הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות הוא פסטיבל קולנוע שנערך משנת 2004 עד 2014, מדי שנה בעיר רחובות, ומטרתו הייתה לקדם סרטי קולנוע שנוצרו על ידי נשים.

הפסטיבל היה פרויקט של עמותת "נשים בתמונה", בראשות נעמה פריזנט אורפז וענת שפרלינג, אשר גם היו מיוזמותיו.

הפסטיבל נועד לשמש במה לקולן ולמבטן של יוצרות מישראל ומרחבי העולם, וליצור מפגש ישיר עם יוצרות ובין יוצרות, לרב-שיח של נשים בנושאים שונים, ולצפייה במגוון סרטים.

בפסטיבל הוענקו ארבעה פרסים: פרס בימוי לסרט עלילתי ארוך מטעם קרן מרק ריץ', פרס מועצת הקולנוע ליוצרת הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר, פרס הסרט התיעודי ע"ש ויקי שירן מטעם הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, פרס ליוצרת מבטיחה מאת נעמת, וכן מענק פיתוח תסריט לסרט עלילתי באורך מלא בשיתוף קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב.

בנוסף להקרנות סרטים, התקיימו במסגרת הפסטיבל אירועים שונים כמו: מפגשים עם יוצרות, סדנאות אמן, הרצאות וימי עיון.

בשנת 2014 ביטלה עיריית רחובות את הפסטיבל.[1][2]

פסטיבל 2013[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2013 התקיים הפסטיבל בתאריכים 21–27 באוקטובר 2013, והוקרנו בו למעלה מ-60 סרטים שביימו נשים מהארץ ומהעולם.

פסטיבל 2012[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2012 התקיים הפסטיבל בתאריכים 5–11 בנובמבר 2012, והוקרנו בו למעלה מ-60 סרטים שביימו נשים מהארץ ומהעולם.

פסטיבל 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסטיבל הבינלאומי ה-8 לסרטי נשים נפתח ב-7 בנובמבר ונמשך שבוע. הוצגו בו למעלה מ-60 סרטים, 35 מהם של במאיות ישראליות. הפסטיבל התמקד בשני נושאים מרכזיים: אלימות כלפי נשים[3], בדגש על אלימות מינית, ונשים ומהפכה[4]. הפסטיבל ננעל ב-13 בנובמבר, בהקרנת סרטי הזוכות בתחרות הישראלית ובהקרנת חוצות של הסרט "תלמה ולואיז" לרגל 20 שנה לצאתו לאקרנים.

זוכות פסטיבל 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

29 סרטים התמודדו ב-2011 בתחרות הישראלית. בשנה זו התקיימה לראשונה בפסטיבל תחרות בקטגוריית סרטים עלילתיים באורך מלא; שבע יוצרות התמודדו על פרס הבימוי במסגרת זו.

  • פרס היוצרת המבטיחה: מעיין ריף, במאית הסרט העלילתי הקצר "על מרתה לעוף". תקציר: מרתה (אניה בוקשטיין) היא עובדת זרה, רוסייה, המטפלת כבר שנים בזקנה גוססת המסרבת למות. רגעי החופש הבודדים שהיא זוכה להם מגיעים כשהיא צוללת לתוך עולם בדיוני. מרתה הכלואה והבודדה מנסה לצאת משם, אבל הרשויות מבהירות לה שכל עוד הזקנה חיה היא צריכה להישאר. היא מחליטה להילחם על החופש שלה אבל המציאות דוחפת אותה אל תוך העולם הבדיוני עוד פעם אחת אחרונה.
  • פרס הסרט העלילתי באורך מלא: ורוניקה קידר, במאית הסרט "ג'ו + בל". תקציר: קומדיית פשע שחורה ורומנטית על שתי בחורות המפתחות אהבה למולדת ואחת לשנייה על ציר פלורנטין–שדרות. ג'ו (רוני קידר), בלדרית סמים מתוסכלת בת 25, וּבל (סיון לוי), חולת נפש חיננית בת 21, מסתבכות בפרשיית רצח אבסורדית. השתיים, זרות אחת לשנייה, נאלצות לשתף פעולה בהעלמת הגופה ויוצאות למסע הימלטות מהמשטרה. תוך כדי המסע המפרך ומופרך הזה, הקשר בין השתיים מתהדק והופך ממפגש מקרי, לקרבה אמיתית ולסיפור אהבה שיכול להתקיים, רק במקום שבו כולם יקבלו אותן כמו שהן.
  • פרס הסרט העלילתי הקצר: מור יוגב, במאית הסרט "סמיך ממים". תקציר: רות, אישה בשנות ה-40, גרה לבדה. חייה מתנהלים בשגרה המשמרת את תחושת הביטחון לכאורה שלה. כאשר שני אחיה הגדולים מגיעים לביקור פתע, חייה משתנים.
  • פרס הסרט התיעודי ע"ש ויקי שירן: אפרת שלום-דנון, במאית הסרט "החולמות". תקציר: רוחמה ותקווה, מורה ופֵּאָנִית חרדיות, יוצאות להגשים את חלומן ליצור קולנוע בתוך החברה הסגורה שהן חיות בה. רוחמה כותבת ומפיקה את סרטה הראשון, ותקווה מתכוננת לתפקיד הראשון בחייה כשחקנית. כמו נשים חרדיות אחרות, שהחלו בשנים האחרונות ליצור סרטים לקהל נשי בלבד, יש להן רצון עז להתבטא למרות הצנזורה הרבנית המחמירה. החולמות משרטט דיוקן עדין של נשים המנסות לפלס את דרכן כאמניות בעולם פטריארכלי שבו עליהן לדאוג לגידול הילדים ולפרנסת הבית. הן מנסות למצוא את החופש ביצירה ולהשמיע את קולן בתוך עולם נוקשה של מגבלות ואיסורים.

