הו שי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
זהו שם סיני; שם המשפחה הוא הו.
הו שי
Hu Shih 1960 color.jpg
לידה 17 בדצמבר 1891
שאנגחאי, הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 בפברואר 1962 (בגיל 70)
טאיפיי, טאיוואן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה טאיוואן, הרפובליקה הסינית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האוניברסיטה הלאומית, אוניברסיטת קורנל, אוניברסיטת קולומביה, טיצ'רס קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק דיפלומט, פרופסור, עיתונאי, מרצה באוניברסיטה, פוליטיקאי, סופר, פילוסוף עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה קוומינטנג עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת הונג קונג (1935)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת הרווארד (1936)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת דרום קליפורניה (1936)
  • דוקטור כבוד מאוניברסיטת קולומביה (1939)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת שיקגו (1939)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת וסליין (1940)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת דיוק (1940)
  • דוקטור לשם כבוד ממכללת ברין מאר (1940)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פנסילבניה (1940)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קלארק (1940)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בראון (1940)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ייל (1940)
  • דוקטור לשם כבוד מיוניון קולג' (1940)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי (1941)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ורמונט (1941)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מקגיל (1941)
  • דוקטור לשם כבוד מקולג' לייק פורסט אילינוי (1941)
  • דוקטור לשם כבוד ממכללת דיקינסון (1941)
  • דוקטור לשם כבוד ממידלברי קולג' (1941)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת טורונטו (1941)
  • דוקטור לשם כבוד מדארטמות' קולג' (1942)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת דניסון (1942)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת המדינה של ניו יורק (1942)
  • דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת המדינה של אוהיו (1942)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת רוצ'סטר (1942)
  • דוקטור לשם כבוד מאוברלין קולג' (1942)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון (1942)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת טולדו (1942)
  • honorary doctor of the Northeastern University (1942)
  • דוקטור כבוד מאוניברסיטת פרינסטון (1942)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת באקנל (1943)
  • דוקטור כבוד מאוניברסיטת אוקספורד (1945)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קולגייט (1949)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קלרמונט (1950)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת הוואי (1959) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הו שיאנגלית: Hu Shi;‏ 17 בדצמבר 1891 - 24 בפברואר 1962) היה פילוסוף סיני, סופר ודיפלומט. הוא זכה להכרה רחבה כתורם מרכזי לליברליזם הסיני ולרפורמת השפה כשהגן על השימוש בסינית כתובה. הוא היה בעל השפעה בתנועת הארבעה במאי. הו הוא אחד ממנהיגי התנועה לתרבות חדשה של סין, היה נשיא אוניברסיטת פקין, וב־1939 היה מועמד לפרס נובל לספרות. היה לו מגוון רחב של תחומי עניין - ספרות, פילוסופיה, היסטוריה, ביקורת טקסטואלית ופדגוגיה.[1][2][3]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של הו שי, 1941

הו נולד בשאנגחאי, למשפחה שמוצאה ממחוז אנחווי. האגדה המשפחתית מספרת כי אבותיו של הו היו צאצאיו של הקיסר האחרון של טאנג סין, שברח בתחפושת עם שר משפטים נאמן ב-907 לאנחווי ובסופו של דבר לקח את שמו כאילו היה בנו. בינואר 1904 סדרה משפחתו את נישואיו לצ'יאנג טונג-שיו (ג'יאנג דונגסיו), נערה אנאלפביתית בעלת רגליים קשורות, שהייתה מבוגרת ממנו בשנה. הנישואין התקיימו בדצמבר 1917. הוא קיבל את החינוך היסודי שלו בג'יקסי ובשאנגחאי.

