טיבוע אל-אמיר פארוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף האמיר פארוק)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אל-אמיר פארוק
EmirFaruk1948.jpg
אנית הדגל של הצי המצרי אל אמיר פארוק.
תיאור כללי
סוג אונייה אניה חמושה
צי הצי המצרי
מצרים 1922מצרים 1922
ציוני דרך עיקריים
הוכנסה לשירות 1926
גורלה טובעה ב-22 באוקטובר 1948 על ידי סירות נפץ של חיל הים הישראלי
מקום טביעתה בעומק 36 מטר מול עזה.
נתונים כלליים
הדחק 1,440 טון
אורך 247 רגל
רוחב 34 רגל
שוקע 13.5 רגל
מהירות 17 קשר
גודל הצוות 70
מספר תרנים 2
הנעה קיטור מחומם בדלק
צורת הנעה שני מדחפים
חימוש תותח 3 אינץ' וארבע מכונות ירייה MG
תנועת השייטת הגדולה לפני הקרב עם האל-אמיר פארוק. 22 אוקטובר 1948.
היערכות סירות הנפץ לפגיעה באל-אמיר פארוק ושולת מוקשים מצרית 22 אוקטובר 1948

אל-אמיר פארוק הייתה אוניית מלחמה ששמשה כאוניית הדגל של הצי המצרי[א] האונייה השתתפה בסיוע לחיל המשלוח המצרי בארץ ישראל, וטובעה מול חוף עזה ב-22 באוקטובר 1948 על ידי סירות נפץ שרכש חיל הים הישראלי מעודפי הצבא האיטלקי ממלחמת העולם ה-II, שהיו עד אז נשק הפתעה.

האונייה הושקה בבריטניה בשנת 1926 והייתה חמושה בתותח 3 אינץ', ובארבע מכונות ירייה MG. היא השתתפה במערכה על ארץ ישראל מ-15 במאי 1948, והובילה כוחות צבא ואספקה.

ניסיון הטבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת העצמאות

אל-אמיר פארוק התגלתה מול חופי עזה במהלך מבצע יואב, לאחר שיצאה מאלכסנדריה עמוסת חיילים ואספקה. מטרת המצרים הייתה להעביר כוחות צבאיים לעזה כל עוד הפסקת אש חדשה לא נכנסה לתוקף, על מנת לתגבר את נוכחותם הצבאית באזור. יוסף דרור וצוות חבלנים צוללים יצאו על גבי אח"י פלמ"ח ארבעה לילות רצופים, במטרה להצמיד מוקשים לאונייה בעת עגינתה ולהטביעה, אך אל-אמיר פארוק לא הייתה במקום.[1]

התקיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצהרי 22 אוקטובר נמצאה השייטת הגדולה של חיל הים בסיור מול החוף, ובהחלטת מפקד החיל פול שולמן פנתה צפונה ויצאה מטווח ראייה. אח"י מעוז (ק-24) ועליה לוחמי היחידת לחבלה ימית בפיקודו של יוחאי בן-נון, שלוש סירות נפץ וסירת איסוף אחת. התוקפים היו זלמן אברמוב, יעקב ורדי ויוחאי בן-נון. האוספים היו יצחק ברוקמן ויעקב ריטוב. הכוונה הייתה לתקוף בעדיפות את 'אל-אמיר פארוק' ואת שולת המוקשים שאיבטחה אותה.

התוכנית המטרה בעדיפות הייתה "אל-אמיר פארוק" וזלמן אברמוב יסתער ראשון עליה. יעקב ורדי בסירה השנייה יתקוף את שולת המוקשים. יוחאי בן-נון בסירה שלישית, יצפה לפי הצלחת התקפות ויחליט את איזה מטרה לתקוף. התוקפים היו אמורים לכוון את הסירה ולהפעיל את מנגנון הפיצוץ לנטוש את הסירה ולרכב על המצוף כדי להמנע מפגיעת מהדף הפיצוץ במים.
מנגנון הפיצוץ תוכנן לפעול בעת הפגיעה וכלל פיצוץ עצמי לאחר השהיה של 3 דקות. חבל ביטחון קשר את הלוחם אל המצוף כדי שיוכל למצוא אותו בחשיכה.
סירה רביעית מאותו דגם אך ללא מערכת פיצוץ תשמש לאיסוף. את הסירה ישיטו יעקב ריטוב ויצחק ברוקמן ומשימתם לשוט בעקבות התוקפים ולאסוף אותם לאחר ביצוע ההתקפה. לראשי התוקפים הורכב נצנץ אינפרא אדום ולאוספים הייתה משקפת מיוחדת לראותם בלילה.

הביצוע - הסירה הראשונה ועליה זלמן אברמוב תקפה, על פי התוכנית, את ה"פארוק". בעת הפעלת חומר הנפץ והקפיצה למים המצוף ניתק מהסירה ונפל למים, אך אברמוב מצא אותו והתיישב עליו. הסירה פגעה פגיעה מדויקת בגוף הספינה באזור הדוודים. הספינה החלה לטבוע ולהעלות עשן.
יעקב ורדי יועד לתקוף את המקשת זכר שנאמר למקרה ש'אל-אמיר פארוק' בתנועה יתקוף אותה גם הוא, כדי לודא טיבוע של המטרה בעדיפות. הוא הבחין ש'אל-אמיר פארוק' בתנועה ונכנס לתקיפה עליה. לאחר הפעלת המנגנון הפיצוץ התברר לו שהמצוף אינו משתחרר. ורדי החליט לבצע סיבוב פרסה וכניסה לתקיפה חוזרת תוך כדי שחרור מחבל המצוף. במהללך התנועה עבר ליד אברמוב שניסה לעלות אך הבהיר לו שהנמגנון הפיצוץ הופעל ועוד מעט יתבצע פיצוץ. אברמוב עזב את הסירה ורדי שיחרר את עצמו מחבל המצוף, כיוון את הסירה וקפץ למים. סירתו פגעה סמוך לחרטום הספינה והתפוצצה. עם שני מדורים מוצפים טבעה 'אל-אמיר פארוק' במהירות הים התמלא במצרים.

