החברה למורשת הלאומית של איראן
 | |
| תחום | ארכיאולוגיה, מורשת תרבותית, שפה |
|---|---|
| שפה רשמית | פרסית |
| מקום פעילות | איראן |
| תקופת הפעילות | 1922–הווה (כ־102 שנים) |
| http://anjom.ir | |
  | |
החברה למורשת הלאומית של איראן (בפרסית: انجمن آثار و مفاخر فرهنگی) הייתה אגודה שהוקמה על ידי קבוצת איראנים משכילים בשנת 1922, לקראת סוף השלטון הקאג'ארי באיראן. החברה כללה אנשי מפתח שמטרתם הייתה לשמר ממצאים ואתרים ארכאולוגיים ולהגן על התרבות האיראנית.[1]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת המאה ה-20 באיראן הייתה תקופה של גילוי וחקר בארכאולוגיה האיראנית, כמו גם תקופה של שינוי חברתי ופוליטי. המהפכה החוקתית של 1906 זעזעה את תפיסת השליטה המוחלטת של המלך בחברה. היא יצרה פרלמנט איראני והפחיתה את כוחו של המונרך.[2] המהפכה החוקתית הייתה במובנים מסוימים הביטוי הפוליטי הראשון של המרחב הציבורי, אותו ניסחו בשקידה ובנחישות המשוררים והמשכילים, שהיו אז מחוץ תחומי החצר הקג'ארית.[3] העניין הזר בארכאולוגיה ובהיסטוריה האיראנית הגיע לשיאו עם כמה חוקרים ידועים מצרפת, אנגליה ורוסיה שהתחרו על השליטה. צרפת בפרט הייתה בעלת השפעה רבה בשימור החפצים האיראניים ולמעשה הגופים הצרפתיים המעורבים הפגינו עניין בהיסטוריה ובארכאולוגיה הפרסית, ובמקביל חששו שהחפצים הללו יתפזרו וימכרו.[4] צרפת מילאה תפקיד חשוב בהגנה על חפצי אמנות איראניים, אך למרבה האירוניה היא גם רצתה מונופול מוחלט עליהם.[5] הארכאולוג הצרפתי הנודע ז'אק דה מורגן הוא זה שהציע בשנת 1897 לנאסר א-דין שאה את הרעיון של הקמת המוזיאון הלאומי של איראן בטהראן.
מטרות והישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטרת החברה הייתה לשמר את המורשת האיראנית, להגן עליה ולקדמה באופן כללי, אך היא התמקדה בשלושה היבטים: 1) הקמת מוזיאון וספרייה בטהראן והפסקת הפעילות הארכאולוגיה הצרפתית באיראן; 2) זיהוי ורישום תקינים של כל הפריטים והמבנים שהיו זקוקים לתיקון או לקטלוג; 3) הכנה ורישום של כל העתיקות שברשות הממשלה או קבוצות אחרות הנוגעות להיסטוריה של איראן העתיקה.[6] מטרה נוספת הייתה גיוס כספים מהפרלמנט האיראני כדי לסייע בהשלמת יעדע החברה.
פרויקטים אדריכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקבוצה הצליחה להשיג מספיק כספים מהפרלמנט האיראני כדי לשפץ ולבנות את קבר פירדוסי[7] וכן להיות גורם משפיע בעיצובו ובשימוש בסגנון האדריכלי האחמני. הפרויקט החל ב-1928 והסתיים ב-1934 במועד המתאים כדי לחגוג את חגיגת האלף לכבוד פרדוסי (אנ'). הקבוצה התרחבה והיה לה קשר הדוק לדמויות חילוניות, ביניהם עבד אל-חוסיין תימורתאש וקיי-ח'וסרו שאהרוח'. חברי הקבוצה הרשמיים והשותפים הנלווים היו חיוניים לתהליך קבלת ההחלטות ולמעשה השפיעו זה על זה לעיתים קרובות. לחברה למורשת איראן הייתה גם מעורבות רבה בהקמת קברו של אבן סינא (מאוזוליאום של אבן סינא) בהמדאן בשנת 1944.[8] הקבוצה הייתה מעורבת גם בהקמת המאוזוליאום של סעדי שיראזי בשיראז, איראן, המאוזוליאום נאדיר שאה ומוזיאון במשהד, המאוזוליאום של באבא טאהר, בהמדאן, וקברו של עומר ח'יאם בנישאפור.[9]
השפעה לשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות שבעיקרה עסקה באדריכלות ובארכאולוגיה, החברה למורשת הלאומית של איראן דגלה גם בהחייאת השפה הפרסית. מהלך מרכזי אחד היה ניסיון להוציא מן השימוש מילים שנשאלו מערבית והחלפתן במילים פרסיות ישנות או חדשות. למרות שהחברה הייתה מעורבת בפרסומים והסברה למען שפה פרסית אחידה יותר, היו אלה אינטלקטואלים כמו צאדק כיא ואבראהים פורדאווס שבאמצעות פרסומיהם, וההתמקדות שלהם בשאהנאמה של פרדוסי יצרו אוצר מילים פרסי שהיה מבוסס בעיקר על פרסית עתיקה, פרסית אמצעית ופרסית חדשה.[10][11]
