הדיוויזיה ה-27 (ארצות הברית)
 | |
| תג הכתף של הדיוויזיה | |
| פרטים | |
|---|---|
| כינוי |
"המחוספסים של או'ראיין" "דיוויזיית ניו יורק" |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| שיוך |
 צבא ארצות הברית |
| סוג | דיוויזיה |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1917–1967 (כ־50 שנה) |
| מלחמות |
מלחמת העולם הראשונה מלחמת העולם השנייה |
הדיוויזיה ה-27 הייתה דיוויזיה של צבא ארצות הברית אשר לחמה במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה. הדיוויזיה מקורה בדיוויזיית ניו יורק, שהוקמה במקור ב-1908. ייעוד הדיוויזיה ה-6 שונה לדיוויזיה 27 ביולי 1917.[1]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר אורגנה דיוויזיית ניו יורק ב-1908, ניו יורק הפכה למדינה השנייה, אחרי פנסילבניה, שבנתה את המשמר הלאומי שלה ברמה טקטית כה גבוהה בימי שלום.[2] דיוויזיית ניו יורק נקראה לשירות פעיל במהלך משבר הגבול המקסיקני של 1916. בזמן השירות הפדרלי, היא הוגדרה מחדש כדיוויזיה השישית ביוני 1916. היא שוחררה משירות פעיל בדצמבר 1916, רק כדי להיקרא לשירות במלחמת העולם הראשונה ביולי 1917. הדיוויזיה ה-6 אורגנה מחדש ושונתה לדיוויזיה ה-27 ב-1 באוקטובר 1917.[3]
מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקמת הדיוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הכרזת המלחמה על מעצמות המרכז על ידי ארצות הברית, הדיוויזיה נקראה לשירות פדרלי ב-15 ביולי 1917, וגייסה בחופזה תושבי ניו יורק כדי להגדיל את מספרה.
הדיוויזיה הייתה אחת מארבע דיוויזיות בלבד שהוקמו במהלך המלחמה מיחידות המשמר הלאומי כולן ממדינה אחת; הדיוויזיות האחרות שנוצרו כך היו מאילינוי (הדיוויזיה ה-33), אוהיו (הדיוויזיה ה-37) ופנסילבניה (הדיוויזיה ה-28). עם זאת, לא כל תושבי ניו יורק שירתו בדיוויזיה ה-27.[4] כוחה הראשוני מנה 991 קצינים ו-27,114 מתגייסים. הארגון הראשוני של הדיוויזיה של שלוש חטיבות עם שלושה גדודי חי"ר כל אחת הועבר מהדיוויזיה השישית.
לפני יציאתה לאימונים, הדיוויזיה השתתפה במצעד שיגור גדול בעיר ניו יורק לאורך השדרה החמישית ב-30 באוגוסט 1917. רגימנט הרגלים ה-7 היה הראשון שיצא לאימון ב-11 בספטמבר 1917, ברכבת. ההכשרה נערכה במתקן זמני שנבנה במיוחד במחנה וואדסוורת', ספרטנבורג, קרוליינה הדרומית. מלונות סמוכים כמו מלון קליבלנד הפכו למרכזים לחיי חברה. במחנה היו גם שבעה בקתות ימק"א ואולם אבירי קולומבוס. בעוד שהדיוויזיה ה-27 כללה אנשי שירות אפרו-אמריקאים, הם לא הורשו להיכנס למועדוני ארגון השירות בבסיס, שהיו מופרדים, עד שנבנה מועדון חיילים שחורים בתחילת 1918.[5]
באביב 1918 החלה הדיוויזיה את תנועתה לעבר מחנות העלייה לספינות, ונשלחה ב-20 באפריל 1918. המחלקה המובילה של הדיוויזיה עזבה את הובוקן ב-2 במאי והגיעה לברסט, צרפת, ב-10 במאי 1918. בסוף יוני הגיעו היחידות האחרונות של הדיוויזיה ה-27 בשלום אל מעבר לים.
