יצחק ברוקמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יצחק ברוקמן
Brokman
BrokmanItschak1974.jpg
סא"ל יצחק ברוקמן מפקד יחידת הנצלה ימית, 1974.
לידה 28 באוגוסט 1926
י"ח אלול ה'תרפ"ו
חיפה
פטירה 28 בדצמבר 2018 (בגיל 92)
כ' טבת ה'תשע"ט
חיפה
מקום קבורה בית עלמין שדה יהושע שער ברוש
כינוי איציק
השתייכות Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
חיל הים הישראליחיל הים הישראלי  חיל הים הישראלי
דרגה סגן-אלוף (ים) סגן-אלוף
תפקידים בשירות
לוחם בשייטת 13, מפקד יחידת הנצלה ימית
פעולות ומבצעים
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים.
עיטורים
עיטור לוחמי המדינה

שבעים לישראל "הניצחון של כולנו"
.
תפקידים אזרחיים
קבלן עבודות ימיות ועבודות מתכת

יצחק ברוקמן (28 באוגוסט 1926-‏28 בדצמבר 2018) היה קבלן עבודות מיוחדות, תושב חיפה וקצין חיל הים בדרגת סא"ל. השתתף בטיבוע אל-אמיר פארוק במלחמת העצמאות ובכל מלחמות ישראל. הקים את יחידת הנצלה ימית עם אנשי מקצוע במילואים, וטיפל באירועי הנצלת כלי שיט רבים.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו, שמשון ברוקמן עזב בשנת 1920 את משפחתו בכפר אופוצ'נה ליד לודז' בפולין ועלה לארץ ישראל. עבד בסלילת כביש צמח טבריה, בבריכות המלח בעתלית ובמוסך הרכבת במפרץ חיפה. התמחה בבניית משאבות מים בנומופעלות במנועי דיזל. לאחר שנים אחדות חזר שמשון ברוקמן לבקר את משפחתו בפולין שם פגש את פרידה ממשפחת רייזווינג יחד הגיעו לארץ ישראל ובשנת 1924 נישאו.

באוגוסט 1926 נולד יצחק בן בכור למשפחת ברוקמן. האב עבד מפעל נשר והמשפחה התגוררה במגורי העובדים. בגיל שנתיים עשה ברוקמן את טבילתו הראשונה כשנפל למימי נחל הקישון. בגיל חמש הפליג עם האם באנייה לביקור בעיירת משפחתה ואחרי כמה חודשים חזרו לארץ ישראל. במרץ 1935 נולד בן נוסף למשפחה גד ברוקמן.
האב נעשה קבלן עצמאי ובנה את קו הדלק בין בתי הזיקוק למפעל נשר. נכנס לעסקי בניית ובנה בתים בחיפה.

ילדות פעילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוקמן צורף לנבחרת האופניים של הפועל חיפה וב-1 במאי 1938 הצטרף לקבוצת הכדורגל. ובשנת 1940 הצטרף לתנועת הנער המחנות העולים המדריך היה עזריה אלון.
בשנת 1941 החל ברוקמן ללמוד בבית הספר הימי שליד הטכניון במגמת מכונה.
בשנת 1942 הצטרף לקבוצת הכדורסל של הפועל חיפה. עם אופניו החל להפיץ את בטאון המחתרת "אשנב".
בשנת 1943 הצטרף לימיה של הפועל בחיפה ובמסגרתה עבר קורס מדריכי ימאות בשדות ים ובנמל העתיק של קיסריה. בשבתות יצאו להפלגות מבסיס במערב הנמל.
בתחילת 1944 יצא ברוקמן עם תלמידי בית הספר הימי בספינה 'ארלוזורוב' לפורט סעיד משם המשיכו את הטיול ברכבת לאלכסנדריה.

שירות ימי מוקדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1944 עזב ברוקמן את בית הספר בעודו בכתה י"א והתגייס לפלי"ם. צורף לקורס מכונאים ימיים בפיקוד אברהם זכאי שנערך בקיבוץ יגור. מטרת הייתה להכין מכונאים להפלגה באוניות מעפילים. עם סיום הקורס הצטרף ברוקמן כעוזר מכונאי בספינת הדיג "נקדימון" כדי לרכוש ניסיון. בשנת 1945 לקח ברוקמן פסק זמן מהשירות בפלי"ם ומונה על ידי גב' גוסטה רכב, מנהלת מחלקת הדיג של הסוכנות למדריך ימאות ודיג במושב מכמורת.[1]
בסוף השנה החל לעבוד כמכונאי במכלית בריטית "ריפאסט" שהובילה בנזין בין נמלי הים התיכון.
בשנת 1946 עבד ברוקמן שמונה חודשים באוניית הנוסעים הראשונה של חברת צים "קדמה".

