אפרים לפיד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אפרים לפיד
דובר צה"ל תא"ל אפרים לפיד, 1986
דובר צה"ל תא"ל אפרים לפיד, 1986
לידה 1942 (בן 78 בערך)
תל אביב-יפו, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
השתייכות Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
שנות הפעילות 19631992 (כ־29 שנים)
דרגה תת-אלוף  תת-אלוף
תפקידים בשירות
תפקידים אזרחיים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אפרים לפיד (נולד בשנת 1942) הוא איש תקשורת ישראלי וחוקר היסטוריה ציונית-יהודית. שירת כדובר צה"ל, כקצין מודיעין בכיר ביחידה 8200 וכמפקד גלי צה"ל. לאחר סיום שירותו הצבאי, עמד, בין היתר, בראשות חברת "יפעת" למידע תקשורתי וכיהן כדובר הסוכנות היהודית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפיד נולד והתחנך בתל אביב. למד במגמת מזרחנות בתיכון עירוני ד'. היה יו"ר מועצת התלמידים העירונית של תל אביב ו"ראש עיר הנוער" הראשון.

השכלה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1960 הצטרף לעתודה האקדמית והחל את לימודי התואר הראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ושפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים.
לפיד הוא בעל תואר שני במדע המדינה מאוניברסיטת חיפה ותעודת הוראה מאוניברסיטת תל אביב.
במאי 2016 קבל תואר דוקטור במדע המדינה מאוניברסיטת בר-אילן על מחקרו על קהילת המודיעין הישראלית. לימד בשנים 2001–2012 במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן. כיום - הוראה באוניברסיטת בר-אילן על נושאי הביטחון הלאומי של ישראל.

שירות בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 19631982 שירת, בדרגת סג"ם עד אל"ם, בחיל המודיעין בתפקידי פיקוד, מטה והדרכה ביחידה 8200 וביחידת חצב ובמחלקת איסוף. השתתף בפעולת כראמה כמפקד צוות האזנה.[1] בין תפקידיו האחרונים שימש מפקד "חצב" (1974–1976), מפקד יחידה 7143 (1977-1979) וראש מחלקת איסוף (מונה ב-1979). בשנים 1982–1984 היה חניך ומדריך במכללה לביטחון לאומי. היה נציג אמ"ן בוועדת החקירה המטכ"לית בעקבות אסון צור השני.[2]

דובר צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1984 מונה לדובר צה"ל והועלה לדרגת תא"ל. את תפקידו זה מילא בתקופת כהונתם של הרמטכ"לים משה לוי ודן שומרון. שני המאמצים העיקריים בתקופה זו היו הפעילות המבצעית בלבנון בהיערכות באזור הביטחון (מינואר 1985) ודברור ההתקוממות העממית בשטחים ("האינתיפאדה הראשונה"), שהחלה בדצמבר 1987 וחייבה שינויים רבים בשיטת העבודה של דוברות צה"ל.