הוא הפך ל"מלומד לאומי" וקיבל מלגת לימודים. ב־16 באוגוסט 1910 הוא נשלח ללמוד חקלאות באוניברסיטת קורנל בארצות הברית. ב־1912 שינה את כיוון לימודיו לפילוסופיה ולספרות. לאחר קבלת התואר הראשון שלו, הוא הלך ללמוד פילוסופיה במכללת המורים, אוניברסיטת קולומביה, שם הוא הושפע מאוד מהפרופסור שלו, ג'ון דיואי. הוא הפך למתרגם של דיואי ותמך כל חייו ברעיונות של דיואי על שינוי אבולוציוני פרגמטי. הוא עזר לדיואי לקיים סדרת הרצאות 1919–1921 בסין. הו חזר להרצות באוניברסיטת פקין. במהלך כהונתו שם, הוא קיבל תמיכה של צ'ן דוקסיו, עורך העיתון הנפוץ ״הנוער החדש״, וזכה לתשומת לב רבה והשפעה. הוא הפך עד מהרה לאחד האינטלקטואלים המובילים והמשפיעים בתנועת הארבעה במאי ואחר כך בתנועה לתרבות חדשה.

הוא עזב את כתב העת ״הנוער החדש״ בשנות העשרים והוציא לאור כמה עיתונים וכתבי עת פוליטיים עם חבריו. התרומה החשובה ביותר שלו הייתה קידום הסינית הספרותית שהחליפה את הסינית הקלאסית, אשר הקלה על הקריאה לאנשים רגילים.[4] להחלפת השפה, הייתה השפעה גדולה על התרבות הסינית - כפי שניסח זאת ג'ון פיירבנק, "עריצות הקלאסיקה נשברה".[5] עם זאת, הוא הקדיש אנרגיה רבה להשגת הרפורמות הלשוניות בתרבות המסורתית של סין במקום להסתמך על היבוא מהמערב. כפי שניסח זאת הביוגרף שלו, ג'רום גרידר, גישתו של הו ל"ציוויליזציה המיוחדת" של סין הייתה "ביקורתית לחלוטין אך לא בוז".[6] למשל, הוא תרם תרומה משמעותית למחקר הטקסטואלי של הרומן הקלאסי הסיני, הרומן של המאה ה-18 ״חלום החדר האדום״, כדרך לבניית אוצר המילים לשפה מתוקנת ומודרנית.[7][8]

הוא היה שגריר הרפובליקה של סין בארצות הברית בין השנים 1938–1942.[9] הוא נקרא חזרה לסין בספטמבר 1942 ושימש כנשיא של אוניברסיטת פקין, ולאחר מכן עבר לאוניברסיטת פקינג הלאומית בין 1946 ו-1948. בשנת 1957 הו הפך לנשיא השלישי של האקדמיה סינקיה למדעים בטייפה, שם הוא שהה עד מותו. הוא היה גם עורך של כתב עת מדעי שנסגר בסופו של דבר מאחר שהעביר ביקורת על צ'יאנג קאי שק.

הוא מת מהתקף לב בנאנקאנג, טייפה בגיל 70, ונקבר בפארק הו שי, סמוך לקמפוס אקדמיה סינקיה.

עיון בעבודתו של הו נאסרה בסין הקומוניסטית, עד שפורסם מאמר משנת 1986, שכתב ג'י שיאן-לין, "כמה מילים על הו שי", המאמר הדגיש לא רק את הטעויות של הו, אלא גם את תרומתו לספרות הסינית המודרנית. מאמרו שכנע חוקרים רבים, וגרם להערכה מחודשת של התפתחות הספרות הסינית המודרנית ותפקידו של הו.[10]

תרומות פילוסופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרגמטיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הו שי (ראשון משמאל בשורה האחורית) עם ג'ון דיואי (שורת קדמית מימין) ואשתו, בפקין 1919

בתקופתו בקולומביה, הוא למד אצל ג'ון דיואי והפך לתומך נלהב של האסכולה הפרגמטית. לאחר שחזר לסין, הוא טבע לראשונה את המילה פרגמטיות בסינית פשוטה.