אורחות הפסטיבל 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לור אדלר - סופרת, עיתונאית ואשת תקשורת פמיניסטית ידועה ומרכזית בצרפת. מחברת מספר ספרי מסה. ניהלה אדלר בערוץ "פרנס 2" את סרטי התעודה ותוכניות התרבות, הייתה יועצת נשיאותית של הטלוויזיה הצרפתית, מנהלת "פרנס קולטור" ועורכת בהוצאת הספרים היוקרתית "גראסה". מנחה תוכניות אמנות מובילות ברדיו ובטלוויזיה. אדלר הייתה אורחת הכבוד של הכנס המרכזי בפסטיבל: אלימות מינית בקולנוע- אתיקה ושפה חדשה.
  • אווה מזיירסקה (אנ') - נולדה ב-1964 בוולוצלאווק, פולין. פרופסור לקולנוע עכשווי במחלקה למדעי הרוח באוניברסיטת מרכז לנקשייר. פרסומיה כוללים מאמרים רבים בפולנית ואנגלית ומונוגרפיות על שני במאים מודרניים מרכזיים: רומן פולנסקי ונני מורטי. מזיירסקה הרצתה על תפקיד האם בקולנוע הפולני, במסגרת תוכנית משותפת של הפסטיבל והמכון לתרבות פולנית: אימהות במלחמה. בתוכנית הוקרנו סרטים והתקיימו דיונים על מיתוס האם בקולנוע ובטלוויזיה בישראל ובפולין.
  • אודרי אסטרוגו - במאית צרפתייה. סרטה הראשון תסתכלו עליי, על בני נוער בפרוורי פריז, הוקרן בפסטיבל ב-2006, וסרטה השני ליילה (עבורו גם כתבה את התסריט), מיוזיקל רומנטי-אירוני העוסק במעמדות ובחיי המהגרים בצרפת ומציג את ייחודיותה ואת מחויבותה הפוליטית לקולנוע חברתי נוקב, הוקרן ב-2011 בבכורה. אחרי "תסתכלו עליי" ביימה את סרטה התיעודי הראשון, שעסק בלהקת ההיפ-הופ הצרפתית המפורסמת IAM, לכבוד חגיגות ה-20 להקמתה. אסטרוגו הייתה שופטת בתחרות הישראלית בפסטיבל, ובמאית סרט הנעילה של הפסטיבל, ליילה.
  • רייצ'ל מילוורד - מייסדת ומנהלת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים באנגליה "ממעוף הציפור" (אנ'), אחד הפסטיבלים השנתיים המובילים באנגליה. מילוורד אף קיימה מעבדות אימון לתסריטאיות צעירות, הובילה חמישה רעיונות לסרטים באורך מלא לפיתוח, והזמינה מוזיקאיות מובילות להלחין פרטיטורות חדשות לסרטים אילמים כחלק מתוכנית "קולות ואילמים" של הפסטיבל. מילוורד הייתה מועמדת לתואר "אישה משנה עולם" על ידי הגרדיאן באוגוסט 2006 ומועמדת לפרס המדיה בפרסי "נשות העתיד" הבריטיים ב-2010. עמיתת קולנוע בתוכנית המנהיגות Clore. מילוורד הייתה שופטת בתחרות הישראלית בפסטיבל.
  • לסלי אדווין - מפיקת סרטים עצמאיים בריטית. בין סרטיה: "מערב הוא מערב" (אנ') ‏(2010), "המהפכה של גב' רטקליף" (אנ') ‏(2007), "The One and Only"‏ (2002) ו"מזרח הוא מזרח" (אנ'). אדווין זכתה בפרס מפיקת השנה של מעגל המבקרים של לונדון ובפרס באפט"א על הסרט הבריטי הטוב ביותר ("מזרח הוא מזרח"). אדווין הייתה שופטת בתחרות הישראלית, וגם קיימה סדנת הפקה במהלך הפסטיבל ובה שוחחה עם הקהל על התמודדות בתעשייה גברית ועל הקשר בין כסף, נשים וקולנוע. במהלך הסדנה הציגה גם את סרטה "מערב הוא מערב".
  • פאולה ואן דר אוסט (אנ') - במאית ותסריטאית הולנדית, ילידת 1965. סרטה "Zus & Zo" ‏(2001) היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. ואן דר אוסט ביימה דרמות טלוויזיה וסרטים עלילתיים העוסקים בחוויות של נשים, ובהם: האם החדשה, המסע של טיטיה, אור ירח, מאדאם ז'אנט ופגמים חבויים. סרטה "פרפרים שחורים" (אנ'), המגולל את תולדות חייה של אינגריד יונקר - משוררת דרום אפריקאית שהתנגדה למשטר בתקופת האפרטהייד, הוקרן בבכורה בפסטיבל במסגרת התוכנית "נשים ומהפכה".
  • בריגיטה ברטלה - שחקנית ובמאית גרמנייה של סרטים עלילתיים ותיעודיים. סרטה "בוערת" הוקרן בבכורה בפסטיבל. ברטלה למדה תיאטרון באקדמיה לאמנויות הבמה בעיר אולם בגרמניה, ולאחר מכן הצטרפה לכיתת האמן הבינלאומית למשחק באקדמיה הרוסית לתיאטרון במוסקבה. היא למדה באקדמיה לקולנוע בלודוויגסבורג והתמחתה בבימוי סרטים תיעודיים. לאחר מכן למדה באוניברסיטה לקולנוע בבואנוס איירס, ארגנטינה. ברטלה שיחקה בתאטראות באייזנאך, בדרזדן ובתיאטרון הלאומי מקלנבורג במעל ל-30 הפקות, וכן בהפקות סרטים וטלוויזיה. בוערת הוא סרטה העלילתי הארוך השני כבמאית. ברטלה שימשה כשופטת בתחרות הישראלית בפסטיבל.

