הסכם יששכר וזבולון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסכם יששכר וזבולון הוא הסכם בין אדם בעל יכולת כלכלית לתלמיד חכם עני. העשיר תומך בתלמיד החכם ומספק לו את צרכיו הגשמיים ובתמורה נחשב לשותף בתורה שהתלמיד החכם לומד, ושכר המצווה מתחלק ביניהם. לפי השקפת חוגים מסוימים ההסכם הוא הבסיס למוסד הישיבה והאברכים שבדרך כלל מתקיימים על ידי תרומות של נדיבים. אולם ישנה פרשנות אחרת, אשר מפרשת זאת כהסכם שותפות בין שני אחים עובדים, בו אח אחד חוסך מזמן העבודה של אחיו ובכך הוא מפנה לו זמן ללימוד תורה.

מקורות המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם יששכר זבולון מופיע בבראשית רבה:

"זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן" - הֲרֵי זְבוּלוּן קָדַם לְיִשָׂשְׂכָר שֶׁכֵּן מְיַחֲסִין "יִשָׂשְׂכָר-זְבוּלוּן", וְלָמָּה כֵּן? אֶלָּא שֶׁהָיָה זְבוּלוּן עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא (פרנסה) וְיִשָׂשְׂכָר עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וּזְבוּלוּן בָּא וּמַאֲכִילוֹ, לְפִיכָךְ קְדָמוֹ עָלָיו. אָמַר הַכָּתוּב "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ", יִשָׂשְׂכָר כּוֹנֵס וּזְבוּלוּן מֵבִיא בָּאֳנִיּוֹת וּמוֹכֵר וּמֵבִיא לוֹ כָּל צָרְכוֹ, וְכֵן מֹשֶׁה אוֹמֵר: "שְׂמַח זְבוּלוּן בְּצֵאתֵךְ" לָמָּה? שֶׁיִּשָׂשְׂכָר בְּאוֹהָלֶיךָ שֶׁלְּךָ הֵן, שֶׁאַתְּ מְסַיְּעוֹ לִיְשֵּׁב בָּהֶן.

בראשית רבה פרשה צט ד"ה ט

מדרש זה מציין שזבולון זוכה להיות מוזכר לפני יששכר בברכת יעקב, למרות שהוא צעיר ממנו, בגלל שהוא עוסק במסחר (=פרקמטיא) וכך מאכיל את אנשי יששכר הלומדים תורה. כן כותב המדרש על פי הפסוק בברכת משה[1] שהתורה של יששכר היא "של" זבולון, בזכות הסיוע שזבולון נותן ליששכר.

דברים דומים מובאים גם בילקוט שמעוני: " "שמח זבולון בצאתך" מלמד שהיה זבולון סרסור לאחיו, והיה לוקח מאחיו ומוכר לכנענים ומן הכנענים ומוכר לאחיו, "ויששכר באהליך" מלמד ששבטו של יששכר משתבח שנאמר: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" "[2].

מקור אחר למבנה דומה של שותפות מופיע בתלמוד הבבלי במסכת סוטה, באגדה המזכירה את האחים שמעון ועזריה (אביו של רבי אלעזר בן עזריה) ואת רבי יוחנן והנשיא שערכו הסכמים דומים: "מאי "בוז יבוזו לו"[3]? אמר עולא: לא כשמעון אחי עזריה, ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא; דכי אתא רב דימי אמר: הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא, לסוף א"ל: תא נערוב וליפלוג, יצתה בת קול ואמרה: "אם יתן איש את כל הון ביתו" וגו' "[4].

תרגום: מה פירוש הפסוק "בוז יבוזו לו"? אמר עולא: לא כמו הזוגות שמעון ועזריה או יוחנן ובית הנשיא אלא כמו הלל הזקן ושבנא. שכאשר הגיע רב דימי (מארץ ישראל לבבל), הוא הביא איתו את המסורת לגבי הלל ושבנא האחים, שהלל עסק בתורה ושבנא עסק במסחר. לבסוף אמר שבנא להלל - בא נערוך שותפות ונחלוק (בכסף ובזכויות). יצאה בת קול ואמרה: "אם יתן איש את כל הון ביתו (באהבה בוז יבוזו לו)".

הגמרא מתארת שני הסכמים שיצאו לפועל - בין ר' שמעון ועזריה אחיו ובין ר' יוחנן והנשיא, והסכם אחד שכשל- בין הלל הזקן ושבנא אחיו. הסכם זה, האחרון, לא יצא לפועל עקב סירובו של הלל לקבל את עזרתו של שבנא. הגמרא דורשת את הפסוק משיר השירים: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" כדי להסביר את סירובו של הלל לתת מחצית מזכויותיו בתורה תמורת כלכלתו.

ההיקף הרצוי של ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כסף או שווה כסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשונים דנו בגבולות ההסכם. הרמב"ם טען שההסכם כולל מתן הנאה בשווה כסף, אך לא בכסף. כך הוא כותב בפירושו על המשנה:

...ואמנם הדבר אשר התירה התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו ממונם לאדם, לעשות בו סחורה בבחירתו, אם ירצה - ועושה זה יש לו שכר על כך, וזה הוא מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים - ושתמכר סחורתם תחילה למה שיימכר...

פירוש הרמב"ם על מסכת אבות פרק ד' משנה ו'

.

היו שטענו[דרוש מקור] שהרמב"ם הסביר את ההבדל בין ההסכמים הראויים לבין ההסכם הלא ראוי של שבנא והלל אחיו, בכך שבשני הזוגות הראשונים הושטה עזרה ללא תמורה, בעוד שבנא מבקש מהלל "תא נערוב וליפלוג" (= בא נשתתף ונתחלק), כלומר מבקש תמורה על כספו, בכך שהלל צריך לתת חלק מזכויותיו. אחרים מסבירים[דרוש מקור] שהרמב"ם שלל הסכם שכלל מתן כסף, אך שני הזוגות הראשונים העניקו רק סיוע ולא כסף.

לעומת עמדת הרמב"ם, החל מתקופת הגאונים "הסכם יששכר וזבולון" שימש יסוד ההנמקה למתן כסף לתלמידי חכמים שלא היו בעלי תפקיד רשמי. בשולחן ערוך כתוב:

כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה ...חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה, ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו יספיק לאחרים הלומדים הרמ"א מוסיף וכותב ותחשב לו כאילו לומד בעצמו, ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה, ויחלוק עמו בשכר

יורה דעה רמ"ו סעיף א

שותפות לעתיד או לעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבינו ירוחם בן משולם מחלק בין הסכם על לימוד עתידי שהוא רצוי, לבין מכירה של לימוד שכבר נעשה, שהוא לא ראוי. כך הוא כותב[5]: "העוסק בתורה קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חבירו בסחורה ויטול חלק מלמודו כמו יששכר וזבולון. אבל אחר שעסק כבר ונותן לו חלק בשביל ממון אינו כלום כדכתוב "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דברים לג, יח
  2. ^ ילקוט שמעוני, פרשת וזאת-הברכה, רמז תתק"ס
  3. ^ שיר השירים ח', ז'
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"א עמוד א'
  5. ^ ירוחם בן משולם, ‏תולדות אדם וחוה, נתיב שני, חלק ד', באתר HebrewBooks