בשנת 1947 חזר ברוקמן לפעילות בפלי"ם והדריך שני קורסי ימאים בקיסריה. בנוסף היה ממונה על השטת סירת מנוע ה"פלוקה הלבנה" ששימשה להעברת נשק, תחמושת, מזון ואנשים מהבסיס בקיסריה לנווה ים ולסידנא עלי ליד הרצליה. אחת המשימות הייתה להעביר מנווה ים את גופותיהם של שני לוחמי פלמ"ח שנהרגו בעת כיבוש כפר ג'אבע לקבורה בקיסריה. בדרך היה הכפר הערבי טנטורה שטרם נכבש.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1948 הפך ארגון ההגנה לצה"ל. ברוקמן גויס לחיל הים ועל סמך הלימודים בבית הספר הימי והיותו מדריך ימאות ותיק קיבל דרגת סגן.
ברוקמן מונה לימאי הבכיר והאיש הטכני של יחידת החבלה הימית של הפלי"ם בשייח מוניס. במסגרת זו שוקם טורפדו ה"כריש". בהמשך מונה ברוקמן למפקד כלי השיט הראשון של היחידה. סירת מנוע שהייתה שייכת בעבר למשטרת המכס של נמל חיפה. בסיס הספינה היה נמל תל אביב, והשם שנתנו לה היה 'פוזה'.[א] בתפקיד זה יצא ב-18 ביולי 1948 לחלץ גופות של אנשים שנרצחו בחוף הים של נבי רובין - כיום פלמחים. הנרצחים היו נוסעי מטוס פייפר שהגיע מבית הערבה, ונחת נחיתת אונס בגבעות בקרבת חוף הים.

יחידת סירות הנפץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיבוע אל-אמיר פארוק

באוגוסט 1948 הגיעו שש סירות נפץ מאיטליה. יוחאי בן-נון חזר לפיקוד יחידת החבלה. ברוקמן עלה עם היחידה שהתמקמה בטיילת בטבריה לצורך אימוני הפעלה. לצורך כסוי נקראה היחידה "סירות הצלה" וכאילו לחיזוק הכיסוי במהלך האימון נחת בדרום הכנרת מטוס ימי ישראלי. הסירות יצאו לחילוץ אך המטוס שקע והטייסים טבעו.

עם סיום האימונים תוכננה היחידה לעבור לנמל יפו. ברוקמן נשלח למספנת חיל הים בחיפה להכשיר אנייה שתוכל לקלוט על סיפונה את הסירות ולהתקין אמצעי הרמה והורדה עבורן. האנייה שנבחרה אח"י מעוז (ק-24) התאימה ליחידת החבלה, היות שהיה לה סיפון ירכתיים גדול ונמוך שאיפשר להעמיס ולהוריד את הסירות בקלות יחסית. ב-10 באוקטובר התקבלה הוראה להעביר את הסירות מטבריה ליפו ולהכינן לפעולה.

ב-21 באוקטובר התקבלה הוראה לחמש את סירות הנפץ ולהעלותן לאח"י מעוז (ק-24). בעת הפלגה דרומה התגלו שתי אוניות מצריות. ברוקמן היה בין חמשת הלוחמים שבחר יוחאי בן-נון לביצוע הפעולה. עוד לפני שהספיקו להוריד את הסירות לים התקבלה הודעת ביטול עקב ההפוגה שנכנסה לתוקפה ב-22 באוקטובר בצהריים. אבל מאוחר יותר התקבלה הוראה לתקוף את האניות בגלל הפרת ההפוגה על ידי המצרים.

