המין היפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המין היפה
Stage Beauty
כרזת הסרט
כרזת הסרט
מבוסס על "Compleat Female Stage Beauty"
בימוי ריצ'רד אייר עריכת הנתון בוויקינתונים
הפקה רוברט דה נירו
הארדי ג'סטיש
ג'יין רוזנטל
תסריט ג'פרי האטצ'ר
עריכה טאריק אנוור עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים בילי קרודופ
קלייר דיינס
רופרט אוורט
זואי טאפר
טום וילקינסון
מוזיקה ג'ורג' פנטון עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום אנדרו דאן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת
ארצות הברית
גרמניה
הקרנת בכורה 2004 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 109 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט אנגלית
סוגה סרט ביוגרפי, סרט דרמה, סרט רומנטי, סרט קומדיה, סרט להט"בי עריכת הנתון בוויקינתונים
הכנסות באתר מוג'ו stagebeauty
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

המין היפהאנגלית: Stage Beauty) הוא סרט דרמה תקופתית רומנטית משנת 2004 בבימויו של ריצ'רד אייר. התסריט של ג'פרי הטצ'ר אשר מבוסס על מחזהו בעל אותו השם, נכתב בהשראת דמותו של שחקן התיאטרון בן המאה ה-17, אדוארד קיינסטון, אשר סיפור חייו תועד בפירוט ביומניו של סר סמואל פפיס. העלילה מתרחשת על רקע הרסטורציה האנגלית בתקופת שלטונו של צ'ארלס השני, מלך אנגליה.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נד קיינסטון (בילי קרודופ) הוא אחד משחקני התיאטרון המובילים של תקופתו המפורסם בשל גילומן של דמויות נשיות ומזוהה במיוחד עם דמותה של דסדמונה ב"אותלו". המלבישה הנאמנה שלו, מריה (קלייר דיינס),שואפת לשחק בתיאטרון לגיטימי אבל הדבר אסור בגלל חוק שנחקק על ידי הפוריטנים לפני הרסטורציה של בית סטיוארט. במקום זאת, היא מופיעה בהפקות בפאב מקומי תחת שם בדוי - מרגרט יוז. הופעותיה הלא חוקיות והרעיון של משחק נשים בציבור, מושך את תשומת הלב של סר צ'ארלס סדלי (ריצ'רד גריפית'ס), אשר מציע את חסותו כפטרון של האמנות. בסופו של דבר, היא מוצגת ומופיעה בפני המלך צ'ארלס השני (רופרט אוורט). באותו מעמד, נוכח גם קיינסטון, אשר הוזמן כחברו של הדוכס מבקינגהאם (מאהבו בחשאי).

למחרת, מריה מנסה להבחן לתיאטרון הרשמי של המנהל-שחקן תומאס בטרטון, אך קיינסטון טוען שהיא לא מספיק טובה, לועג לה ולרעיון הופעת נשים על הבמה.

נל גווין (זואי טאפר), שחקנית שאפתנית ופילגשו של צ'ארלס השני, שומעת בחשאי את דבריו של קיינסטון וכנקמה מפתה את המלך להוציא צו האוסר על גברים לשחק תפקידי נשים בתיאטרון.[1] הדבר מוביל לפרץ של הופעת שחקניות בתפקידי נשים בתיאטראות ולפיטוריו של קיינסטון המתקשה לגלם תפקיד גברי.

קיינסטון, שעבר דרך ארוכה והכשרה מאומצת כדי לשחק תפקידים נשיים, מנסה להתנחם אצל מאהבו, ג'ורג' וילרס, דוכס בקינגהם (בן צ'פלין), אך זה האחרון מודיע על אירוסיו ומבהיר לנד שהוא לא הומוסקסקואל וכי נמשך רק לדמותו הנשית של קיינסטון.

קיינסטון מאבד את מעמדו בחברה הלונדונית כאשר בנוסף לאיבוד משרתו, נפוצות שמועות גם על יחסיו עם דוכס בקינגהאם. הוא מדרדר להופעות גסות כזמר דראג קווין במסבאות מפוקפקות, בעוד הקריירה של מריה משגשגת. מריה, שמאוהבת בקיינסטון על אף זהותו המינית המעורפלת, מנסה לשקם אותו. הוא טוען שאין יופי בתפקידי גברים וכי הפספוס שלו בתפקיד דסדמונה היה בביצוע סצנת המוות כי לא יכל לתת ליופי למות. היא מסבירה לו כי אישה הייתה נלחמת ולא מקבלת את המוות בהכנעה. היא עוזרת לו להתאמן בגילום דמות גברית כדי שיוכל לשוב לשחק.