פסטיבל 2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסטיבל הבינלאומי ה-7 לסרטי נשים נפתח ב-1 בספטמבר ברחובות, ונמשך שבוע. הוצגו בו מעל 50 סרטים, 24 מהם של במאיות ישראליות. הפסטיבל התמקד בחייהן של נשים באזורי סכסוך מתמשך[5]. בפסטיבל התקיימו אירועים שונים, מפגשים עם יוצרות, סדנאות אמן, הרצאות וימי עיון. הפסטיבל ננעל ב-7 בספטמבר, בהקרנת סרטי הזוכות בתחרות הישראלית.

זוכות פסטיבל 2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

17 יוצרות התחרו בתחרות הישראלית. חבר השופטות כלל את אסנת טרבלסי, בעלת חברת "טרבלסי הפקות"; לי היי קיונג - ד"ר לסוציולוגיה של האמנות, מנהלת את הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בסיאול; ובטי שיל – מנהלת תוכניות בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בדורטמונד קלן בגרמניה, במאית ואוצרת תוכניות עבור מספר פסטיבלי קולנוע בעולם.

  • פרס היוצרת המבטיחה: הדר אגייב, במאית הסרט אצבע במים. תקציר: הצצה אל חייה של גבריאלה, נערה בת 16 וחצי שעוברת הפלה. הסרט מתאר את הבדידות, הניכור ואבדן התמימות של גבריאלה במהלך יום בבית החולים.
  • פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר: עילית זקצר, במאית הסרט תסנים. תקציר: תסנים, ילדה חזקה ודעתנית בת 10, מתגוררת עם אמה ואחיה בכפר בדווי מוזנח בנגב. הופעה מפתיעה של אביה בכפר מאלצת אותה, לראשונה בחייה, להתמודד עם הנורמות השמרניות של השבט המשפחתי ועם העובדה שהיא כבר לא הבת הקטנה של אבא.
  • פרס הסרט התיעודי ע"ש ויקי שירן: נעה בן הגיא, במאית הסרט קרבת דם. תקציר: נינה הייתה בת 14 כשביום קיץ בשנת 1940 יצאה מביתה במושבה יבניאל שבגליל ונעלמה. כעבור 27 שנים הגיע ממנה מכתב. כבר לא קראו לה פנינה אלא בנינה, והיא גרה במחנה הפליטים ליד שכם, נשואה למוסלמי ואם לשמונה ילדים. במאית הסרט, נכדתה של אחותה של פנינה, יוצאת בעקבות הסוד המשפחתי ומגלה כי ילדיה של פנינה, החיים היום במחנה פליטים כחצי שעה מביתה בתל אביב, מחכים כבר שנים לטלפון מהקרובים היהודים. חידוש הקשר בין המשפחות גורר אחריו אירועים בלתי צפויים, המתרחשים מול המצלמה ומחברים את כל השותפים לסאגה מטלטלת.

אורחות הפסטיבל 2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר אליסון מקמהן - סופרת, במאית ונשיאת "הומונקולוס הפקות" (homunculusprods) המפיקה סרטי הדרכה, סרטים מסחריים וסרטי תעודה. סרט התעודה שלה Bare Hands and Wooden Limbs שיצא ב-2010, מספר על כפר של ניצולי מוקש נעל בקמבודיה, ומסופר על ידי סם ווטרסון. מחברת The Films of Tim Burton: Animating Live Action in Hollywood (קונטינואום 2005) ו-Alice Guy Blaché, Lost Cinematic Visionary (קונטינואום 2002), שזכה בפרס "נשים בקולנוע" 2004 בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בסנט לואיס ותורגם לספרדית על ידי הוצאת Plots. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, שזכתה בפרס Circle of Scholars של Union Institute & University ב-1997. היא מנהלת אתר בנושא אליס גי בלאשה ומפרסמת בלוג בנושאי קולנוע מוקדם בכלל, ואליס גי בלאשה בפרט.
