האמיר פארוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האמיר פארוק
EmirFaruk1948.jpg
אנית הדגל של הצי המצרי אל אמיר פארוק.
תיאור כללי
סוג אונייה אניה חמושה
צי הצי המצרי
מצרים 1922מצרים 1922
ציוני דרך עיקריים
הוכנסה לשירות 1926
גורלה טובעה ב-22 באוקטובר 1948 על ידי סירות נפץ של חיל הים הישראלי
מקום טביעתה בעומק 36 מטר מול עזה.
נתונים כלליים
הדחק 1,440 טון
אורך 247 רגל
רוחב 34 רגל
שוקע 13.5 רגל
מהירות 17 קשר
גודל הצוות 70
מספר תרנים 2
הנעה קיטור מחומם בדלק
צורת הנעה שני מדחפים
חימוש תותח 3 אינץ' וארבע מכונות ירייה MG
תנועת השייטת הגדולה לפני הקרב עם האמיר פארוק. 22 אוקטובר 1948.
היערכות סירות הנפץ לפגיעה בהאמיר פארוק ושולת מוקשים מצרית 22 אוקטובר 1948

האמיר פארוק הייתה אוניית מלחמה ששמשה כאוניית הדגל של הצי המצרי. האונייה השתתפה בסיוע לחיל המשלוח המצרי בארץ ישראל, וטובעה מול חוף עזה ב-22 באוקטובר 1948 על ידי סירות נפץ של חיל הים הישראלי שהיו מאז נשק הפתעה.

האונייה הושקה בבריטניה בשנת 1926 והייתה חמושה בתותח 3 אינץ', ובארבע מכונות ירייה MG. היא השתתפה במערכה על ארץ ישראל מ-15 במאי 1948, והובילה כוחות צבא ואספקה.

ניסיון הטבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמיר פארוק התגלתה מול חופי עזה במהלך מבצע יואב, לאחר שיצאה מאלכסנדריה עמוסת חיילים ואספקה. מטרת המצרים הייתה להעביר כוחות צבאיים לעזה כל עוד הפסקת האש לא בתוקפה, על מנת לבסס את נוכחותם הצבאית באזור. יוסף דרור וצוות חבלנים צוללים יצאו על גבי אח"י פלמ"ח ארבעה לילות רצופים, במטרה להצמיד מוקשים לאונייה בעת עגינתה ולהטביעה, אך האמיר פארוק לא הייתה במקום.[1]

תקיפה והטבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצהרי 22 אוקטובר נמצאה השייטת הגדולה של חיל הים בסיור מול החוף, ובהחלטת מפקד החיל פול שולמן פנתה צפונה ויצאה מטווח ראייה. אח"י מעוז (ק-24) ועליה יחידת קומנדו ימי בפיקודו של יוחאי בן-נון, כללה שלוש סירות נפץ וסירת איסוף אחת. הלוחמים היו זלמן אברמוב, יצחק ברוקמן, יעקב ריטוב ויעקב ורדי. הכוונה הייתה לתקוף בעזרת סירות הנפץ את האמיר פארוק ואת שולת המוקשים שהתלוותה אליה.

לפי התוכנית היה על סירתו של זלמן אברמוב להסתער על "האמיר פארוק" וסירתו של יעקב ורדי יועדה לתקוף את שולת המוקשים, יוחאי בן-נון פיקד על המבצע ובמקרה של שיבוש בהתקפה, היה עליו להחליט כיצד לנהוג. על יעקב ריטוב ויצחק ברוקמן שהיו על "סירת האיסוף" הוטל לשוט בעקבות המסתערים ולאסוף אותם לאחר ביצוע המשימה. על כל סירת נפץ הותקן מנגנון מאולתר עם מצוף שקשור לידו של המסתער ומשתחרר עם הקפיצה למים לפני הפגיעה. הסירה הראשונה ועליה זלמן אברמוב תקפה, על פי התוכנית, את ה"פארוק" ופגעה פגיעה מדויקת בגוף הספינה באזור הדוודים. הספינה החלה לטבוע ולהעלות עשן. בניגוד לתוכנית המקורית, תקפה גם הסירה השנייה את ה"פארוק". תקלה בשחרור המצוף גרמה לורדי שהיה על הסירה לבצע סיבוב פרסה וניסיון תקיפה חוזר, ולאחר ששחרר את המצוף וקפץ למים, סירתו פגעה סמוך לחרטום הספינה. חור הפגיעה השני אשר תרם לטביעתה המהירה של הספינה התגלה רק בצלילת מחקר שנערכה בשנת 1998[2]. במקביל, החלה שולת המוקשים להתקדם לעבר סירת האיסוף של סירות הנפץ תוך כדי ירי מקלעים ותאורה עם זרקורים. בן-נון החליט לתקוף את שולת המוקשים והתקרב אליה תוך כדי ירי רצוף עליו. בשל תקלה במנגנון הפליטה שלו מהסירה, קפץ מעליה בן-נון רק בטווח של כ-50 מטר משולת המוקשים, במקום 100 מטר כמתוכנן. הפגיעה גרמה להוצאתה של שולת המוקשים מכלל שירות. כל לוחמי המבצע שבו בשלום לבסיסם. גרסה אחרת לעזיבתו המאוחרת של בן-נון את הסירה גורסת כי בהיות סירתו מיועדת להיות סירת עתודה ולא להתפוצץ, קשר עצמו אל הסירה מבעוד מועד ושכח מכך לאחר מכן. לאחר הקפיצה מהסירה גילה כי הוא נגרר על ידה וחתך את החבל באמצעות סכין שחגר עליו.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבלת פנים במטכ"ל למטביעי "האמיר פארוק". ראשון מימין: הרמטכ"ל יעקב דורי, באמצע: דוד בן-גוריון, שישי מימין: יוחאי בן נון.

טיבועה של "האמיר פארוק" היווה מכה קשה לצי המצרי שאיבד חמש מאות מלחים, בהם קצינים ובני אצולה המקורבים למשפחת המלוכה המצרית. לאחר אובדן "האמיר פארוק" לא ניסה הצי המצרי לחדור למים הטריטוריאליים של ישראל. על פעולה זו הוענק ליוחאי בן-נון עיטור גיבור ישראל ב-17 ביולי 1949. הוא היה אחד משנים עשר לוחמי מלחמת העצמאות שעוטרו בעיטור זה.

בשנת 1998, כ-50 שנה לאחר הטבעת "האמיר פארוק" יצאה לאתר הטביעה ספינה ממועדון 'צוללי הדרום' ועליה מטביעי הפארוק, מלבד בן- נון שנפטר בשנת 1993, בליווי צוללנים שירדו עם מצלמות לחקור את החורים שנפערו בגוף הספינה, וצוות צילום של ערוץ 2 אשר הכין כתבה ששודרה ב"אולפן שישי".


תותח מהאמיר פארוק, כיום מוצג במוזיאון ההעפלה וחיל הים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף דרור, הקומנדו הימי אליו וממנו עמ' 50.
  2. ^ דוד חוזר לגוליית, Idive, גיליון 101