בפעולה השתתפו 3 סירות נפץ וברוקמן נהג את סירת האיסוף. זלמן אברמוב וזאב ורדי תקפו את אל-אמיר פארוק ויוחאי בן-נון יצא לעבר שולת המוקשים כאשר ברוקמן בסירת האיסוף שט בעקבותיו. בסירת האיסוף היה גם יעקב ריטוב שתפקידו להרים בלולאת חבל תוך כדי נסיעה את הלוחמים מהמים. הלוחמים הראשונים פגעו בפארוק, והאנייה החלה לטבוע, ואולם משולת המוקשים כוונו זרקורים לכיוון סירת החילוץ ונפתחה ממנה אש מקלעים. הסירה של יוחאי בן-נון פגעה בשולת המוקשים והתפוצצה ותוך כמה שניות נאסף בן-נון וסירת האיסוף פנתה לכיוון הלוחמים האחרים כדי לאסוף אותם. שולת המוקשים שהייתה בנויה מעץ סירבה לשקוע והמשיכה לירות לעבר שובל הסירה. ברוקמן שייט בזיגזגים והצליח להגיע אל שני הלוחמים האחרים, שהיו מוקפים כבר במאות חיילים מצריים שקפצו למים מהפארוק. הלוחמים עלו לסירה. המצרים חשבו שזו סירה שבאה לאסוף גם אותם והחלו לקרוא לעברם. ברוקמן השיט את הסירה עם כל הלוחמים לאח"י מעוז (ק-24) שהמתינה במקום ההורדה.

קורס סירות שני - בנובמבר 1948 מונה ברוקמן למפקד הקורס השני של לוחמי יחידת החבלה. גם הקורס הזה נערך בטבריה ונמשך חודשיים. בתחילת 1949 הגיעו עוד שש סירות מאיטליה, ועם סיום הקורס הוטל על ברוקמן לקלוט אותן ולהכין אותן לפעולה.

בחיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיס בעתלית - בחודשים יוני יולי 1949 התחילו לבנות ליחידה את הבסיס המרכזי בעתלית. ברוקמן מונה לקצין הטכני של יחידת החבלה. עם הצטרפות יחידת הצוללים קיבלה היחידה את שמה שייטת 13,. ברוקמן קיבל על עצמו את התיאום של כל עבודות הבינוי לפי הצרכים המיוחדים של היחידה בבסיס שנבנה בעתלית וכן את הרכש בישראל ומחוצה לה ואת האחזקה השוטפת. במסגרת אחריותו על רכש אמצעי לחימה, יצא ברוקמן בקיץ 1950, לאיטליה באניות חיל הים שיצאו להספנה ולתיקונים ורכש עבור הצוללים מכשירי צלילה דיסקרטיים מדגם קְרסי. מכשירים אלה שימשו שנים רבות את צוללי השייטת.

בשנת 1951, בנוסף לכל תפקידיו האחרים, עסק גם בהדרכת הלוחמים החדשים והוותיקים בימאות ושימש כמפקד ספינת האימונים אח"י דרור (מ-21). בספינה זאת ערך הפלגות אימון בחופי ישראל.

באזרחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצי המסחרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־2 ביולי 1951, השתחרר ברוקמן מהצבא בדרגת רב-סרן. כמה חודשים אחרי השחרור עלה כעובד מכונה על אחת מאניות צים שהפליגה לאנגליה במחשבה לראות שם את תערוכת הענק הבינלאומית אקספו. אך לפני הפלגת האנייה פרצה שביתת הימאים (1951) הגדולה בהנהגתם של רבי החובלים אייק אהרונוביץ' ונמרוד אשל, אנשי ההעפלה לשעבר. שערי הנמל היו סגורים. הימאים אפשרו לברוקמן לרדת בכבוד ולהגיע בזמן לחתונתו.

כמדריך ימאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1952 עבד ברוקמן כשנה בהחבל הימי לישראל כרכז ימי מקצועי בכל הארץ. הדריך כיתות בבתי הספר ובאגודות הספורט הימיות ונעזר במדריכים מקצועיים בשכר שהדריכו בהשטת סירות משוטים ומפרש.

קבלן בנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1952אותה שנה ביקש שמשון ברוקמן את יצחק ברוקמן להצטרף ולעבוד יחד איתו. כקבלן עסק שמשון ברוקמן בהקמת מתקני דלק גדולים ובבניית מבנים למשרד הביטחון. בין היתר בנה אתמגדל הצלילה בבסיס השייטת בעתלית. שמשון ברוקמן בנה גם בתי מגורים שבאחד מהם גרה המשפחה.
באחת השבתות באוגוסט 1953, כשהיה ברוקמן בהפלגת אימונים במסגרת שירות מילואים, טבע אביו שמשון ברוקמן, כשניסה להציל בחורה שטבעה בחוף דדו בחיפה. הבחורה ניצלה אך שמשון ברוקמן טבע בגיל 51 . מפקד חיל הים שלח טרפדת בפיקודו של יוסף יריב כדי להחזיר את ברוקמן לישראל.