האימוץ של הפרגמטיות של הו הוא למעשה ביטוי לרעיונותיו הפילוסופיים. לפני שהוא פגש בעבודותיו של דיואי, כתב ביומנו כי הוא מחפש "פילוסופיה מעשית", במקום פילוסופיות עמוקות וסתומות להישרדות העם הסיני. במקום תאוריות מופשטות, הוא התעניין יותר במתודולוגיות.[11] הוא התייחס לפרגמטיות כמתודולוגיה מדעית לחקר הפילוסופיה. הוא העריץ את האוניברסליות של גישה מדעית כזו, משום שהוא מאמין כי מתודולוגיה כזו חוצה את גבולות התרבות ולכן ניתן ליישמה בכל מקום, כולל סין בתקופתו. הו לא התעניין בתוכן הפילוסופיה של דיואי. כל מה שדאג לו הייתה השיטה, היחס והרוח המדעית.[12]

למעשה, הו ראה את כל האידאולוגיות והתאוריות המופשטות כהשערות הממתינות להיבדק. התוכן של האידאולוגיות, הוא האמין, מעוצב על ידי הרקע, הסביבה הפוליטית ואפילו האישיות של התאורטיקאי. לכן תאוריות אלה מוגבלות בזמניותם. רק הגישה והרוח של האידאולוגיה יכולים להיות מיושמים באופן אוניברסלי. לכן, הוא מבקר כל יישום דוגמטי של אידאולוגיות.

"יש לבחון כל תאוריה, אבל אפשר לראות בהן רק היפותזה, לא אמונה דוגמטית, אלא רק כמקור התייחסות, לא כאל חוקי דת, אלא רק ככלי מעורר השראה, לא כאמת מוחלטת שמפסיקה כל מחשבה ביקורתית נוספת, ורק בדרך זו יכולים אנשים לטפח אינטליגנציה יצירתית, להיות מסוגלים לפתור בעיות ספציפיות ולהשתחרר מהאמונות הטפלות של מילים מופשטות".[13]

בכל היצירות הספרותיות של הו, נוכחותה של הפרגמטיות הייתה שיטה מתמשכת. למעשה, הוא ראה את חייו כפרויקט עקבי של תרגול הרוח המדעית של הפרגמטיות, שכן המדע הוא גישה, אורח חיים שיש לחיות.

ספקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור הו, ספקנות ופרגמטיות הן בלתי ניתנות להפרדה. במסה שלו "היכרות עם המחשבות שלי", הוא טען שתומאס הנרי האקסלי הוא האדם, מלבד דיואי, שגם השפיע רבות על מחשבותיו.[14] האגנוסטיזם של האקסלי הוא התנאי המוקדם השלילי לפתרון הבעיות המעשיות לפרגמטיות של דיואי. שיטתו הגנטית של האקסלי בכתיבתו של הו הופכת ל"גישה היסטורית", גישה המבטיחה את עצמאותו האינטלקטואלית, המביאה גם לשחרור אינדיבידואלי ולחופש פוליטי.

היסטוריה סינית אינטלקטואלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הו הביא את השיטה המדעית ואת רוח הספקנות לתוך המחקר הטקסטואלי הסיני המסורתי, הניח את היסודות למחקרים עכשוויים על ההיסטוריה האינטלקטואלית הסינית.

בשנת 1919 פרסם הו את הכרך הראשון של "תולדות החלוקה של הפילוסופיה הסינית", שחציו האחרון לא נגמר מעולם. מאוחר יותר חוקרי ההיסטוריה האינטלקטואלית הסינית, כולל פנג יולאן ויו אינגי מסכימים כי העבודה של הו הייתה מהפכנית. צ'אי יואנפיי, נשיא אוניברסיטת פקין, שבה הוא לימד באותה תקופה כתב את ההקדמה לספרו של הו, והצביע על תכונות מרכזיות שמאפיינות את עבודתו: מתודולוגיה ותקפות תאריכים, איחוד האסכולות השונות לרצף היסטורי והתחלתו עם קונפוציוס ולאוזי. הו השתמש בכלים שווים בהשוואה בין הגישות הפילוסופיות השונות. וביצע את המחקרים בשיטתיות בסדר כרונולוגי שהציג את התפתחות התאוריות.