כאשר נקראת מריה לשחק לראשונה את דסדמונה ב"אותלו" במסגרת הופעה בפני המלך, היא נכנסת לפאניקה וחבריה מפצירים בקיינסטון לאמן אותה. קיינסטון משנה את קצב חילופי הדברים במחזה וגורם לדרמטיות. רגע לפני ההופעה, הוא מבקש להחליף את בטרטון בתפקיד "המורי" (אותלו). כשאר ההצגה מגיעה לסצנת המוות, קיינסטון חונק את מריה בצורה אכזרית והיא נשארת מעולפת למספר דקות על הבמה. קיינסטון והשחקנים האחרים ממשיכים לשחק תוך כדי מחשבה שהוא באמת הרג אותה ונותנים הופעה מצוינת. בסופו של דבר, מריה קמה ומשתחווה לקהל ולמלך שמריעים לה ולקיינסטון בתשואות על משחק יוצא דופן. המלך מבטל את הצו ומתיר לכולם לשחק בכל התפקידים.

השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנם הסרט מתבסס על עובדה היסטורית – שחקנית התיאטרון האנגלית הראשונה, ששמה לא ידוע, שיחקה את דסדמונה[2] – אך מופיעים בו גם מספר אי דיוקים היסטוריים. נל גווין מוצגת בתור פילגשו של המלך, אשר לאחר מכן הופכת להיות שחקנית, אך במציאות היא כבר הייתה אשת תיאטרון ידועה, כאשר צ'ארלס השני פגש אותה. הסצנה שבה מריה וקינסטון משחקים בסגנון נטורליסטי היא אנכרוניסטית, שכן זרם אמנותי זה לא פותח עד המאה ה-19.

הסצנות צולמו בקולג' הצי המלכותי בגריניץ' ובאולפני שפרטון בסארי. על פי הערותיו של המעצב האמנותי ג'ים קליי על גרסת ה-DVD של הסרט, עקב מיעוטה שלארכיטקטורה מתקופת הרסטורציה בלונדון והתיעוד המינימלי של התקופה, הוא נדרש להשתמש בדמיון שלו ביצירת מבנים וסמטאות.

התלבושות עוצבו על ידי טים הטלי. 12 גופים שונים היו מעורבים בייצורן, כולל הלהקה השייקספירית המלכותית והתיאטרון המלכותי הלאומי.

בכורת הסרט התקיימה בפסטיבל הסרטים טרייבקה במאי 2004, לפני היציאה לאקרנים בבריטניה. הסרט הוצג אף בפסטיבל הסרטים של דוביל, בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של טורונטו ובפסטיבל הקולנוע הבריטי של דינאר, לפני הגעתו למסכים של בתי הקלנוע בניו-יורק.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברולינג סטון, נתן פיטר טרוורס לסרט דירוג של שלושה כוכבים מתוך ארבעה אפשריים וכינה אותו: "כיף וולגרי. . . . משחק החלפת התפקידים בין המינים מדגיש תקופה זו ונותן לה חיים כאן ועכשיו."[3]

בסן פרנסיסקו כרוניקל, כתבה קרלה מאייר : "הסרט אמנם בקושי מתאים לקרודופ, שהופעתו מראה שהוא עצמו היה מבולבל אם זו קומדיה או דרמה אך מראהו מלוטש צבעי החום-אדמדם מענג את העין ובמיטבו, הסרט מצליח ללכוד את המתח וה"חשמל" של אחורי הקלעים בתיאטרון.[4]

בניו יורקר, נתן דייוויד דנבי את אבחנתו: "וולגריות מסוג ב'– כלומר, וולגריות בלי השנינות של בוקאצ'ו או שייקספיר או אפילו טום סטופארד — הוא יותר ילדותי מאשר מצחיק, אני לא בטוח ש המחזאי האמריקאי ג'פרי הטצ'ר, מי שרקח את היצירה על הבמה ואז הפך אותה לסרט, מתקרב אפילו להיות סוג ב'. המין היפה יכול להיחשב כיצירת בת של שייקספיר מאוהב, וגם זה בעצמו, למרבה הצער, לוקה בחוסר חינניות ורוח המנוגדת לטבעו של מי שהוא אמור לייצג"[5]

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט זכה בפרס הקהל לסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של קיימברידג', תויג על ידי המועצה הארצית של הביקורת על מצוינות בתחום הקולנוע וכונה הסרט הנצפה ביותר של השנה על ידי חברת מבקרי הקולנוע של פיניקס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ In actuality it was not men who were banned but allowing women on stage. "Women as actresses" (PDF). Notes and Queries. The New York Times. 18 October 1885. Archived from the original on 27 April 2009. Retrieved 2009-03-14. "There seems no doubt that actresses did not perform on the stage till the Restoration, in the earliest years of which Pepys says for the first time he saw an actress upon the stage. Charles II must have brought the usage from the Continent, where women had long been employed instead of boys or youths in the representation of female characters."
  2. ^ "English Renaissance and Restoration Theatre" by Peter Thomson, The Oxford Illustrated Guide to Theatre, edited by John Rusell Brown, Oxford University Press, 1995, pp. 206–207.
  3. ^ Travers, Peter (6 October 2004). "Stage Beauty". Rolling Stone. Retrieved 6 August 2009.
  4. ^ Meyer, Carla (15 October 2004). "Crudup outshines 'Beauty'". San Francisco Chronicle. Retrieved 6 August 2009.
  5. ^ Denby, David (11 October 2004). "Playing Parts". The New Yorker. Retrieved 6 August 2009.