרה להצמיד מוקשים לאונייה בעת עגינתה ולהטביעה, אך אל-אמיר פארוק לא הייתה במקום.[1]

התקיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצהרי 22 אוקטובר נמצאה השייטת הגדולה של חיל הים בסיור מול החוף, ובהחלטת מפקד החיל פול שולמן פנתה צפונה ויצאה מטווח ראייה. אח"י מעוז (ק-24) ועליה לוחמי היחידת לחבלה ימית בפיקודו של יוחאי בן-נון, שלוש סירות נפץ וסירת איסוף אחת. התוקפים היו זלמן אברמוב, יעקב ורדי ויוחאי בן-נון. האוספים היו יצחק ברוקמן ויעקב ריטוב. הכוונה הייתה לתקוף בעדיפות את 'אל-אמיר פארוק' ואת שולת המוקשים שאיבטחה אותה.

לפי התוכנית היה על זלמן אברמוב להסתער ראשון על "אל-אמיר פארוק" ויעקב ורדי בסירה השניה את שולת המוקשים. יוחאי בן-נון בסירה שלישית, לפי התנהלות ההתקפה, יחליט את מי לתקוף. יעקב ריטוב ויצחק ברוקמן היו בסירה רביעית וללא חומר נפץ ומשימתם לשוט בעקבות המסתערים ולאסוף אותם לאחר ביצוע הההתקפה. לראשי המסתערים הורכב נצנץ אינפרא אדום ולאוספים הייתה משקפת מיוחדת לראותם בלילה.

הביצוע - הסירה הראשונה ועליה זלמן אברמוב תקפה, על פי התוכנית, את ה"פארוק". בעת הפעלת חומר הנפץ והקפיצה למים המצוף ניתק מהסירה ונפל למים, אך אברמוב מצא אותו והתיישב עליו. הסירה פגעה פגיעה מדויקת בגוף הספינה באזור הדוודים. הספינה החלה לטבוע ולהעלות עשן.
יעקב ורדי היה צריך לבדוק ולהחליט את מי הוא תוקף. זכר שנאמר בתכנון שאם 'אל-אמיר פארוק' עוגנת יתקוף את המקשת. אך אם אינה עוגנת יתקוף גם הוא אותה כדי לודא חיסול מוחלט. הוא הבחין ש'אל-אמיר פארוק' בתנועה ותקף אותה גם הוא. תקלה בשחרור הכבל הקושר לסירה חייבה את ורדי לבצע סיבוב פרסה וכניסה לתקיפה חוזרת. כיוון, שיחרר את המצוף וקפץ למים. סירתו פגעה סמוך לחרטום הספינה והתפוצצה.

תקיפת שולת המוקשים -במקביל, החלה שולת המוקשים להתקדם לעבר סירת האיסוף תוך כדי ירי מקלעים ותאורה עם זרקורים. בן-נון החליט לתקוף את שולת המוקשים שביצעה ירי רצוף עליו. בשל כבל האבטחה שלו, קפץ בן-נון מהסירה רק בטווח של כ-50 מטר משולת המוקשים, במקום 100 מטר כמתוכנן לאחר הקפיצה מהסירה. נגרר אחריה וחתך את החבל באמצעות סכין שחגר עליו.
פגיעת הסירה של בן-נון גרמה להוצאתה שולת המוקשים מכשירות והיא נעצרה. [ב]

ברוקמן וריטוב בסירה הרביעית אספו את מפעילי סירות הנפץ מאזור הטיבוע. את חלקם מצאו בעזרת צעקות מכיוון שגם מערכת האינפרא אדום לא סיפקה פתרון. חמשת הלוחמים שבו בשלום לאח"י מעוז.

ציונים לשבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמשת המבצעים הומלצו על ידי חיל הים - "הנ"ל הצטיינו בשבוע שעבר בטבוע שתי אוניות אויב על ידי הסתכנות אישית. נא להעניק להם את אות הכבוד הגבוה ביותר בצבא ההגנה לישראל."[2]
שר הביטחון דוד בן גוריון קבע שיוענקו במהלך מלחמת העצמאות רק 12 עיטורי גבורה, כמספר שבטי ישראל, ולכן היה על חיל הים להסתפק בעיטור אחד, שהוענק ליוחאי בן-נון. ב-17 ביולי 1949 היה בן-נון אחד משנים עשר לוחמי מלחמת העצמאות שעוטרו באות גיבור ישראל.

חמשת המבצעים זכו למכתב הוקרה מראש הממשלה דוד בן גוריון. "לחברים יוחאי פישמן זלמן אברהמוב יצחק ברוקמן יעקב ורדי יעקב ריטוב שביצעו במימי עזה 22.10.48 מפעל קרבי נועז והטביעו שתי אניות אויב אות הוקרה ד. בן-גוריון 1949"[3]

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיבועה של "אל-אמיר פארוק" היווה מכה קשה לצי המצרי שאיבד חמש מאות מלחים, בהם קצינים ובני אצולה המקורבים למשפחת המלוכה המצרית. לאחר אובדן "אל-אמיר פארוק" לא ניסה הצי המצרי לחדור למים הטריטוריאליים של ישראל.

אימות פגיעה מאוחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ותיקי שייטת 13 התהלכה שמועה שאחת הסירות לא פגעה והיא מוצגת לראווה במוזיאון מצרי.
בשנת 1998, כ-50 שנה לאחר הטבעת "אל-אמיר פארוק" יצאה לאתר הטביעה ספינה ממועדון 'צוללי הדרום' ועליה חלק ממטביעי הפארוק, [ג] בליווי צוללנים שירדו וצילמו את החורים שנפערו בגוף הספינה. צוות צילום של ערוץ 2 הכין כתבה ששודרה ב"אולפן שישי". בעת צלילה זו התגלו בבירור שתי פגיעות בגוף הספינה. כך זכה יעקב ורדי להכרה מחבריו בחלקו בהטבעתה של הספינה.[4]

מקורות והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מייק אלדר, האויב והים פרקים מיומן המבצעים משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1991 ע' 29-25.
  • מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי ספרית מעריב, 1993, ע' 152-142.
  • שיה בן-נון, התקופה לקחה אותנו יוחאי בן-נון -דיוקן, משרד הביטחון הוצאה לאור, 2003, ע' 63-58.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההתייחסות לאמיר פארוק כאוניית דגל מופיע במקורות המוקדמים והשתרש בציבור במטרה לרומם את המורל הישראלי. באנייה לא נמצא אדמירל ולא נשאה דגל מיוחד בעת שהוטבעה.
  2. ^ גרסה אחרת לעזיבתו המאוחרת של בן-נון את הסירה מסבירה כי מכיוון שסירתו יועדה להיות סירת עתודה ולא להתפוצץ, קשר עצמו אל הסירה מבעוד מועד ושכח מכך בעת הביצוע.
  3. ^ מלבד בן-נון שנפטר בשנת 1994,

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף דרור, הקומנדו הימי אליו וממנו עמ' 50.
  2. ^ מכתב ראש מחלקת כח אדם אברהם עופר 24 בנובמבר 1948.
  3. ^ התקופה לקחה אותנו סיפורו של יוחאי בן-נון ע' 65.
  4. ^ דוד חוזר לגוליית, Idive, גיליון 101