אחרי מות אביו לקח על עצמו ברוקמן את עול הפרנסה. המשיך את העבודות שהיו באמצע, טיפל בנכסים של אביו ובכל העניינים המשפחתיים. במקביל לעבודותיו פעל גם בשייטת 13 כמדריך לוחמים ונקרא למילואים כל שנה למשך ארבעים יום וכשהייתה מתיחות שירת גם תקופות ארוכות יותר.

ברוקמן עבד בכל חלקי הארץ בעבודות שיפוץ מכלי דלק גדולים ובעבודות בינוי אחרות עבור משרד הביטחון. בשנת 1956 עבד בהקמת מתקני מפעל הפוספטים ליד מצפה רמון, ובין העבודות שביצע הייתה הרמתה והצבתה של ארובה בגובה חמישים מטר ומשקל שישים וחמישה טון. אמצעי ההרמה של אז היו דלים ביותר והצריכו תכנון מדויק ותושייה רבה.

בשנת 1958 התחילו לבנות את מתקני מסוף פי גלילות. ברוקמן ושותפו פסח בילו בנו את אחד המכלים הראשונים עם גג צף במסוף. בשנים שלאחר מכן המשיך בעבודות שונות כולל בניית תחנות דלק ומתקני דלק לחברות דלק שונות ולמשרד הביטחון.
בשנים 1965 עד פרוץ מלחמת ששת הימים היה בישראל מיתון והדבר השפיע לרעה על הכנסותיו של ברוקמן מעבודתו הקבלנית.

בשירות מילואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־15 בדצמבר 1960 במסגרת שירות המילואים קיבל ברוקמן כתב מינוי למפקד המחנה הקטן בשייטת 13.

כאשר פרצה מלחמת ששת הימים. גויס ברוקמן למילואים בשייטת 13 ונשלח לאילת, שם קיבל ספינת ברטראם, חוליית לוחמים מהשייטת התמקמו על ציודם בספינה. היו התרעות שמשחתות מצריות עומדות להגיע לעקבה או להפגיז את אילת. בסירה סיירו הלוך ושוב, עם שלוש סירות נפץ, מאילת עד הגבול ירדני סעודי וחזרה.
לקראת סוף המלחמה הצטרף לכלי שיט בפיקודו של אל"ם אברהם בוצר לכבוש את שארם א שייח'. ברוקמן נשאר מגויס כחודשיים וסייר עם סירתו בעיקר באזור שארם א-שייח'.

שדות הנפט בסיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1967, לאחר שחרורו מהמילואים, הציעו לברוקמן מנהלי נתיבי נפט, החברה שהפעילה את השדה באבו רודס, לעבוד שם כקבלן בשיקום והפעלת מכלי הדלק שנפגעו בידי חיל האוויר בזמן המלחמה. ברוקמן ושותפו פסח בילו עם צוות עובדים שיקמו ארבעה מיכלים גדולים, שיכלו לקלוט את תחילת הזרמת הדלק מהשדות הימיים והיבשתיים למיכלים. לאחר שיקום המכלים הציע המנכ"ל פרידמן לברוקמן הישאר בתפקיד סגן מנהל השדה והמנהל הטכני. המנהל הראשי של השדה היה אלישע רואי.
בניהול שדה הנפט באבו רודס ראה ברוקמן את השיא של עבודותיו הקבלניות. השדה היבשתי והימי מציב כל הזמן אתגרים טכניים קשים. בזכות עבודתו עם אביו שמשון ברוקמן בבניית מיכלים, קווים ומתקני דלק, נעשה בעל ניסיון עשיר, שגם העובדים האיטלקים והאמריקאים המנוסים ידעו להעריך.
ברוקמן הוסמך על ידי חברת הביטוח לויד להעביר דוברות מקידוח לקידוח. ידע להעביר דוברות זו ליד זו במרחק של חמישה מטר זו מזו, כדי שאפשר יהיה להניח משטח הליכה ביניהן ולעבור. הכניס לעבודה בשדה את שותפו ואנשיו מהחברה הקבלנית. באוגוסט 1968 סיים ברוקמן את עבודתו בנתיבי נפט וחזר להפעיל את החברה הקבלנית הפרטית.