אירועים מבצעיים מרכזיים בתקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. החלטת הממשלה מ־14 בינואר 1985, על היערכות צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון, כמעט שלוש שנים אחר תחילת מלחמת שלום הגליל
  2. פברואר 1985: טנק צה"ל פגע למוות בצלם CBS בדרום לבנון, מתוך זיהוי מוטעה כי המצלמה על הכתף היא טיל מוכן לירי. מחאה בינלאומית – סגן נשיא CBS הגיע לארץ כדי למחות על האירוע.
  3. 20 אפריל 1985 טיבוע אניית מחבלים אטבירוס בלב ים – סיכול פיגוע ימי ראשון בהיקף רחב.
  4. 20 במאי 1985: "עסקת ג'יבריל" – הוחזרו 3 חיילי צה"ל שבויים (2 חיילי נח"ל, גרוף וסאלם שנחטפו עם עוד 6 נחלאים ב 1983 וחזי שי, אשר נעדר מקרב סולטן יעקוב) תמורת שחרור 1150 מחבלים. האירוע עורר ביקורת ציבורית.
  5. 1 באוקטובר 1985: מבצע דרך נץ – תקיפת מפקדת אש"ף בתוניסיה. מבצע תקיפה ארוך הטווח ביותר שפעל צה"ל.
  6. אוקטובר 1985 - מחבלים השתלטו על האנייה אכילה לאורו וזרקו לים נוסע נכה יהודי ליאון קלינגהופר. בצעד נדיר של שילוב מודיעין להסברה הופיע ראש אמ"ן, אלוף אהוד ברק, בטלוויזיה וחשף מידע מודיעיני שנקלט ביחידה 8200 להוכחת הקשר של ארגוני המחבלים לפיגוע.
  7. פברואר 1986, פיצוץ פרשת קו 300 שלושה בכירים בשב"כ מסרו ליועץ המשפטי לממשלה כי ראש הארגון הורה על בידוי ראיות נגד תא"ל יצחק מרדכי, קצין צנחנים וחי"ר ראשי. בשב"כ התחולל ארגון מחדש בעקבות הפרשה החמורה. עוד קודם הועמד מרדכי לדין משמעתי וזוכה. הוא התקדם בצבא והיה למפקד שלושת הפיקודים, יחיד בתולדות צה"ל.
  8. פברואר 1986: שני חיילי צה"ל (פינק ואלשיך) נחטפו בדרום לבנון - גופותיהם הוחזרו בשנת 1996.
  9. 16 באוקטובר 1986: הנווט רון ארד נטש מטוס בעקבות פגיעת נ"מ בדרום לבנון. הטייס ניצל והנווט רון ארד נעדר מאז ועד היום. צה"ל והמדינה ממשיכים לנסות לאתרו.
  10. 29 במרץ 1987: לאל"ם אביאם סלע נמנע קידום לתא"ל בעקבות אולטימטום אמריקני בפרשת יונתן פולארד דבר שעורר סערה בקרב הקצונה הבכירה בחיל האוויר.
  11. אוגוסט 1987: הממשלה ביטלה את פרויקט הלביא המטוס הישראלי ופרויקט מרכזי של התעשיות הביטחוניות. צה"ל, בגיבוי שר הביטחון יצחק רבין, התנגד לפרויקט והצליח לשכנע את הממשלה. קדמו להחלטה מאמץ שדלנות נרחב ביותר של צה"ל, כולל פעילות דוברותית נרחבת מול מאמץ ציבורי – תקשורתי מקיף של התעשייה האווירית בגיבוי השר משה ארנס לאשר את הפרויקט.
  12. נובמבר 1987: "ליל הגלשונים", פיגוע ראשון מסוגו על ידי מחבל שהגיע בגלשן למחנה חטיבת הנח"ל ליד קריית שמונה. בעקבות ועדת החקירה בנושא הועמד לדין הש"ג והמח"ט סיים שירותו בצה"ל. מכאן – "תסמונת הש"ג".
  13. 7 במרץ 1988 : "אוטובוס האימהות"– פיגוע מיקוח, השתלטות על ידי הימ"מ וחילוץ הנוסעים, ללא נוכחות תקשורתית, רק צילום שנעשה על ידי לפיד דובר צהל אישית.
  14. 16 באפריל 1988: מבצע הצגת תכלית - סיכול ממוקד של אבו ג'יהאד בתוניס. המבצע לא פורסם, ישראל לא הודתה רשמית, אלא כעבור שנים רבות.
  15. באוקטובר 1988 נחשפו יחידת דובדבן ויחידת שמשון בפרסום מחוץ לישראל, שלא ביוזמת צה"ל. יחידות המסתערבים השתמשו, בין היתר, בלוחיות זיהוי דיפלומטיות ושילוט של רכב עיתונות. החשיפה הובילה למחאה של כתבי חוץ.

דגשים בתפקוד היחידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. הוקמו נציגויות דובר צה"ל בפיקוד הדרום, אכ"א, אג"א, מפח"ש.
  2. הונהג תדרוך קבוע לכוחות צה"ל בתעסוקה מבצעית כיצד לנהוג עם תקשורת, בעיקר בשטחים – הוכנה פקודה מטעם אג"ם/מבצעים, הופק מסמך הסברה וסרטי הדרכה : הסרט "המצלמה רואה הכל" (במאי וקריין מיכאל קרפין) וסרטים נוספים על צבא ותקשורת (אחד מהם בידי דן שילון).
  3. הונהג תדרוך אישי של קציני היחידה לכל יחידה עם כניסתה לפעילות ביטחון שוטף. התדרוך תרם לשיפור ההתמודדות של החיילים עם נוכחות תקשורתית אינטנסיבית.
  4. ניתן דגש על עדכון ותדרוך של תקשורת חוץ עם מינוי ראשון של סגן דובר צה"ל בדרגת אלוף-משנה לנושא תקשורת בינלאומית (תב"ל). הראשון בתפקיד זה – אל"ם רענן גיסין.
  5. תרגיל "מסביר פנים" – לראשונה נערך תרגיל מקיף ביוזמת צה"ל לבחינת מערכת הסברה לאומית כולל סימולציה של הופעת בעלי תפקידים בתקשורת (יולי 1989).
  6. לראשונה הוקמה מסגרת הדרכה פנים-יחידתית : קורס קציני דוברות (מחזור א' 1986)
  7. הופקו פרסומים חדשים - IDF Journal - ביטאון תקופתי באנגלית על צה"ל; "נצנצ - נקודות ציון לנספח צבאי" – פרסום שבועי של דו"צ לנספחי צה"ל בעולם.
  8. הופק לראשונה ביחידת דובר צה"ל סרט דוקו-דרמה באורך מלא "שתי אצבעות מצידון" בעקבות היערכות צה"ל באזור הביטחון, שלוש שנים של נוכחות צה"ל בלבנון אחרי המלחמה ביוני 1982. הסרט הוקרן בהצלחה רבה לציבור בישראל ומחוצה לה (1986).
  9. לראשונה נקבע תג יחידה ותגית כתף "דובר צה"ל" לבעלי התפקידים המקצועיים ביחידה.