ללא ספק, הארגון של הפילוסופיה הסינית הקלאסית מחקה את ההיסטוריה הפילוסופית המערבית, אך השפעת המחקר הטקסטואלי מאז שושלת צ'ינג עדיין קיימת. מאחר שתוקפם של הטקסטים העתיקים הוטל בספק, ותוכנם סתום, החליט הו להשאיר אותם מחוץ לדיון שלו. למעשה, לפני פרסום ספרו הוא מונה להיות מרצה להיסטוריה של הפילוסופיה הסינית הקלאסית.[15]

בגישתו של הו לא ניתנה הערכה חיובית לקונפוציאניזם כפרדיגמה תוך התייחסות כמחשבות כפירה לאסכולות האחרות. במקום זאת, הוא הבחין בערכים פילוסופיים בתוך אסכולות אלה גם אם הן נחשבו כאנטי קונפוציאניים, כמו גישת המוהיזם. ב־1919 חשיבה כזאת הייתה פעולה מהפכנית בקרב אינטלקטואלים. יו ינגשי, היסטוריון טייוואני בולט של ההיסטוריה האינטלקטואלית, משבח את הו בכך שיצר פרדיגמה חדשה על פי תורתו של תומאס קון.[16]

למרות ההכרה באופיה המהפכני של יצירתו של הו. פנג יולאן, מחבר תולדות הפילוסופיה הסינית, מבקר את הו על אימוץ מסגרת פרגמטית תמציתית. במקום לפרוש את ההיסטוריה של הפילוסופיה הסינית, הו ביקר את בתי הספר הללו מנקודת מבט פרגמטיסטית אשר גורמת לקורא להרגיש כאילו "הציוויליזציה הסינית כולה נמצאת לחלוטין במסלול הלא נכון".[17] פנג גם חולק על המאמץ הנרחב של הו לחקור את תוקפו של הטקסט כמשאב. פנג סבור כי כל עוד העבודה עצמה היא בעלת ערך פילוסופי, תוקפה אינו משמעותי.[18]

ציפיות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אינדיבידואליזם, ליברליזם ודמוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלא כמו רבים מבני זמנו, שהצטרפו מאוחר יותר למחנה הסוציאליסטי, הליברליזם והדמוקרטיה היו האמונות הפוליטיות של הו לאורך כל חייו. הוא האמין בנחישות שהדמוקרטיה היא הכיוון שאליו הולכת ההיסטוריה העולמית, למרות הנוף הפוליטי המשתנה.[19][20] הו הגדיר את הדמוקרטיה כאורח חיים שבו הערך של כולם מוכר לכולם, ולכולם יש את החופש להתפתח, אורח חיים של אינדיבידואליזם.[21] עבור הו, הישג אישי אינו סותר את החברה. למעשה, הישג אינדיבידואלי תורם לקידמה החברתית הכללית, השונה כביכול מהאינדיבידואליות האנושית.[22] האינדיבידואליזם של הו הוא אורח חיים שבו אנשים הם עצמאיים ועם זאת חברתיים.[23]

הו שי (משמאל) וצ'יאנג קאי שק, באקדמיה סיניקה, טייפה

הוא ראה תרומה אישית חיוני ומועילה למערכת הדמוקרטיה. ב"הדיון השני על בניין האומה והאוטוקרטיה", הוא מעיר כי מערכת אוטוקרטית זקוקה לאנשי מקצוע, בעוד הדמוקרטיה נשענת על חוכמת האנשים. כאשר חוויית החיים של אנשים שונים נפגשת, אין צורך בפוליטיקאי עילית לתיאום, ולכן הדמוקרטיה קלה לתמרון עם אנשים חסרי ניסיון פוליטי. הוא כינה את הדמוקרטיה "פוליטיקה נאיבית" מערכת פוליטית שיכולה לעזור לטפח את המשתתפים בה.