תקיפת שולת המוקשים - שולת המוקשים גילתה את סירת האיסוף וסגרה אליה תוך כדי ירי מקלעים ותאורת זרקורים. יוחאי בן-נון יצא לתקוף את שולת המוקשים שביצעה ירי רצוף עליו. לאחר הפעלת מנגנון הפיצוץ לא השתחרר המצוף. חבל האבטחה נשאר קשור. בן-נון קפץ מהסירה ונגרר אחריה לכיוון שולת המוקשים. בטווח 50 מטר הצליח לנתק את החבל. סירת הנפץ פגעה בשולת המוקשים מכשירות והיא נעצרה.

ברוקמן וריטוב בסירת האיסוף אספו את יוחאי וורדי בין המצרים הטובעים. באברמוב לא הבחינו עד שצעק להם בקולו החזק "חברה אני פה"[2]. חמשת הלוחמים שבו בסירת האיסוף לאח"י מעוז (ק-24) ונאספו.

ציונים לשבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמשת המבצעים הומלצו על ידי חיל הים - "הנ"ל הצטיינו בשבוע שעבר בטבוע שתי אוניות אויב על ידי הסתכנות אישית. נא להעניק להם את אות הכבוד הגבוה ביותר בצבא ההגנה לישראל."[3]
שר הביטחון דוד בן-גוריון קבע שיוענקו במהלך מלחמת העצמאות רק 12 עיטורי גבורה, כמספר שבטי ישראל, ולכן היה על חיל הים להסתפק בעיטור אחד, שהוענק ליוחאי בן-נון. ב-17 ביולי 1949 היה בן-נון אחד משנים עשר לוחמי מלחמת העצמאות שעוטרו באות גיבור ישראל.

חמשת המבצעים זכו למכתב הוקרה מראש הממשלה דוד בן-גוריון. "לחברים יוחאי פישמן זלמן אברהמוב יצחק ברוקמן יעקב ורדי יעקב ריטוב שביצעו במימי עזה 22.10.48 מפעל קרבי נועז והטביעו שתי אניות אויב, לאות הוקרה ד. בן-גוריון 1949"[4]

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיבועה של "אל-אמיר פארוק" היווה מכה קשה לצי המצרי שאיבד חמש מאות מלחים, בהם קצינים ובני אצולה המקורבים למשפחת המלוכה המצרית. לאחר אובדן "אל-אמיר פארוק" לא ניסה הצי המצרי לחדור למים הטריטוריאליים של ישראל.

צלילות לאתר הטביעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תותח למזכרת בשנת 1984 אתרו אנשי ילת"ם את האתר המדויק. קבוצת צוללים שכללה את בפיקודו של אייל ורד הוציאו משברי האנייה תותח שהוצב במוזיאון ההעפלה וחיל הים.

אימות הפגיעות - בין ותיקי שייטת 13 התהלכה שמועה שאחת הסירות לא פגעה והיא מוצגת לראווה במוזיאון מצרי. בשנת 1998, כ-50 שנה לאחר הטבעת "אל-אמיר פארוק" יצאה לאתר הטביעה ספינה ממועדון 'צוללי הדרום' ועליה חלק ממטביעי הפארוק, [ב] בליווי צוללנים שירדו וצילמו את החורים שנפערו בגוף הספינה. צוות צילום של ערוץ 2 בראשות דב גילהר הכין כתבה ששודרה ב"אולפן שישי". בעת צלילה זו התגלו בבירור שתי פגיעות בגוף הספינה. כך זכה יעקב ורדי להכרה מחבריו בחלקו בהטבעתה של הספינה.[5]

קריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורי מילשטיין אביב נעורים' ההיסטוריה של הצנחנים – כרך ד "שלגי" הוצאה לאור, 1987, עמ' 1412.
  • מייק אלדר, האויב והים פרקים מיומן המבצעים משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1991 ע' 29-25.
  • מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי ספרית מעריב, 1993, ע' 152-142.
  • שיה בן-נון, התקופה לקחה אותנו יוחאי בן-נון -דיוקן, משרד הביטחון הוצאה לאור, 2003, ע' 63-58.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההתייחסות לאמיר פארוק כאוניית דגל מופיע במקורות המוקדמים והשתרש בציבור במטרה לרומם את המורל הישראלי. באנייה לא נמצא אדמירל ולא נשאה דגל מיוחד בעת שהוטבעה.
  2. ^ מלבד בן-נון שנפטר בשנת 1994,

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף דרור, הקומנדו הימי אליו וממנו עמ' 50.
  2. ^ דברים בסרט 'חיים שכאלה של ערוץ 2 על יוחאי בן-נון
  3. ^ מכתב ראש מחלקת כח אדם אברהם עופר 24 בנובמבר 1948.
  4. ^ התקופה לקחה אותנו סיפורו של יוחאי בן-נון ע' 65.
  5. ^ דוד חוזר לגוליית, Idive, גיליון 101