החזית המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מהגעתם של הכוחות הראשונים לחזית המערבית ועד ה-24 ביולי, הדיוויזיה בילתה את זמנה בשלבי האימונים האחרונים שלה תחת מדריכים בריטיים בפיקארדי ובפלנדריה. ב-25 ביולי כבשה הדיוויזיה ה-27, למעט חטיבת התותחנים ורכבת התחמושת שלה, את גזרות אגם דיקבוש ושרפנברג בפלנדריה.
תוך קצת יותר מחודש, המבצע הזה התמזג בקרב איפר-ליס, ולאחר מכן, מ-19 באוגוסט עד ה-3 בספטמבר, הדיוויזיה ה-27 נותרה לבדה בגזרה.
הוחלט על ידי פילדמרשל דאגלס הייג שהקורפוס האוסטרלי של הארמייה הרביעית יוביל את הקרב על תעלת סן קנטן. עם זאת, בשל האופי המדולדל של הקורפוס, שהיה תוצאה של לחימה כמעט מתמשכת, הוא תוגבר על ידי הדיוויזיות ה-27 וה-30, מה שהביא לשיבוץ זמני של הקורפוס השני בפיקוד אוסטרלי.[6] ה"דחיפה" הגדולה הזו של הסום, שנמשכה בין ה-24 בספטמבר ל-1 באוקטובר, ראתה את הדיוויזיה ה-27 עסוקה בלחימה קשה לאורך מנהרת תעלת סן קנטן - אחת הנקודות החזקות של קו הינדנבורג. בסיומו של השלב הראשון של הקרב, ובעקבות אבדות כבדות, הוכנסה הדיוויזיה ה-27 לעתודה למנוחה והחלמה. שישה ימים לאחר מכן, הדיוויזיה נשלחה בחזרה לקו, נעה בהתמדה לעבר בוזיני תוך כדי רדיפה אחרי הגרמנים הנסוגים. פעולות אלו נתמכו על ידי הארטילריה האוסטרלית עד ל-9 באוקטובר, אז החלו יחידות ארטילריה בריטיות לתמוך בפעולות הדיוויזיה. כתוצאה מהתקפות אלו של הכוחות האוסטרליים, הבריטיים והאמריקאיים, נחדר הקו הראשי של הינדנבורג.
חטיבת ארטילריית השדה ה-52 ורכבת התחמושת ה-102 של דיוויזיית ניו יורק לא יצאו עם שאר הדיוויזיה ה-27 לחזית הבריטית בפלנדריה. הם הפליגו ב-28 באוקטובר כדי לתמוך בדיוויזיה ה-79 בארגון.
בינתיים, יחידות הדיוויזיה ה-27 שראו פעילות כבדה בפלנדריה, חזרו לאזור ליד הנמל הצרפתי ברסט.
הדיוויזיה ה-27 אכן פרצה את קו הינדנבורג במהלך קרב הסום ואילצה נסיגה גרמנית מקו ההגנה שלהם ואילצה את הגרמנים להיכנס לעימות אחרון. לאחר עימות אחרון עם הגרמנים הנסוגים בנהר הסלה, הפסיקה שביתת הנשק את הלחימה והדיוויזיה נשלחה הביתה בפברואר 1919, כדי להתאסף מספר חודשים לאחר מכן.[4][7] הדיוויזיה ספגה סך של 8,334 נפגעים (הרוגים: 1,442; פצועים: 6,892) כאשר הושבתה באפריל 1919.[8]
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-15 באוקטובר 1940, הדיוויזיה נקראה לשירות פדרלי, ונשלחה לפורט מק'קלן, אלבמה, לאימון. זו הייתה הדיוויזיה הראשונה שנפרסה ביבשת ארצות הברית, והשתתפה בתמרוני לואיזיאנה ב-1941.[9] לאחר המתקפה על פרל הארבור, ב-14 בדצמבר 1941, נשלחה הדיוויזיה לדרום קליפורניה.