הנצלה בנמל אילת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת ההתשה

ב-5 בפברואר 1970 חדרו צוללנים מצריים שיצאו מעקבה לנמל הצבאי באילת והצמידו מוקשי עלוקה לשתי אוניות וחמקו לעקבה בלי שיתגלו. אחת האניות הייתה הנחתת אח"י בת שבע והשנייה אניית האספקה אח"י בת גלים (ת-81).

ברוקמן שבאותה העת הייתה לו עבודה קבלנית בחברת קו צינור אילת אשקלון באילת. לתכנון החילוץ גויסו מהנדסי אניות מקרב מערך המילואים. את אח"י בת שבע הושטה על ידי צוותה לחוף הצפוני הרדוד. שם באמצעות מערכת גלגלות וכבלים ובעזרת ציוד מכני כבד. נמשכה מהים ליבשה. החילוץ ארך כחודשיים, וכל זאת במסגרת המילואים.

אח"י בת גלים (ת-81) שהייתה טבועה כליל והפוכה על צדה לא הסכים לחלץ במסגרת המילואים, אלא כקבלן של משרד הביטחון בשיטת קוסט פלוס. עבודת החילוץ של אח"י בת גלים (ת-81) ארכה למעלה משישה חודשים. במהלך עבודת החילוץ, ב-15 במאי 1970 פעלו החבלנים המצרים שוב באילת. הניחו מטעני חבלה בקרבת האונייה הטבועה עם מנגנוני השהיה. כשירדו הצוללים לעבודה, אירעו שני פיצוצים. צולל שהיה בקרבת המטענים נהרג ו-2 הצוללים שהיו בבטן האנייה נפגעו קל. אחרי האירוע נמשכה עבודת ההנצלה לאטום את אח"י בת גלים (ת-81) הטבועה, ולהציפה. לא היה במקום מבדוק כדי להחזיר את האנייה לכשירות וראש מחלקת הים בנימין תלם הורה לגרור אותה ללב ים להטבעה.

עבודות קבלניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמצע שנת 1968 עד 1979 ' ביצע ברוקמן עבודות בינוי בהיקף גדול מאוד עבור משרד הביטחון. בשארם א-שייח' לשם כך צורף שותף שלישי, מוטי גולדברג, שעסק בעבודות מהסוג הזה. בין העבודות הגדולות שביצענו היו מזח לאניות בשארם א-שייח', מבני מגורים בבסיס חיל הים, מתקן תקשורת גדול שהגיע בחלקים מארצות הברית והורכב במקום ובריכת מים מבטון בגודל של אלף מ"ק שלאחר אישור הטכניון שיצקו אותה בבטון עם מי ים.

יחידת ההנצלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחידת הנצלה ימית

ב־1971 נקרא ברוקמן אל מפקד חיל הים האלוף אברהם בוצר אותו הכיר עוד כשהוקמה בשייח' מוניס יחידת החבלה בשייח' מוניס. כמפקד חיל הים התרשם בוצר מחילוץ האניות הטבועות באילת. בוצר הטיל על ברוקמן להקים יחידה מבוססת על מתנדבים במסגרת המילואים, שתפקידה יהיה חילוץ כלי שיט ומטוסים צבאיים הטבועים בים בכל הארץ כולל בזירת ים סוף. השם יחידת הנצלה (Salvage). היחידה תוכל לפעול גם להנצלת כלי שיט אזרחיים שיוחלט לחלצם באמצעות צה"ל.

היחידה גם תשמש כיחידת איסוף כלי שיט ימיים, צבאיים או אזרחיים, בזירה הימית. נקבע שאנשי היחידה יהיו ממערך המילואים של חיל הים, על כל יחידותיו, מתנדבים בלבד. המקצועות שדובר בהם היו קציני ים בתחום מבצעים, פיקוד ושליטה, רבי חובלים בצי הסוחר, קציני מכונה עם תעודות של מהנדסים, קצינים עם תעודות בודקים מוסמכים, צוללים, מכונאים, מסגרים, חשמלאים ובעלי מקצועות אחרים.

היחידה הייתה כפופה ישירות למפקד חיל הים. מיקום היחידה נקבע בבסיס חיפה; אבל הניהול המעשי שלה היה בבית משפחת ברוקמן כשרוחמה ברוקמן קיבלה את ההודעות על הצורך בהפעלת היחידה. הפיצה ישירות לאנשים וכינסה את אנשי היחידה למקום הנדרש. היחידה כללה כ-50 מתנדבים ממילואי חיל הים שכל אחד חתם על הסכמה להתייצבות בתוך יממה מקריאה.

במלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחרת יום הכיפורים גויס כל צוות היחידה, ונשארו מגויסים 180 יום. כל העת בזירת סיני וים סוף. במהלך המלחמה חילצו את גשר התמסחים ששקע בתעלת סואץ.
חילוץ אחר נעשה בים התיכון את אח"י חנית (סער 3) שעלתה על החוף.
יחד עם כלי השיט של זירת ים סוף הגיעה היחידה לנמל עדבייה שנכבש שעות אחדות קודם לכן בידי גדוד הטנקים 195 . כאן נעשתה עבודת הנצלה והשתלטות על טרפדת K-123 שהובאו לישראל.

כהערכה להישגי היחידה העלה ב-7 במאי 1974 הרמטכ"ל מרדכי גור את ברוקמן לדרגת סא"ל כמפקד יחידת הנצלה ימית.
בחודש מאי 1991 חגגה יחידת הנצלה ימית את שחרורו של ברוקמן משירות מילואים. במסיבה נכחו כל אנשי היחידה ומפקד חיל הים מיכה רם ומפקדי החיל בעבר בנימין תלם ואברהם בוצר.[2]

עבודות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השריפה במתקן הקידוח - במרץ 1974 נקרא ברוקמן אל השדה באבו רודס לעזרה בכיבוי שריפה שפרצה במתקן הקידוח בים F-10 מפגיעת טיל שירה צה"ל בסוף מלחמת יום כיפור. פעולות כיבוי השריפה בוצעו בידי מומחה אמריקני בשם רד האדום שהגיע עם חלק מהצוות שלו, וברוקמן ואנשיו השלימו את הנדרש בכלי השיט במתקני אבו רודס.

ספינת דיג בכנרת - בסוף יוני 1974 פנה חיים ענתר, דייג מטבריה שהיה איש יחידת ההנצלה לברוקמן, וסיפר שאחת הספינות שלהם טבעה במעגן בכנרת. ברוקמן גייס מתנדבים מאנשי היחידה, יצאו למקום וחילצו את הספינה.

בריכה סולרית בשנת 1982 בנתה חברת ברוקמן בריכת אנרגיה סולרית בים המלח. במימון משרד האנרגיה במגמה לקבל חשמל מחום השמש. לברוקמן היו השגות על התכנון בשלב הבניה. לאחר השלמת הבנייה ועוד לפני המסירה ללקוח התרחשה סערה מזרחית תופעה רגילה בים המלח. המתקן נהרס. הרישום המסודר של העבודה כולל ההצעות לשיפור שלא התקבלו סייעו להימנע מתביעה. המתקן סבל מפגמים תכנוניים לא הוקם מחדש.

דוברת חפירה בשנת 1987 קיבל ברוקמן לשפץ את דוברת חפירת הטין בביצת חברת נשר בחיפה. כולל הוצאתה ליבשה ובנייה מחדש.
מתקן מילוי גז של חברת פזגז בחיפה עבר שריפה בשנת 1988 . ברוקמן קיבל את חידוש המתקן כולל הרצת המתקן המחודש למשך שנה.
פירוק מבנה בוער באוגוסט 1988 ארעה שריפה במפעל הקרטון י.מ.א. בקיבוץ עין המפרץ. היה צורך לפרק את המבנה כולו תוך כדי שקרטון ממשיך להישרף בו. המתקן בשטח כשלושה דונם בגובה 30 מטר.[3]

תחנת מלט – הקמת תחנת מלט מס' 9 במתקן חברת נשר בחיפה. מבנה פלדה במשקל 350 טון בגובה 30 מטר. העבודה נעשתה בשתי משמרות והסתיימה תוך 10 חודשים.
צינור דלק – באפריל 1995 בנתה חבר ברוקמן צינור דלק מבתי הזיקוק למפעל נשר מרחק כשלושה ק"מ. המיוחד בעבודה שהצינור היה צריך לחצות את נחל הקישון בוצעה חפירה ולפי עצתו של ברוקמן הושקע כל הקטע החוצה את הנחל במעטפת יציקת ביטון. כך בהשקעה ראשונית נוספת נמנעו תקלות וקורוזיה.
מפעל וישיי באותה שנה 1995 הקיבל ברוקמן את כל מערכות הצנרת בפעל וישיי במגדל העמק. העבודה הסתיימה לשביעות רצון הלקוח.
הגדלת מפעל אלקו בפברואר 1995 נכנס שי ברוקמן לפעילות מלאה בחברה. וניהל את הגדלת מפעל אלקו ברמת השרון.
צינור דלק ימי – בשנת 1997 בנה ברוקמן במפרץ חיפה עבור בתי זיקוק לנפט צינור דלק ימי בקוטר 32 אינץ' באורך 1 ק"מ להעברת דלק ממכליות.

