הבחירות הכלליות בממלכה המאוחדת 2019
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
| |||||||||||
| הבחירות הכלליות בממלכה המאוחדת 2019 | |||||||||||
| 12 בדצמבר 2019 | |||||||||||
| שיעור ההצבעה | 67.3% ( 1.6)
| ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
_(cropped).jpg)
| ||||||||||
| מועמד | בוריס ג'ונסון | ג'רמי קורבין | |||||||||
| מפלגה | המפלגה השמרנית | מפלגת הלייבור | |||||||||
| מספר הקולות | 13,966,565 | 10,269,076 | |||||||||
| מספר המושבים | 365 | 202 | |||||||||
| שינוי במושבים |  48
|
60
| |||||||||
| אחוזים | 43.6% | 32.1% | |||||||||
| שינוי באחוזים | 1.2
|
7.9
| |||||||||
 | |||||||||||
| הזוכה: המפלגה השמרנית | |||||||||||
הבחירות הכלליות בממלכה המאוחדת נערכו ביום חמישי, 12 בדצמבר 2019. הצעת הקדמת הבחירות בידי ראש הממשלה בוריס ג'ונסון, התקבלה בהצבעה בבית הנבחרים ב-29 באוקטובר 2019.[1]
הבחירות נערכות לאור המבוי הסתום אליו הגיעה המדינה עם תוכנית הברקזיט, בתקווה שתוצאות הבחירות יאפשרו לפרלמנט לקדם אג'נדה ברורה בנושא.
זו הפעם הראשונה מאז 1923 שבה נערכות בחירות כלליות בבריטניה בחודש דצמבר, כאשר בדרך כלל נמנעים מכך בשל הסמיכות לחג המולד, ובשל הימים הקצרים והקרים של החורף שמקשים על קמפיין הבחירות.
שיטת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בריטניה מחולקת ל-650 מחוזות בחירה. כל מחוז מיוצג על ידי ציר אחד בבית הנבחרים הבריטי, הבית התחתון של הפרלמנט. המועמדים בכל מחוז יכולים להתמודד במסגרת מפלגה או לרוץ כמועמדים עצמאיים. הזוכה במספר הקולות הרב במחוז הוא הנציג הנבחר. רוב המועמדים מתמודדים מטעם מפלגות ומיעוטם באופן עצמאי. שתי המפלגות הגדולות הן המפלגה השמרנית ומפלגת הלייבור. המפלגה השמרנית נחשבת ימנית ודוגלת בימין כלכלי (קפיטליזם) ובשמרנות. מפלגת הלייבור (העבודה) נחשבת בעלת עמדות שמאל והיא דוגלת בסוציאל-דמוקרטיה. בבחירות של השנים האחרונות התמודדו גם מפלגות קטנות, כגון המפלגה הלאומית הסקוטית, התומכת בעצמאות סקוטלנד מבריטניה, המפלגה הליברל-דמוקרטית, הדוגלת בליברליזם חברתי או המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית, הדוגלת ביוניוניזם, כלומר בהישארותה של צפון אירלנד בתוך הממלכה המאוחדת. המפלגות הקטנות אינן משיגות מושבים רבים בבית הנבחרים ומספר הצירים שלהם אינו מגיע למאה.
שיטת הבחירות האזורית-רוּבָּנית מבטיחה הלימה מועטה בין המספר המוחלט של המצביעים למספר הצירים ומסייעת למפלגות קטנות שיש להן בסיס תמיכה גאוגרפי. מנהיג המפלגה או הקואליציה שיש בידם רוב נציגים, מזומן על ידי המלך להיות ראש הממשלה הבא.