היא הייתה הדיוויזיה הראשונה של ארצות הברית שנפרסה בתגובה למתקפה על פרל הארבור, הדיוויזיה ה-27 עזבה את פורט מק'קלן ב-14 בדצמבר 1941 לקליפורניה כדי לבסס עמדות חסימה נגד פלישה צפויה ימית לחוף הדרום מערבי של ארצות הברית. הם הועברו בהמשך לזירת האוקיינוס השקט והגיעו להוואי ב-21 במאי 1942, כדי להגן על האיים החיצוניים מפני התקפה אמפיבית. רגימנט הרגלים ה-165 (רגימנט הרגלים ה-69 בעבר ובעתיד) וגדוד 3, רגימנט הרגלים ה-105 ראו לראשונה פעולה נגד האויב במהלך ההתקפה והכיבוש של אטול מאקין באיי גילברט ב-21–24 בנובמבר 1943. הגדודים ה-1 וה-3 של רגימנט הרגלים ה-106 השתתפו בהתקפה על אטול אניווטוק ב-19–26 בפברואר 1944, וחזרו לאואהו במרץ. במהלך משימה זו, נחת הגדוד ה-2, רגימנט הרגלים ה-106 ללא התנגדות באי מג'ורו, ב-1 בפברואר, והשלים את תפיסתו, ב-3 בפברואר. הדיוויזיה החלה בהכנות למבצעי מריאנה ב-15 במרץ. ב-16 ביוני 1944, נחתו גורמים מהדיוויזיה בלילה על סאיפאן כדי לתמוך בדיוויזיות הנחתים השנייה והרביעית.[10] ראש חוף הוקם ונמל התעופה אסליטו נכבש ב-18 ביוני. הלחימה נמשכה לאורך חודש יוני. גנרל הנחתים הולנד סמית', שלא היה מרוצה מתפקוד הדיוויזיה ה-27, החליף את מפקדה, גנרל ראלף סי סמית', מה שהוביל להאשמה זועמת מצד מפקדים בכירים בצבא, כולל ראש המטה של הצבא ג'ורג' מרשל. במהלך קרב ב-7 ביולי, כבשו היפנים את גורמי הדיוויזיה במתקפת בנזאי, אך התנגדות מאורגנת נמחצה למחרת. במהלך החודשים יולי ואוגוסט, הדיוויזיה ה-27 ניקתה כיסים מבודדים בהרים ובצוקים של סאיפאן.
.jpg)
החל מאמצע אוגוסט עברה הדיוויזיה להברידים החדשים למנוחה ושיקום. ב-25 במרץ 1945, הפליגה הדיוויזיה ה-27 מאספיריטו סנטו, והגיעה לאוקינאווה ב-9 באפריל 1945. הדיוויזיה השתתפה בהתקפה הכללית של הקורפוס ה-24 ב-19 באפריל 1945, והבטיחה קו רכס דומיננטי מדרום למאצ'יאטו וקאקאזו. שדה התעופה מצ'ינטו נכבש ב-28 באפריל לאחר מאבק קשה. ב-1 במאי, הדיוויזיה הוחלפה על ידי דיוויזיית הנחתים הראשונה וצורפה לפיקוד האי לצורך חיל המצב. טורי שימה נתפסה ב-12 במאי, ללא התנגדות. הדיוויזיה ה-27 תקפה מהקצה הדרומי של איסתמוס אישיקאווה כדי לטאטא את הגזרה הצפונית של אוקינאווה. האויב נלחם במרירות על גבעת Onnatake מ-23 במאי עד 2 ביוני, לפני שאיבד את עמדותיו החזקות. לאחר תקופת טיהור, הדיוויזיה עזבה את אוקינאווה ב-7 בספטמבר 1945, עברה ליפן וכבשה את מחוזות ניאיגטה ופוקושימה.[11]
נפגעים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סך ההרוגים בקרב: 6,533[12]
- הרוגים בפעולה: 1,512[12]
- פצועים בפעולה: 4,980[12]
- נעדרים בפעולה: 40[12]
- שבויי מלחמה: 1[12]
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדיוויזיה עברה רפורמה כיחידה של המשמר הלאומי ב-21 באפריל 1947.[13] הדיוויזיה הוקמה מחדש על פי מבנה המלחמה שלה עם התארגנויות מוגבלות.