פירוק טקסטיל דימונה - במאי 1998 קיבל ברוקמן את המשימה לפרק את מפעל הטקסטיל שנסגר בדימונה. עבור החברה המצרית שקנתה אותו. נדרשה עבודה זהירה ומדויקת כדי שניתן יהיה להפעיל את המערכות מחדש.[4]

בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1957 קיבל ברוקמן התקף אולקוס קשה. האירוע קרה בדרכו לנגב ונכנס לטיפול בבית חולים אסותא.
ב-5 בנובמבר 1994 עבר ברוקמן ניתוח בברך כולל השתלת פרק.

ב-19 ביולי 2001 עבר ברוקמן אירוע מוחי טופל בבית חולים רוטשילד ובית חולים פלימן. חזר לאיתנו אך פרש מהעסקים והשאיר אותם לבנו שי ברוקמן.

בידור וסיוע לקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר היה יכול סייע יצחק ברוקמן רבות לחברים שנקלעו למצוקה כספית. ב־1972 החל ברוקמן בעיסוק חדש ומהנה, הפלגות ביאכטה לאיי יוון. זה נמשך עד 2001 והיה כרוך בהיעדרות של כשלושה שבועות מדי שנה.

משפחה ושארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1949 הכיר ברוקמן את רוחמה ממשפחת פסלוב מעפולה ששירתה כחיילת בבית חולים צבאי בחיפה ונעשו חברים. ב-4 בדצמבר 1951. נישאו רוחמה ויצחק ברוקמן בחיפה במלון וינדזור במושבה הגרמנית. ברוקמן שנמצא על אנייה בנמל חיפה כשפרצה שביתת הימאים (1951) קיבל אישור מיוחד ממארגני השביתה לצאת לחתונה. לחתונה הגיע אורח כבוד מאיטליה, פיורנצו קפריוטי, המדריך האיטלקי שאימן את יחידת הסירות בתחילת דרכה. המשפחה עברו לגור ברחוב חורב בחיפה בדירה בבית שנבנה על ידי שמשון ברוקמן.

ב־12 בדצמבר 1954 נולדה לזוג בתם הבכורה אורנה. ב-22 בדצמבר 1956 נולדה בת שנייה מיכל. ב-8 ביולי 1965 נולד שי בן הזקונים. באוגוסט אותה שנה עברה המשפחה לביתם שנבנה בשכונת דניה בחיפה.[5] אורנה ברוקמן גויסה כמקצוע קשר במפקדת חיל הים ונעשתה פקידה ראשית בשייטת 13 בתקופת גדי שפי. מיכל ברוקמן עברה קורס קצינות שליטה ושירתה כקצינה באוניית האימונים אח"י נגה.
שי ברוקמן גויס לחיל הים במקצוע כוון בספינת טילים. עבר קורס קצינים ואחר תקופה קצרה בשלישות נעשה קצין חבלה בשייטת 13.
בשנת 1995 השתחרר מחיל הים נכנס לעבודה בחברת הבנייה. החל לבצע כמנהל פרויקטים באופן עצמאי ומשנת 2001 נעשה מנהל בפועל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוחמה ברוקמן וחוה רימון, הילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו, דפוס כתר, 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 'פוזה' היה כינויו של דוד פוזננסקי, שהיה אחד המפקדים בגדוד הרביעי שנהרג בקרבות על ירושלים.
  2. ^ מימין לשמאל: הרמטכ"ל יעקב דורי, יצחק ברוקמן, זאב ורדי, דוד בן-גוריון, יעקב ריטוב, יוחאי בן נון וזלמן אברמוב.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רוחמה ברוקמן, עמ' 15.
  2. ^ רוחמה ברוקמן עמ' 104.
  3. ^ רוחמה ברוקמן, עמ'102.
  4. ^ רוחמה ברוקמן עמ' 107.
  5. ^ רוחמה ברוקמן, ע' 64.