עבודות ארכאולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטבלה הבאה מציינת את רשימת האתרים שהוקמו או שוקמו על ידי החברה למורשת הלאומית באיראן:
| אישיות | מיקום המאוזוליאום | מצב נוכחי | תאריך בנייה | פירוט שינויים/שיפורים |
|---|---|---|---|---|
| פירדוסי | טוס | 
|
1934 | הקבר הישן היה מבנה קטן בצורת כיפה עם בעיות יסוד. הוקם מבנה מרובע חדש עבור קבר פירדוסי |
| סעדי שיראזי | שיראז | 
|
1952 | היה צורך בחיזוק יסודות המבנה ושיפוצו הכללי |
| באבא טאהיר | המדאן | 
|
1970 | המבנה הישן היה קטן, והיו לו בעיות מבניות |
| עומר ח'יאם | נישאפור | 1962–1963 | בניית מתחם הקבר החדש עם גן פרסי סביב לו | |
| נאדיר שאה | משהד | 
|
שנות ה-40 | תיקון נרחב והוספה של מבנים ופסלים חדשים בהוראת רזא שאה פהלווי בשנות הארבעים, בעיקר כדי לשקם את הנזקים שנגרמו למבנה בעקבות ההפצצות האוויריות הרוסיות ב-1912[12] |
| אבן סינא | המדאן | 
|
1952 | בניית מתחם קבר חדש במרכז כיכר אבו עלי סינא |
| כמאל אל-מולכ | נישאפור | 
|
1940 | בניית ממבנה קבר חדש |
| פריד א-דין עטאר | נישאפור | 
|
שנות ה-50 | תיקון מבנה הקבר הקיים שנבנה על ידי עלי-שיר נוואי במאה ה-16[13] |
| סאיב תבריזי | אספהאן | שנות ה-50 | שיפוץ מבנה קבר קיים | |
| רוזביהאן בקלי | שיראז | - | שנות ה-50 | שיפוץ היקפי |
| מולא חוסיין ועז כשפי | סבזוואר | 
|
שנות ה-50 | שיפוץ ותוספת |
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Bianca Devos; Christoph Werner (2013). Culture and Cultural Politics Under Reza Shah: The Pahlavi State, New Bourgeoisie and the Creation of a Modern Society in Iran. pp. 129–136.
- ^ Hamid Dabashi (2012). The World of Persian Literary Humanism. Harvard University Press. ISBN 9780674070615.
- ^ Hamid Dabashi, The World of Persian Literary Humanism, Harvard University Press 2012, ISBN 9780674070615.
- ^ Devos & Werner, Culture and Cultural Politics Under Reza Shah, pp. 129–136.
- ^ Prudence Oliver Harper; Joan Aruz; Françoise Tallon; Metropolitan Museum of Art (1992). The Royal City of Susa: Ancient Near Eastern Treasures in the Louvre. Metropolitan Museum of Art. pp. 16–18. ISBN 9780870996511.
- ^ Devos & Werner, Culture and Cultural Politics Under Reza Shah, pp. 129–136.
- ^ Sadiq, I (15 דצמ' 1985). "Anjoman-e Āsar-e Melli". Encyclopedia Iranica. Columbia University. נבדק ב-24 באפריל 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ ʿĪ. Ṣadīq, “ANJOMAN-E ĀṮĀR-E MELLĪ,” Encyclopædia Iranica, II/1, p. 83, available online at http://www.iranicaonline.org/articles/anjoman-e-aar-e-melli-aam-the-national-monuments-council-of-iran-established-in-1301-s
- ^ 1 2 Ṣadīq, “ANJOMAN-E ĀṮĀR-E MELLĪ,” Encyclopædia Iranica, II/1, p. 83
- ^ Kathryn Babayan (2002). Mystics, Monarchs, and Messiahs: Cultural Landscapes of Early Modern Iran. Harvard CMES. pp. 490–493. ISBN 9780932885289.
- ^ Jacques Duchesne-Guillemin (1978). Acta Iranica. Brill. p. 409. ISBN 9004039023.
- ^ Trudy Ring; Robert M. Salkin; Sharon La Boda, International Dictionary of Historic Places: Middle East and Africa, Taylor & Francis 1994, pp. 480–3. ISBN 9781884964039.
- ^ Paul Smith, 'Attar: Selected Poems, New Humanity Books, pp. 10–13. ISBN 9780980858396.