  • בטי שיל - נולדה ב-1969 בריינהאוזן, גרמניה. למדה קולנוע וטלוויזיה ב Ruhr University Bochum, בסורבון, פריז, ובאוניברסיטת גלזגו. מאז 1996 היא עובדת כעיתונאית עצמאית וכמנהלת תכנייה, בעיקר עבור הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים דורטמונד/קלן (אנ'). הקימה את "הויסרל (Häuserl) הפקות" ב-2003. אצרה כמה תוכניות עבור פסטיבלים וסימפוזיונים שונים, בעיקר בנושא סרטי תעודה. פרסמה מאמרים במגזינים מודפסים וברדיו. ביימה את סרט התעודה לנה (Lena), סטלה (Stella), אומו (Ümmü) והאחרים (the Others).
  • לי היי-קיונג - נולדה ב-1953 בקוריאה הדרומית, ולמדה עבודה סוציאלית באוניברסיטת סיאול. בעלת דוקטורט בסוציולוגיה של האומנות מאוניברסיטת ברלין. היי-קיונג היא חברה בוועדות היגוי של פסטיבלי סרטים ובוועדות שונות המקדמות אמנות ונשים במדינתה. מ-1997 היא מנהלת את פסטיבל סרטי הנשים בסיאול. מ-2004 היא חברה בוועדת התכנון ויחסי הציבור של קרן קוריאה לנשים, ובוועידה הנשיאותית לפיתוח קיימות ברפובליקת קוריאה.
  • יונגהי יאנג - קוריאנית מדור שני שנולדה וגדלה ביפן. היא בעלת תואר שני באמנות עם התמחות במדיה מאוניברסיטת ניו סקול בניו יורק. מאז 1995 יאנג עובדת כשדרנית רדיו ביפן. היא יצרה תוכניות חדשות וסרטי תעודה לטלוויזיה על יפן, תאילנד, בנגלדש, סין ומדינות אחרות באסיה. סרטה הראשון Dear Pyongyang(אנ') קיבל את פרס NETPAC(אנ') בפסטיבל ברלין 2006 ואת פרס חבר השופטים המיוחד בפסטיבל סאנדנס 2006. סרטה השני הוא "סונה, אני האחרת" (2009).
  • אלאונור פושה - במאית "ילדות" ו"רקמת החיים" (אנ'). סיימה את לימודיה במגמת הקולנוע בבית הספר ע"ש לואי לומייר בפריז ב-1991. במהלך לימודיה היא צילמה את סרטה הקצר הראשון Le toilettes de Belle-Ville, שזיכה אותה בפרס חבר השופטים של פסטיבל "20 הסרטים הקצרים" שבפריז. ב-1997 ביימה סרט קצר נוסף בשם Ne prends pas le large ושימשה כעוזרת צילום בסרטים "חיי ישו", Dieu seul me voi ו-Kennedy et moi. בשנת 2000 החלה פושה לעבוד על התסריט של רקמת החיים, סרטה העלילתי הראשון, וזכתה במענק כתיבה יוקרתי מטעם קבוצת המימון CNC. רקמת החיים הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן 2004, וזכה בפרס הראשון בתחרות שבוע המבקרים המסורתית. עיבדה וביימה את ילדוֹת (2009), המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של סילווי טסטו. פרסמה ספר ילדים בשם "Un petit quelque chose de different".

