הילדגרד מבינגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Hildegard von Bingen.jpg

הילדגרד מבינגןגרמנית: Hildegard von Bingen;‏ 109817 בספטמבר 1179) היא אחת הדמויות היצירתיות ורבות הפנים של ימי הביניים. הייתה אם מנזר, מלחינה, משוררת, רופאה, מחזאית, סופרת, ומיסטיקנית גרמנית. ידועה גם כ"הילדגרד הקדושה" וכ"סיבילה של הריין"[1].

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילדגרד נולדה בשנת 1098, ככל הנראה בברמרסהיים(אנ')[2]. היא הייתה בת למשפחת אצילים, וכילדה העשירית במשפחה, הובטחה לכנסייה. מגיל צעיר התנסתה בחזיונות, וייתכן שתופעה זו שכנעה את הוריה להקדיש את חייה למנזר[3]. בוויטה (הגיוגרפיה) שלה מתארת הילדגרד במעורפל כי היא נמסרה לאורח חיים רוחני בהיותה בת שמונה. אולם הוויטה של יוטה משפונהיים(אנ'), אישה מבוגרת במעט מהילדגרד, אף היא ממעמד האצולה, שהתגלתה והתפרסמה בין השנים 1991-2, מאירה פרטים חדשים על ילדותה של הילדגרד. על פי הגילוי החדש, משתמע כי הילדגרד הופקדה בידי משפחתה של יוטה באחוזתם בשפונהיים (אנ'). היא ויוטה היו תחת השגחתה של אודה (Uda), אלמנה אצילה ואדוקה, שהייתה המורה הרוחנית והדתית שלהן. שתיהן יחד נכנסו למנזר שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1112, בעת שהילדגרד הייתה בת ארבע-עשרה[4], גיל הנחשב בזמנה לבוגר, לאחר שכבר צברה בתור ילדה חוויות רבות שכנראה השפיעו על חייה הבוגרים[5].

נזירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוטה, הילדגרד ואולי שתי בנות נוספות הצטרפו תחילה למנזר הגברים הבנדיקטיני בדיזיבודנברג(אנ') והיו הגרעין של קהילת הנשים במנזר[6], אשר גדלה במהלך השנים. ככל הנראה יוטה הסכימה לקבל על עצמה את תפקיד הנזירה הראשית במקום והמוניטין שלה משכו למנזר צליינים רבים אשר חפצו לשמוע את עצתה[7]. הקרבה ליוטה אפשרה להילדגרד לראות ממקור ראשון כיצד נזירה יוצאת דופן, מוכשרת ואנרגטית מבצעת את תפקידה[8]. בוויטה שלה הילדגרד מתלוננת על השכלתה. היא כותבת כי היא למדה מיוטה רק את שירת התהילים ואת הבסיס לדת ולחיי מוסר. עם זאת הילדגרד וודאי ידעה לטינית ברמה מספקת כדי לפחות לקרוא באופן נרחב אם לא לכתוב ברהיטות למדנית. יוטה אף לימדה את תלמידתה כיצד לשיר, לבצע את מטלותיה כנזירת מקהלה ולנגן בנבל דוד בעל עשרה מיתרים[9]. ייתכן גם שהילדגרד רכשה חלק מהשכלתה מקריאת ספרים בספרייה של המנזר[10]. בוויטה של יוטה נאמר עליה כי היא הרבתה בצומות, מנהג סגפנות שנחשב לבעל הערך הרב ביותר[11]. גישתה של הילדגרד לתזונה תאמה יותר את ההבנה המודרנית הרפואית והדגישה מתינות על סגפנות[12].

הן הוויטה של הילדגרד והן הוויטה של יוטה מאשרות כי הילדגרד המשיכה לקבל חזיונות תחת חסותה של יוטה, אך היא פחדה לספר עליהם וניסתה להסתירם. למרות ניסיונה יוטה שמה לב לתכונה מיוחדת זו של תלמידתה וסיפרה אודותיה לאחד הנזירים, סביר כי הכוונה לוולמר(אנ')[13], שהפך בהמשך לידידה הקרוב, מזכירה ואיש סודה של הילדגרד. ככל הנראה שבפניו היא אף השמיעה את ווידוייה[14]. בשנת 1136 יוטה נפטרה, כאשר הילדגרד הייתה בת שלושים-ושמונה[15]. לאחר מותה של יוטה הילדגרד נבחרה לתפקיד מגיסטרה (magistra) במקום מורתה[16].