זכות הצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעלי זכות ההצבעה בממלכה המאוחדת, הם:
- רשומים במרשם המצביעים הבריטי
- בני 18 ומעלה ביום הבחירות
- אזרחים בריטי, אזרחים של חבר העמים הבריטי, או אזרחי צפון אירלנד
- בעלי כתובת מגורים בממלכה המאוחדת (או אזרחים בריטיים המתגורר מחוץ לממלכה המאוחדת, שנרשמו להצבעה בממלכה המאוחדת ב-15 שנים האחרונות)
- אינם מנועים מהצבעה על פי החוק (לדוגמה: כלואים מסיבות פליליות, אשמים בעבר בשחיתות, חולי נפש מאושפזים וכדומה)
אדם שיש לו שני בתים (כגון סטודנט באוניברסיטה שיש לו כתובת זמנית ומתגורר בבית בזמן החגים) יוכל להירשם, להצביע בבחירות בשתי הכתובות כל עוד הם לא נמצאים באותו אזור בחירות, אך יוכל להצביע רק באזור בחירה אחד במהלך הבחירות הכלליות.
תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
 | ||||||||
| מפלגה | מושבים | קולות | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שם מפלגה | יו"ר המפלגה | מס' | ± | אחוז | מס' | אחוז | ||
| המפלגה השמרנית | בוריס ג'ונסון | 365 | 365 / 650
|
48
|
56.2% | 13,966,454 | 43.6% | |
| מפלגת העבודה | ג'רמי קורבין | 202 | 202 / 650
|
60
|
31.1% | 10,269,051 | 32.0% | |
| המפלגה הלאומית הסקוטית | ניקולה סטרג'ן | 48 | 48 / 650
|
13
|
7.4% | 1,242,380 | 3.8% | |
| המפלגה הליברל-דמוקרטית | ג'ו סווינסון | 11 | 11 / 650
|
1
|
1.7% | 3,696,419 | 11.5% | |
| המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית | ארלן פוסטר | 8 | 8 / 650
|
2
|
1.2% | 244,128 | 0.76% | |
| שין פיין | מרי לו מק'דונלד | 7 | 7 / 650
|
|
1.1% | 181,853 | 0.57% | |
| פלייד קמרי | אדם פרייס | 4 | 4 / 650
|
|
0.6% | 153,265 | 0.48% | |
| מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית | קולום איסטווד | 2 | 2 / 650
|
2
|
0.3% | 118,737 | 0.37% | |
| מפלגת הירוקים | ג'ונתן ברטלי ושיאן בארי | 1 | 1 / 650
|
|
0.2% | 865,715 | 2.7% | |
| מפלגת הברית של צפון אירלנד | נעמי לונג | 1 | 1 / 120
|
1
|
0.2% | 134,115 | 0.42% | |
| יושב-ראש | לינדזי הויל | 1 | 1 / 120
|
|
0.2% | 26,831 | 0.08% | |
היום שאחרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הניצחון של ג'ונסון אפשר לו לבצע את הברקזיט ולהוציא את בריטניה מהאיחוד האירופי, הסכם הפרישה נכנס לתוקף ב-1 בפברואר 2020, אז החלה תקופת מעבר שעל פי ההסכם עם האיחוד האירופאי שנמשכה עד 31 בדצמבר 2020.
למפלגה הלאומית הסקוטית ולתומכי האיחוד האירי בצפון אירלנד היו הישגים גדולים. בשעה שג'ונסון והשמרנים סחפו אליהם המוני מצביעי אופוזיציה ברחבי רוב אנגליה בעזרת ההבטחה לסיים את סאגת הברקזיט, המפלגה הלאומית הסקוטית גרפה 48 מ-59 המושבים המוקצים בפרלמנט לסקוטלנד.
בצפון אירלנד, הרפובליקנים התומכים באיחוד עם אירלנד העצמאית (ומתנגדים לברקזיט) זכו ביותר מושבים מאלו של המבקשים להישאר בבריטניה – בפעם הראשונה מאז עצמאות אירלנד ב-1921.[2]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אסף אוני, הבחירות בבריטניה: 4 מסקנות בעקבות הניצחון המוחץ של ג'ונסון, באתר גלובס, 15 בדצמבר 2019
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בריטניה החליטה: בחירות בזק לפני חג המולד, באתר ynet, 29 באוקטובר 2019
- ^ ניצחון הלאומנים: תחילת הסוף של בריטניה?, באתר ynet, 13 בדצמבר 2019
 מערכות בחירות בבריטניה
| |
|---|---|
|