הוא גם השווה את הדמוקרטיה לחופש, שמתאפשר על ידי סובלנות. במערכת דמוקרטית, אנשים צריכים להיות חופשיים מכל רדיפה פוליטית, כמו גם מכל לחץ ציבורי. ב-1959, במאמר "סובלנות וחופש", הדגיש הו את חשיבות הסובלנות וטען ש"סובלנות היא הבסיס לחופש". בחברה דמוקרטית יש לסבול את קיומה של האופוזיציה. זכות המיעוט מכובדת ומוגנת. אסור לאנשים להרוס או להשתיק את האופוזיציה.[24]

השורשים הסיניים של הדמוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק גדול ממחקרו של הו בשנותיו המאוחרות הוקדש למציאת שורשים סיניים לדמוקרטיה וליברליזם. הו טען כי הרוח הדמוקרטית תמיד נוכחת בתוך המסורת הסינית.[25] בין טענותיו נמנים: מבנה חברתי דמוקרטי בחוקי הירושה שוויון בין בנים. הזכות למרוד בעול משטרים מדכאים. ביקורת פנים-ממשלתית והמסורת הקונפוציאנית של ביקורת פוליטית.

ביקורת על המפלגה הקומוניסטית הסינית לאחר 1949[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות החמישים, המפלגה הקומוניסטית הסינית פתחה במסע ביקורת על מחשבותיו של הו. בתגובה, פרסם הו מאמרים רבים, שנכתבו באנגלית, בהם תקף את הלגיטימיות הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית הסינית.[26]

ההתנגדות של הו למפלגה הקומוניסטית הסינית היא בעיקרה קונפליקט אידאולוגי. כתומך בפרגמטיזם, הוא האמין ששינויים חברתיים יכולים לקרות רק בהדרגה. מהפכה או כל אידאולוגיה הטוענת לפתור את הבעיות אחת ולתמיד אינה אפשרית. פרספקטיבה כזו הייתה קיימת בכתיבה המוקדמת שלו כמו בהבדל בין מושג ה"דיון" למושג "ויכוח". לעיתים קרובות הוא צטט את דבריו של ג'ון דיואי: "ההתקדמות היא לא עניין סיטונאי, אלא עבודה קמעונאית, שיש לקשור אותה ולהוציא לפועל". סכסוך אידאולוגי נוסף הוא האינדיבידואליזם שלו. הו מדגיש את זכותו של הפרט לחיות כעצמאי מהקולקטיב. לאדם יש זכות להתפתח בחופשיות ובאופן שונה, ללא הדיכוי הפוליטי בשם האחידות.

"הרצון לאחידות מוביל לדיכוי היוזמה האישית, לגמד את האישיות ואת המאמץ היצירתי, לחוסר סובלנות, לדיכוי ולעבדות, וגרוע מכל, לאי-יושר אינטלקטואלי ולצביעות מוסרית".[27]

להבדיל מהתפיסה ההיסטורית המרקסיסטית, תפיסת ההיסטוריה של הו היא פלורליסטית וייחודית. בכתב יד מאוחר יותר שכותרתו "קומוניזם, דמוקרטיה ודפוס תרבותי", הוא העלה שלושה טיעונים מההיסטוריה האינטלקטואלית הסינית, במיוחד ממסורת הקונפוציאנים והדאואיסטים, כדי להילחם בשלטון הסמכותי של המפלגה הקומוניסטית הסינית:

  1. סלידה כמעט אנרכיסטית מכל התערבות ממשלתית.
  2. מסורת ארוכה של אהבה לחופש ומאבק על החירות - במיוחד למען חופש המחשבה, חופש דת, וחופש הביקורת הפוליטית.
  3. מסורת ארוכה של זכות הפרט לפקפק ולשאול שאלות - אפילו על הדברים המקודשים ביותר.[28]