בפברואר 1955 הפכה הדיוויזיה ה-27 לדיוויזיית השריון ה-27, ושמרה על רבות מהיחידות הקודמות שלה.
הדיוויזיה אורגנה מחדש ב-1968 כחטיבת השריון 27, יחידה של דיוויזיית השריון ה-50.[14]
חטיבת השריון ה-27 אורגנה מחדש כחטיבת חי"ר ב-1975 ושירתה עם דיוויזיית החי"ר ה-42.[15]
בשנת 1985 הופעלה חטיבת הרגלים ה-27 כחלק מהמשמר הלאומי של צבא ניו יורק, והוקצתה כחטיבה "התורנית" של הדיוויזיה ההררית ה-10 של הצבא.[16]
החטיבה ה-27 אורגנה מאוחר יותר כצוות הקרב של חטיבת החי"ר ה-27, והחזירה מחדש את השימוש בסמל שרוולי הכתף של דיוויזיית החי"ר ה-27.[17] חטיבת החי"ר ה-27 ממשיכה את השושלת וההיסטוריה של דיוויזיית הרגלים ה-27.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Wilson, John B. (1998). Maneuver and Firepower: Evolution of Divisions and Separate Brigades. United States Army Center of Military History. CMH Pub 60-14. אורכב מ-המקור ב-26 בדצמבר 2012. נבדק ב-8 באוקטובר 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ National Guard Education Foundation
- ^ עם זאת, כרוניקת הלחימה מציינת את תאריך הייעוד מחדש כ-27 ל-20 ביולי 1917.
- ^ 1 2 "27th Division World War One". Unit History Project. New York State Division of Military and Naval Affairs: Military History. נבדק ב-8 באוקטובר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Chapter 7 Fighting Boredom: Life at Camp Wadsworth". Tent and Trench. Spartanburg County Historical Association. נבדק ב-8 באוקטובר 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Cameron 2018.
- ^ "Why My Ancestors Fought in the Civil War". 29 באפריל 2010. נבדק ב-8 באוקטובר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Star Performers 27th Division World War One". Unit History Project. New York State Division of Military and Naval Affairs: Military History. נבדק ב-8 באוקטובר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ @usacac. "pearl harbor" (Tweet) – via Twitter.
- ^ Goldberg, Harold J. (2007). D-day in the Pacific: The Battle of Saipan. Indiana University Press. pp. 112. ISBN 978-0-253-34869-2.
- ^ The Army Almanac: A Book of Facts Concerning the Army of the United States. U.S. Government Printing Office. 1950. pp. 510–92. אורכב מ-המקור ב-4 במרץ 2016. נבדק ב-27 באפריל 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 Army Battle Casualties and Nonbattle Deaths, Final Report (Statistical and Accounting Branch Office of the Adjutant General, 1 June 1953)
- ^ "27th Armored Division". National Guard Education Foundation. אורכב מ-המקור ב-15 באפריל 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Guard Streamlined: 27th Division Enddate=18 January 1968". Associated Press, Newburgh Evening News.
- ^ McGrath, John J. (2009). The Brigade: A History, Its Organization and Employment in the US Army. p. 232. ISBN 978-1-4289-1022-5.
- ^ Doubler, Michael Dale; Listman, John W. Jr. (2007). The National Guard: An Illustrated History of America's Citizen-Soldiers. p. 120. ISBN 978-1-57488-389-3.
- ^ 2008 National Guard Almanac. Uniformed Services Almanacs. 2008. p. 143. ISBN 978-1-888096-13-2.