פסטיבל 2009[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסטיבל הבינלאומי ה-6 לסרטי נשים נפתח ב-7 בספטמבר ונמשך שבוע. הוצגו בו מעל 50 סרטים, 25 מהם של במאיות ישראליות. הפסטיבל התמקד באופן ההשפעה של כסף על חייהן של נשים[6], בצל המשבר הכלכלי העולמי. הפסטיבל ננעל ב-13 בספטמבר, עם הקרנת סרטי הזוכות בתחרות הישראלית.

זוכות פסטיבל 2009[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס היוצרת המבטיחה: - דנה גולדברג, במאית הסרט אליגטור. תקציר: אילנה בת ה-22 חיה עם אמה בדירה ישנה במרכז תל אביב. כל מפגש בין השתיים מוביל להשתלחות או לריב, הגורמים לאילנה להסתלק לרחוב. בלילה העירוני חסר הרחמים היא מבקשת קרבה ואינטימיות.
  • פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר: - נעה ארנברג, במאית הסרט ה-25 בדצמבר. תקציר: 25 בדצמבר הוא יום חול בירושלים. כרמן, עובדת זרה מדרום אמריקה, מתייצבת בעבודה כרגיל. היא אינה מצליחה ליצור קשר עם בני משפחתה בחו"ל ויום חג המולד עובר עליה בבדידות ובגעגועים לבנה הקטן. שיחת הטלפון של מחר מלווה את כרמן כבר היום.
  • פרס הסרט התיעודי ע"ש ויקי שירן: - ישראלה שאער מעודד, במאית הסרט המלכה חנטרישה. תקציר: סיפורן של שתי יוצרות תימניות בשנות השישים לחייהן: האחת פזמונאית הכותבת שירי אהבה לזמר נודע, אך מעטים יודעים כי היא המחברת של להיטים פופולריים המושמעים במועדונים ובחתונות של בני העדה; השנייה, משוררת וסופרת עצמאית בת ירושלים, שכתיבתה מתקיימת בעולם של שדים, טירוף, אונס ומרד. כתיבתה הפרובוקטיבית הביאה את העדה התימנית להוקיע אותה. הסרט מעלה במלוא חריפותה את שאלת המחיר האישי שנדרש מיוצרות הנקרעות בין שאיפה לבטא עולם דימויים פנימי, לבין חיים בעולם מסורתי שדורש איפוק והכנעת מאוויים.

אורחות הפסטיבל 2009[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שני ליטמן, בוטל הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות, באתר הארץ, 31 במרץ 2014.
  2. ^ אמיר בוגן, פסטיבל סרטי נשים ברחובות סיים דרכו, באתר ynet, 1 באפריל 2014
  3. ^ אלימות, באתר הפסטיבל
  4. ^ נשים ומהפכה, באתר הפסטיבל
  5. ^ נשים באזורי סכסוך מתמשך, באתר הפסטיבל
  6. ^ כסף, באתר הפסטיבל