הלל אל דאג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הלל אל דאג
הלל אל דאג
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 1919
פולין
פטירה 1989 (בגיל 70 בערך)
ישראל
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
הצבא הבריטיהצבא הבריטי הצבא הבריטי
Badge of the Israel Defense Forces.svg  צבא הגנה לישראל
דרגה אלוף משנה אלוף משנה
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות
מלחמת העולם השנייה
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
תפקידים אזרחיים
מנכ"ל החברה הישראלית לטרקטורים וציוד

הלל אל דאג (19191989) היה קצין הנדסה ראשי בצה"ל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל דאג (במקור אולדק) נולד בביאליסטוק שבפולין. הוא עלה עם משפחתו לארץ ישראל בגיל שנתיים, אך לאחר שלוש שנים חזרה המשפחה לפולין. ב-1936 עלה שוב לארץ ישראל ולמד הנדסה וארכיטקטורה בטכניון. עבד בסולל בונה, במקביל שירת בארגון ההגנה ביחידת הפעולות המיוחדות (הפו"ם) תחת פיקודם של מוניה מרדור וחיים לסקוב. הוא השתתף בפעולות מיוחדות, בהן חיסולו של משה סאבטאני במאי 1940.[1] במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי ושירת בחיל ההנדסה המלכותי. הוא פיקד על מחלקה בארמייה השמינית, ולאחר מכן שירת כקצין בבריגדה היהודית. במלחמת העצמאות שירת כקצין ההנדסה של חטיבת גבעתי. לאחר מכן מונה לקצין ההנדסה של פיקוד המרכז. לאחר מינויו של לסקוב למפקד חיל האוויר, מונה אל דאג לראש מחלקת ציוד בחיל האוויר, לאחר מכן שירת כסגן וממלא מקום קצין הנדסה ראשי.

ב-1952 השתחרר משירות הקבע ועבד בסולל בונה, בין השאר היה ממונה על בניית מפעל נשר רמלה, תחנת הכוח באשדוד והקמת שדות תעופה בטורקיה. כמו כן עבד כמנהל ביצוע הקידוחים בחברה המאוחדת של חברות קידוחי הנפט לפידות ומחפשי נפט.

ב-1958 נענה לקריאת מפקדו לשעבר בפו"ם, חיים לסקוב, שמונה לרמטכ"ל, לחזור לשירות הקבע ולכהן כקצין הנדסה ראשי. הוא שירת בתפקיד עד 1964. בתקופתו היה החיל מעורב במלחמה על המים בצפון, בהקמת גשר הפקק ובפריצת דרכים בצפון, בנגב ובגבול עם ירדן.

לאחר שחרורו מונה ליועץ מדעי בשגרירות ישראל בוושינגטון הבירה שבארצות הברית. בשנת 1967 מונה למנהל החברה הישראלית לטרקטורים וציוד, נציגת קטרפילר בישראל.

כיהן כיו"ר הוועדה לקביעת תקני בנייה במבנים רבי קומות וכיו"ר הוועדה המייעצת לבטיחות גרעינית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דן יהב, דמו בראשו: רציחות והוצאות להורג בתקופת היישוב, 2010, עמ' 60-67.