החולמות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
החולמות
Ha holmot hebrew layers (4).jpg
בימוי אפרת שלום-דנון
הפקה יפעת פרסטלניק
תסריט גילי א. דנון, אפרת שלום-דנון
מוזיקה שמוליק נויפלד
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה פסטיבל דוקאביב, מאי 2011
משך הקרנה 57 דקות
שפת הסרט עברית
סוגה סרט תיעודי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים פרס הסרט התיעודי בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות 2011
פרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע היהודי בבוקרשט, 2014
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תקוה סטולוף (מתוך הסרט)
רוחמה מנדליאל (מתוך הסרט)
אפרת שלום-דנון

החולמות הוא סרט תיעודי בבימויה של אפרת שלום-דנון ובעריכתו של גילי א. דנון העוסק בקולנועניות חרדיות ובתהליך המורכב של יצירה קולנועית בציבור החרדי. הסרט הופק על ידי יפעת פרסטלניק עבור ערוץ 8 וקרן גשר. הקרנת בכורה שלו הייתה במאי 2011 בפסטיבל דוקאביב. הסרט השתתף בעשרות פסטיבלים בארץ ובעולם, בין השאר גם בפסטיבל פיפה בצרפת. הסרט זכה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות, ב-2011, ובפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע היהודי בבוקרשט, ב-2014.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתמקד בשתי נשים חרדיות, תקוה סטולוף, שחקנית חרדית בת 43 ובעלת סלון פאות, אם לחמישה ילדים המתגוררת בנווה יעקב בירושלים שהגשימה בגיל מאוחר את חלומה והייתה לשחקנית. השנייה היא רוחמה מנדליאל, במאית הסרט החרדי סגורים, חסידת ברסלב ואם לחמישה ילדים, מתגוררת במודיעין עילית.

תקוה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקוה היא שחקנית חרדית שמימשה בגיל מאוחר את חלומה להיות שחקנית. לדבריה, תמיד אהבה לשחק, אבל כילדה חרדית הלומדת בבית יעקב לא היו לה הזדמנויות לממש את חלומה, עד שנרשמה לבית ספר למשחק שביט (השוכן בבית דויסדון, שכונת הבוכרים, ירושלים).

תקוה, שבעלה הוא ראש כולל, מתמודדת עם ההסתייגות הציבורית מהמקצוע הזר לציבור, "שחקנית קולנוע". בסרט היא אומרת, "...אני חושבת מה יגידו בלויה שלי. שהייתי שחקנית. זה לא מורה, מחנכת... בעלי ראש כולל. אני שואלת את עצמי אם אני עושה כבוד. .אם לי יש כבוד". אחת מהסצנות מציגה את תקוה המשוחחת עם לקוחה של סלון הפאות שלה. הלקוחה תוהה מדוע היא צריכה להיכנס למקום שמעורר קונפליקט בציבור. היא מעלה את אחת הבעיות המרכזיות של העיסוק במקצוע שנוי במחלוקת והלא מקובל: "...יש כאלה שידברו על זה. שירימו גבה". החשש הוא מפני ערעור במעמד החברתי של משפחתה כתוצאה מעסוק כזה, דבר שעלול לגרום לה לנזק, למשל: פגיעה בשידוכים של ילדיה או בקבלה למוסדות לימוד. עם כל זאת, בראיון לערב חדש אמרה תקוה שהסביבה "קיבלה את זה בכיף" גם אם כדבר יוצא-דופן.

רוחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוחמה מנדליאל היא אישה חרדית העוסקת בהוראה, ובמאית. סרטה הראשון, "סגורים", קבל ביקורות שליליות בציבור וסיבך בחובות את יוצרותיו.

עלילת הסרט "סגורים" עוסקת בבתיה, בחורה חרדית שאמה, עטרה, היא מורה בכירה בסמינר בו היא לומדת. בתיה מתוארת בסרט כטיפוס לא שגרתי המחפש משמעויות בחיי הדת כמו שמחה והתחדשות בעבודת ה', מעבר לקיום המצוות הטכני. אמה לא מקבלת בעין יפה את ההתמרדות של ביתה נגד המוסכמות במקובלות.

יוצרות הסרט ניסו לתת לציבור מוצר שונה מהתסריט הידוע מראש של רוב הסרטים החרדים. השוני התבטא בסגנון הצילום של הסרט (צילומי תקריב), מודעות הרחוב, שבין השאר השתמשו לראשונה במילה "סרט", שימוש אליו נצרכו להיתר מיוחד, והקרנות באולמות יוקרתיים יותר. לראשונה הוקרן סרט חרדי בבית העם בירושלים. מי שהיוותה בעיה הייתה העלילה שביקרה באופן גלוי מוסכמות חרדיות.

רוחמה, מפיקת "סגורים", מודה בסרט בפני מרלין וניג, יוצרת חרדית אתה היא מתייעצת שהיא מודעת לכך שהסרט שלה הוא אחר ושונה. בסרט היא אומרת, "מה שחשוב לי זה ליצור מתוך המקום שלי כיצירה ולא מתוך מקום של מה שהקהל רוצה. אני מאמינה שיוצר אמתי יוצר כשזה לא סתם. כשמשהו בוער לו מבפנים. אבל אולי זה מוקדם מדי". וניג מורידה אותה לקרקע המציאות: "את יוצרת מצד אחד, וחרדית מצד שני. אין לך חופש יצירה". לשיטתה, רוחמה מקדימה את המאוחר. ואכן, הסרט לא נחל הצלחה והותיר את יוצרותיו עם חובות של מאות אלפי שקלים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]