לכן הוא טוען שהדיקטטורה של המפלגה הקומוניסטית הסינית לא רק "לא שאיננה היסטורית", אלא גם "לא סינית".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הו שי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Hu Shih", in
  2. ^ Yang, Ch'eng-pin (c. 1986). The political thoughts of Dr. Hu Shih [Hu Shih ti cheng chih ssu hsiang]. Taipei, Taiwan: Bookman Books. in English.
  3. ^ Dr. Hu Shih, a Philosophe", by Wen Yuan-ning. Imperfect Understanding: Intimate Portraits of Modern Chinese Celebrities. Edited by Christopher Rea. (Amherst, NY: Cambria Press, 2018), pp. 41–44.
  4. ^ Luo, Jing (2004). Over a Cup of Tea: An Introduction to Chinese Life and Culture. University Press of America
  5. ^ Fairbank, John King (1979) [1948]. The United States and China. Cambridge: Harvard University Press. pp. 232–3, 334.
  6. ^ Jerome B. Grieder, Hu Shih and the Chinese Renaissance Liberalism in the Chinese Revolution, 1917–1937 (Cambridge: Harvard University Press, 1970), pp. 161–162. ACLS Humanities E-Book.
  7. ^ "Vale: David Hawkes, Liu Ts'un-yan, Alaistair Morrison". China Heritage Quarterly of the Australian National University.
  8. ^ Wen Yuan-ning, and others. Imperfect Understanding: Intimate Portraits of Modern Chinese Celebrities. Edited by Christopher Rea (Amherst, MA: Cambria Press, 2018), pp. 41–44.
  9. ^ Cheng, Pei-Kai; Lestz, Michael (1999). The Search for Modern China: A Documentary Collection. New York and London: W.W. Norton and Company. p. 373
  10. ^ Ji Xianlin: A Gentle Academic Giant", china.org, August 19, 2005
  11. ^ Hu, Shi (1959). 胡适留学日记. Taipei: Commercial Press. pp. 167–168.
  12. ^ Hu Shih, 杜威先生与中国 (Mr. Dewey and China), dated July 11,1921; 胡适文存 (Collected Essays of Hu Shih), ii, 533-537.
  13. ^ Hu Shih, 三论问题与主义 (A Third Discussion of Problems and Isms), 每周评论 no. 36, (Aug. 24, 1919); 胡适文存 (Collected Essays of Hu Shih), ii, 373.
  14. ^ Hu, Shih (1935). 胡适论学近著 (Hu Shih's Recent Writings on Scholarship). Shanghai: Commercial Press. pp. 630–646.
  15. ^ Yu, Ying-shih (2014). Collected Writings of Yu Ying-shih. Guilin: Guangxi Normal University Press. p. 348-355.
  16. ^ Yu, Ying-shih (2014). Collected Writings of Yu Ying-shih. Guilin: Guangxi Normal University Press. p. 357.
  17. ^ Yu-lan Fung, "Philosophy in Contemporary China" paper presented in the Eighth International Philosophy Conference, Prague, 1934.
  18. ^ Zhou, Zhiping (2012). 光焰不熄:胡适思想与现代中国. Beijing: Jiuzhou Press. p. 36.
  19. ^ Zhou, Zhiping (2012). 光焰不熄:胡适思想与现代中国. Beijing: Jiuzhou Press. p. 288.
  20. ^ Hu, Shih (1947), 我们必须选择我们的方向 (We Must Choose Our Own Direction).
  21. ^ Hu, Shih (1955), 四十年来中国文艺复兴运动留下的抗暴消毒力量——中国共产党清算胡适思想的历史意义.
  22. ^ Hu, Shih (1918). 易卜生主义 (Ibsenisim).
  23. ^ Zhou, Zhiping (2012). 光焰不熄:胡适思想与现代中国. Beijing: Jiuzhou Press. p. 290.
  24. ^ Zhou, Zhiping (2012). 光焰不熄:胡适思想与现代中国. Beijing: Jiuzhou Press. p. 290-292.
  25. ^ Shih, Hu (2013). Chou, Chih-P'ing (ed.). English Writings of Hu Shih. China Academic Library. Berlin, Heidelberg: Springer Berlin Heidelberg.
  26. ^ Zhou, Zhiping (2012). 光焰不熄:胡适思想与现代中国. Beijing: Jiuzhou Press. p. 202.
  27. ^ Hu, Shih (November 1941). "The Conflicts of Ideologies," in The Annuals of American Academy of Political and Social Science, Vol. 28, p. 32-34.
  28. ^ Hu Shih, "Communism, Democracy, and Cultural Pattern."