מפקד גלי צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בספטמבר 1989 נכנס לתפקיד מפקד גלי צה"ל במקום נחמן שי. זה היה מינוי ראשון בתולדות התחנה של קצין בכיר משורות הצבא ובפרט לאחר תפקיד דובר צה"ל.
אירוע מרכזי בחיי המדינה היה מלחמת המפרץ בינואר-פברואר 1991. במהלכה נעשה מהלך תקשורתי יוצא דופן, אשר לא הופעל מאז מלחמת יום הכיפורים – איחוד שידורים של "קול ישראל" וגל"ץ במסגרת אולפן משותף עם שדרים, עורכים ומפיקים משתי התחנות. האולפן המשותף פעל ממתקני הרדיו בירושלים, אשר היו מוגנים מפגיעה במלחמת המפרץ.
סמוך לכניסתו לתפקיד של הרמטכ"ל, רא"ל אהוד ברק, במאי 1991 הוא הורה להעביר את גל"ץ לאחריותה של רשות השידור. לפיד הציע לרמטכ"ל לחבר את גל"ץ לטלוויזיה החינוכית ולהקים "רשות שידור חינוכית", לאחר שקיבל את הסכמת שר החינוך זבולון המר. הצעד לא יצא אל הפועל בעקבות התנגדות ציבורית ופוליטית רחבה.
יוזמתו של ברק לוותה באי-שקט בולט בתחנה. הרמטכ"ל ברק הטיל על עוזר ראש אג"ם אלוף גיורא רום למצוא דרכים להעברת גל"ץ מאחריות צה"ל, אך עבודת המטה נפסקה ללא כל שינוי במעמד התחנה.

תפקידים אזרחיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1992 סיים לפיד את שירותו הפעיל בצה"ל. בהמשך כיהן בשורת תפקידים במגזר הציבורי והפרטי: מנכ"ל "קבוצת יפעת" - המרכז למידע תקשורתי, הפצת מידע מהתקשורת למאות גורמים ציבוריים, עסקיים ומוניציפליים (1992–1996).
יועץ תקשורת לשר החינוך, התרבות והספורט זבולון המר (1996–1997),
מנכ"ל אולפן עקיבא בנתניה (1997–2000), מרכז ללימודי שפה ותרבות עברית וערבית.
בשנים 1997–2001 עמד לפיד בראש "עמותת שמ-2" בוגרי יחידה 8200, יחידת האיסוף המרכזית בחיל המודיעין.
בשנים 2000–2007 שימש לפיד דובר הסוכנות היהודית ומנהל יחידת ההסברה, ולאחר מכן מנהל "אזור ישראל", האחראי לקשרי הציבור של הסוכנות בישראל.

לפיד עוסק בהוראה, בהרצאות ובמחקר בישראל ובעולם. בשנים 2005 – 2015 היה חבר הנהלת המרכז למורשת המודיעין והעורך הראשי של מבט מל"מ.
בשנים 2008 – 2014 היה חבר הנהלת "צוות - ארגון גמלאי צה"ל", במסגרתו היה יו"ר ועדת הסברה וקשרי ציבור והעורך הראשי של ביטאון הארגון.
ב-23 ביוני 2015 נבחר לפיד ליושב ראש עמותת בוגרי המכללה לביטחון לאומי (מב"ל) במקום אלוף (מיל') ח"כ איל בן ראובן.

לפיד הוא חבר הוועד המנהל של הארכיון הציוני המרכזי והעמותות להנצחת משה שרת ולוי אשכול.

בשנת 2020 נבחר לפיד להיות סגן יו"ר הוועדה המייעצת  של המכון IFIMES, ליובליאנה, סלובניה.[3]

עיטורים ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בהיותו מנכ"ל אולפן עקיבא בנתניה זכה האולפן בניהולו בשנת 1998 בפרס אונסק"ו לסובלנות.
  • בשנת 2011 קיבל לפיד את אות "יקיר האיגוד הישראלי ליחסי ציבור ודוברות" על תפקידיו בעולם התקשורת והדוברות.
  • בשנת 2018 קיבל לפיד אות יקיר "עמותת שמ-2" על תרומתו לשימור והנחלה של מורשת היחידה.

בפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2008 הצטרף לרשימת "כח לגמלאים" בבחירות למועצת עיריית תל אביב ואף התמודד מטעמה על מושב במועצה בבחירות שנערכו ב-11 בנובמבר 2008, אולם לא נבחר. לאחר מכן שימש כחבר הנהלת "דור - מפלגת הגמלאים החברתית החדשה", בראשותו של רפי איתן, כיו"ר ועדת הסברה וקשרי חוץ בה וכעורך הראשי של מידעון המפלגה "דורון".

לקראת בחירות 2013 החליף את רפי איתן בראש מפלגת הגמלאים והתמודד לכנסת ה-19 בראש רשימה שנשאה את השם "דור בוני הארץ".[4]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפיד תושב תל אביב. הוא נשוי לדרורה ואב לשלושה ילדים, בהם המתמטיקאי פרופ' ארז לפיד.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים ומאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפיד מפרסם באופן קבוע מאמרים בביטאון המרכז למורשת המודיעין - "מבט מל"מ", בעיתון ובאתר "ישראל דיפנס" ובביטאון צוות - ארגון גמלאי צה"ל - "רוח צוות".

  • Clila Magen, Ephraim Lapid, Facing peace and war: Israel’s government press office, 1948–2014, Elsevier, 2016
  • Clila Magena, Ephraim Lapid, Israel's military public diplomacy evolution: Historical and conceptual dimensions, a School of Communication, and Fellow, Center for International Communication, Department of Political Science, Bar-Ilan University, 2017.
  • Lapid Ephraim, Highlights in the development of the Defence Relations between Israel and Germany (2008) in M. Uhlmann (Hrsg.), Die Deutsch-israelischen Sicherheitsbeziehungen, Vergangenheit, Gegenwart, Zeukunft (p.68-75). Berlin: Berliner Wissenschafts-Verlag GmbH
  • Lapid Ephraim, The Israeli Intelligence Community: An Insider's View, Gefen - Jerusalem, 2020

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מימין לשמאל: אל"מ יגאל שפי, תא"ל אריה בן טוב, אל"מ מוטי דוראון, אל"מ טוביה פיינמן, אל"מ משה קריסטל, אל"מ אפרים לפיד, אלוף שלמה גזית.
  2. ^ מימין לשמאל: אל"מ ראובן ירדור - סגן מפקד היחידה, אלוף שלמה גזית, תא"ל אריה בן טוב - מפקד היחידה, אל"מ אפרים לפיד, מפקד מרכז הקומינט.
  3. ^ מימין לשמאל: הרמטכ"ל רב אלוף משה לוי, שר הביטחון משה ארנס, מפקד מב"ל אלוף יעקב אבן ונציג המסיימים אל"מ אפרים לפיד.
  4. ^ הפורום התכנס מעת לעת לעדכון ותיאום נושאי הסברה על הפרק. מימין לשמאל: תא"ל יצחק שני - הצנזור הראשי, איתן הבר - יועץ התקשורת לשר הביטחון, תא"ל אפרים לפיד - דובר צה"ל (המארח), אבי פזנר - יועץ התקשורת לראש הממשלה וישראל פלג - מנהל לשכת העיתונות הממשלתית.
  5. ^ מימין לשמאל אל"מ יואב דייגי - רמ"ח ביטחון שדה, דובר צה"ל - אפרים לפיד, תא"ל יצחק שני - הצנזור הראשי,
  6. ^ מימין לשמאל: תא"ל יצחק שני - הצנזור הראשי, איתן הבר - יועץ התקשורת של שר הביטחון יצחק רבין, תא"ל אפרים לפיד - דובר צה"ל, אבי פזנר - יועץ התקשורת לראש הממשלה יצחק שמיר, וישראל פלג - מנהל לשכת העיתונות הממשלתית. צילום : דובר צה"ל.
  7. ^ משמאל לימין: אלוף במילואים רפאל ורדי - מפקד התרגיל, הרמטכ"ל דן שומרון, תא"ל אפרים לפיד - דובר צה"ל ויאיר עמיקם - רע"נ קשר לעיתונות ביחידת דובר צה"ל.
  8. ^ מימין לשמאל: אמנון נדב - מנהל הרדיו, אריה מקל -יו"ר רשות השידור, אפרים לפיד - מפקד גלי צה"ל, סא"ל שלמה כסיף, רמ"ח טכנית גלי צה"ל.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


מפקדי גלי צה"ל GaltzLogo.svg
צבי ברוש בנו צור דן בוהם יצחק לבני מרדכי נאור צבי שפירא רון בן ישי נחמן שי אפרים לפיד עמוס גלבוע
19501952 19521965 19651967 19671974 19741978 19781983 19831985 19851989 19891991 1991
משה שלונסקי זאב דרורי אבי בניהו יצחק טוניק אלי שרמייסטר ירון דקל שמעון אלקבץ
19911997 19972000 20012007 20072011 20112012 (בפועל) 20122017 2017 ואילך