הילדגרד נרתעה לכתוב את חזיונותיה, והפחד שליווה אותה כל הזמן גרם לה למחלות רבות. בתחילת שנות הארבעים לחייה, על פי עדותה של הילדגרד, היא חוותה התגלות שגרמה לה לכאבים עזים, בה לראשונה אלוהים מצווה עליה לכתוב את חזיונותיה. עידודו של מקורבה וולמר והתמיכה הזהירה של קונו (Kuno), ראש המנזר, אפשרו לה לבסוף להתגבר על פחדיה ולהתחיל במשימה. הילדגרד איגדה את חזיונותיה בספר סקיוויאס (Scivias), בעזרת וולמר[17]. וולמר אשר יידע את קונו על החזיונות הוביל בסופו של דבר להכרה בהילדגרד כחוזה ונביאה. האחרון העביר את הדיווח הלאה עד אשר נודע לאפיפיור אאוגניוס השלישי (Pope Eugene III) שהחליט לחקור את הסוגיה בעצמו והכיר באותנטיות חזיונותיה של הילדגרד[18]. בוועידה הכנסייתית שהתקיימה בין 1147-8 האפיפיור דיבר בטובתה של הילדגרד ועודדה להמשיך לכתוב את נבואותיה. וועידה זו הובילה לפרסומה של הילדגרד ושל קהילתה בדיזיבודנברג ברחבי אירופה[19].

בשנה השתים עשרה למותה של יוטה קהילת הנשים בדיזיבודנברג מנתה בין עשר עד עשרים נשים, אשר הביאו עמן תרומות נכבדות, וכן מספר הצליינים הכפיל את עצמו. עבור קונו ומנזרו הנזירה המהוללת הייתה נכס חומרי ורוחני כאחד. אולם התלות בקהילה הגברית החלה להטריד את הילדגרד. תנאי המחיה של הנזירות היו צפופים ביותר, בעוד עושרן נשאר לחלוטין תחת שליטתו של ראש המנזר. במהלך שנת 1148 הילדגרד קיבלה התגלות חדשה שהורתה לה ולנזירותיה לעבור לבית משלהן, אבל חזיון זה לא התקבל בשמחה. קונו לא אפשר להן לעזוב, מה שגרם להילדגרד לחלות באופן חמור. הילדגרד נהייתה משותקת ולא יכלה לקום ממיטתה עד שקונו וויתר ואפשר לה לעזוב[20]. בשנת 1150 הילדגרד ונזירותיה עברו לביתן החדש ברופרטסברג (Rupertsberg). חרף הקשיים הרבים שנתלוו למעבר[21], המנזר גדל בהתמדה. בשנת 1165 מספר הנזירות ברופרטסברג גדל באופן כה משמעותי שהילדגרד הקימה מנזר בת באיבינגן (Eibingen)[22]. בוויטה שלה כתוב כי הילדגרד בת השמונים ואחת התעייפה מהחיים הנוכחיים, היא חזתה את מותה הקרב וסיפרה על כך לנזירותיה. בשנת 1179 הילדגרד נפטרה[23].

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים תאולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דע את הדרך (Scivias)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתה העיקרית והראשונה של הילדגרד הסקיוויאס (Scivias), שניתן לתרגמה כ'דע את הדרך', נכתבה על פני תקופה של כעשר שנים והיא יצירתה הנפוצה והמפורסמת ביותר[18]. ביצירה הילדגרד פורשת את חזיונותיה ומציירת אוסף של התגלויות אלוהיות[24]. ניתן לקרוא את הספר כתאולוגיה נוצרית, הכוללת חומר אתי, פרשנות מקראית, היסטוריה קדושה וקוסמולוגיה, תוך שילוב שיחות על השילוש הקדוש והגאולה בעזרת ישו[25]. היצירה מורכבת משלושה ספרים, המבוססים על עשרים ושישה חזיונותיה של הילדגרד[26]. הילדגרד קיבלה את חזיונותיה כשהייתה ערה וצלולה, ולא באקסטזה או בחלום. באחד ממכתביה היא מסבירה כי היא ראתה את החזיונות מתוך נשמתה[25]. מתחילת המאה ה-20 הועלתה סברה בידי מספר חוקרים אשר ייחסה את חזיונותיה של הילדגרד למיגרנות[27].

ספר יתרונות החיים (Liber vita meritorum)[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה העיקרית השנייה של הילדגרד, 'ספר יתרונות החיים', נכתבה בין השנים 1158-63. הספר כתוב כדיאלוג בין המידות הטובות למידות הרעות, ועוסק בעיקר במאבקו של האדם בין תשוקותיו לבין רצונו לכבד את ערכי המוסר הנוצריים[28].

ספר המלאכות האלוהיות (Liber divinorum operum)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לתרגם את יצירתה התאולוגית השלישית של הילדגרד כ'ספר המלאכות האלוהיות', והיא נחשבת לשאפתנית מכולן. היצירה מורכבת משלושה חלקים ועשרה חזיונות המתארים את ההיסטוריה של הגאולה מבראשית ועד חזון אחרית הימים והיא מציעה תאוריה קוסמולוגית מפורטת[29].

מכתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילדגרד הייתה מתכתבת נלהבת. קיימים כארבע מאות אגרות בלטינית בהן הילדגרד התכתבה עם קיסרים, אפיפיורים, ארכיבישופים, נזירים, נזירות ואחרים מכל רחבי אירופה, בעיקר על עניינים דתיים[30]. התכתבויותיה עם נשים או בנוגע לנשים לעתים מאפשרות ללמוד על עניינים אישיים יותר מאשר על עניינים רוחניים[31].

רפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1152-58, הילדגרד כתבה שתי עבודות מדעיות חשובות[32]. ספרה הראשון, Physica, בעל תשעה כרכים, מכיל כמעט אלף ערכים בהם היא חוקרת בוטניקה, זואולוגיה, אבנים, מתכות ויסודות ומתארת את התכונות הפיזיולוגיות והרפואיות המצויות בהם. מעניין לראות כי הפרקטיקה והתאוריה המודרנית לעתים מאששות את חוות הדעת התזונתית של הילדגרד, וכי התאוריות והתרופות שהיא מציעה דומים ומזכירים את תורת ההומאופתיה היום. למשל, הילדגרד מהללת את המרכיבים המשככים והמרפאים של צמחי הקלנדולה, הקמומיל והאלוורה[33].

בספרה השני, "סיבות ותרופות" (Causae et Curae), הילדגרד בוחנת את סיבות המחלות והתרופות נגדן. במנזר השקט בדיזיבודנברג היו להילדגרד הזדמנויות רבות לבחון את החיים האנושיים והטבע שסביבה. עיקר הטיפולים המוצעים בספר הם בעזרת צמחים, אם כי יש אף שימוש בחיות[34].

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיקה של הילדגרד היא זו שגרמה לה להפוך לדמות מפורסמת בימינו. נשים כמעט ולא נוכחות בתולדות המוזיקה עד שנות המאה העשרים המאוחרות, אלא שעתה אנו יודעים כי עוד בימי הביניים לנזירות הייתה אפשרות לשיר, להופיע, לארגן ולהלחין מוזיקה. הילדגרד היא המלחינה הראשונה בעלת השם אשר ידועה לנו ולכן יצירותיה ששרדו מהוות עדות נדירה וחשובה[35].

באחד ממכתביה הילדגרד מעידה כי היא יוצרת מוזיקה על מנת להלל את האלוהים[36]. הדבר בא לידי ביטוי בדגש הרב שהילדגרד שמה על שירה בתוך הקהילה הנזירית אשר מייחד אותה בהיסטוריה של המוזיקה המערבית. אין עוד מלחין מהמאה ה-12 אשר הותיר אוסף כה רחב ומגוון של יצירות אשר ניתן ליחסן אליו בוודאות[37]. יצירותיה המרכזיות ששרדו הן מחזה המעלות הטובות (Ordo Virtutum) ושבעים ושבעה שירים, שנכתבו בין השנים 1150-1140[38].

מחזה המעלות הטובות (Ordo Virtutum) הולחן בשנת 1150, הוא אחד ממחזות המוסר העתיקים ביותר שמצויים בידינו. הוא מכיל שמונים ושתיים מלודיות, וחלקו מציג את היחידה האחרונה בספר החזיונות שלה סקיוויאס (Scivias). התווים של היצירה כתובים באופן מפורט, אולם הכלים המלווים אותה אינם מצוינים. המחזה מציג את נפש האדם, הכלואה בין כוחותיהם המנוגדים של המידות הטובות והשטן[38]. מחזה המוסר של הילדגרד הוא יוצא דופן לתקופתו. בניגוד לדרמה הליטורגית, הוא לא בא כתוספת למיסה או לטקסים אחרים, אלא הוא מחזה לטיני שבא בפני עצמו, כבידור חינוכי לקהילת הנזירות של הילדגרד אשר ככל כנראה העלו אותו בעצמן פעמים רבות[39].

השפה והאלפבית הסודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1153 הילדגרד כתבה אל האפיפיור אנסטסיוס. מכתב זה מכיל את אחד האזכורים הישירים המעטים של הילדגרד בנוגע לשפה ולאלפבית הסודיים שלה, לינגוואה איגנוטה (Lingua ignota) וליטראה איגנוטאה (Litterae ignotae), שנכתבו בין השנים 1150-60 ועדיין מהווים חידה עבור חוקרים. אף אחד עוד לא הצליח להסביר באופן שמניח את הדעת מדוע הילדגרד הרגישה צורך להמציא קוד מסתורי משלה, או לאמת אם נזירותיה או מישהו אחר חלק עמה את סודה[40].

חשיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים שלנשים אסור היה לטייל ובפרט לנזירות שהיו סגורות במנזרים[41], פעילויותיה הרבות והמגוונות של הילדגרד, אישה במאה ה-12, מעוררי השראה ויוצאי דופן לתקופתה, בין אם אלו מסעותיה לפגישות עם אישים בעלי חשיבות ובין אם זו הקמתם של שני מנזרי נשים חדשים[21][22]. כבר בתחילת דרכה ניכר כי הילדגרד סיגלה לעצמה דרך חיים ייחודית, ומעשיה החלו להתפרסם ברחבי אירופה[18]. כתביה הרבים והתכתבויותיה עם קיסרים, אפיפיורים, ארכיבישופים ועוד מהווים עדות יוצאת מן הכלל של תקופתה ושל אישיותה[30]. אבל עובדת היותה המלחינה האישה הידועה הראשונה היא המשמעותית ביותר[35], ומחזה המעלות הטובות (Ordo Virtutum) שכתבה הוא הראשון הידוע מסוגו בתקופתה[39]. בעבודותיה המדעיות הילדגרד מכסה היקף עצום של חומר ובתיאורו יורדת לפירוט נדיר[34], כתבים אלה הקנו לה את התואר 'הרופאה והמדענית הראשונה'[32].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Strunk, Oliver. Source Reading In Music History. New York: W. W. Norton & Company, 1978. p. 183.
  2. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. p. 9.
  3. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. p. 41.
  4. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. pp. 17-19, 21.
  5. ^ Sutherland, Emily. "Hildegard of Bingen: Entry into Disibodenberg". Parergon. January 2010. p. 53.
  6. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. p. 25.
  7. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. pp. 19, 46-47.
  8. ^ Newman, Barbara. Voice of the Living Light: Hildegard of Bingen and Her World. California: University of California Press, 1998. p. 7.
  9. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. pp. 39-40.
  10. ^ Newman, Barbara. Voice of the Living Light: Hildegard of Bingen and Her World. California: University of California Press, 1998. p. 7.
  11. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. p. 42.
  12. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. p. 45.
  13. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. p. 51.
  14. ^ Newman, Barbara. Voice of the Living Light: Hildegard of Bingen and Her World. California: University of California Press, 1998. p. 8.
  15. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. p. 51.
  16. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. p. 183, 186.
  17. ^ Newman, Barbara. Voice of the Living Light: Hildegard of Bingen and Her World. California: University of California Press, 1998. p. 8-9.
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. pp. 74-75.
  19. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. pp. 78.
  20. ^ Newman, Barbara. Voice of the Living Light: Hildegard of Bingen and Her World. California: University of California Press, 1998. pp. 10-14.
  21. ^ 21.0 21.1 Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. pp. 93-95.
  22. ^ 22.0 22.1 Newman, Barbara. Voice of the Living Light: Hildegard of Bingen and Her World. California: University of California Press, 1998. p. 22.
  23. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. pp. 247-249.
  24. ^ Dixon, Mary M. "Hildegard of Bingen's introduction to scivias: volmar, a telling focus". Magistra. 2008. p. 3.
  25. ^ 25.0 25.1 Newman, Barbara. Voice of the Living Light: Hildegard of Bingen and Her World. California: University of California Press, 1998. pp. 8-9.
  26. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. p. 277.
  27. ^ Singer, Charles. From Magic to Science: Essays on the Scientific Twilight. New York: Boni and Liveright, 1928. pp. 230-232.
  28. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. p. 278.
  29. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. p. 279.
  30. ^ 30.0 30.1 Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. p. 133.
  31. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. p. 137.
  32. ^ 32.0 32.1 Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. p. 148.
  33. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. pp. 150-152, 157.
  34. ^ 34.0 34.1 Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. pp. 150-152.
  35. ^ 35.0 35.1 Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. pp. 187-188.
  36. ^ Strunk, Oliver. Source Reading In Music History. New York: W. W. Norton & Company, 1978. pp. 183-186.
  37. ^ Newman, Barbara. Voice of the Living Light: Hildegard of Bingen and Her World. California: University of California Press, 1998. p. 150.
  38. ^ 38.0 38.1 Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. p. 282.
  39. ^ 39.0 39.1 Burkholder, J. Peter and Palisca, Claude V. Norton Anthology of Western Music – Volume 1. New York: W. W. Norton & Company, 2014. p. 38.
  40. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. pp. 124, 281.
  41. ^ Maddocks, Fiona. Hildegard of Bingen: The Woman of Her Age. New York: Doubleday, 2001. pp. 124, 24.