הפפירוסים של זנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הפפירוסים של זנון (Zenon Papyri) הם אלפי פפירוסים שנכתבו בשפה היוונית, שהיו שייכים לארכיונו של זנון (ביוונית: Ζήνων[1]), בנו של אגראופון (Agreophon), שחי במחצית המאה ה-3 לפנה"ס במצרים בתקופת תלמי השני. זנון, שהיה ממוצא יווני מהעיר קאונוס (Kaunos) באזור קאריה באנטוליה, היה פקידו הפרטי של אפולוניוס הדיאויקטס (אנ'), שהיה ראש השרים והאחראי על הכספים של תלמי השני. הוא התמנה לתפקידו זה בשנת 260 לפנה"ס וחי לפחות עד שנת 243 לפנה"ס. הפפירוסים מהווים מקור מידע היסטורי חשוב למצב הכלכלי והפוליטי בתקופתו של תלמי השני. הפפירוסים, שהיוו את ארכיונו של זנון, נמצאו בשנת 1915 על ידי פלאחים מצריים באזור בו שכנה העיר פילדלפיה באזור פיום. העיר הייתה עיר חדשה שנבנתה באזור בתקופת תלמי השני וזנון התיישב בה לאחר שעזב את שירות המדינה.[2]

הפפירוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפפירוסים מספקים מידע על הפעילות הכלכלית במצרים ובארץ ישראל. בין השנים 258-259 לפנה"ס שהה זנון ביחד עם פקידים נוספים בארץ ישראל. המסמכים מכילים מידע על טוביה מעשירי ומכובדי התקופה, שהיה אביו של יוסף בן טוביה. על פי הפפירוסים, טוביה חי בעבר הירדן באזור שנקרא "ארץ טוביה" ולמשפחה היה מבנה מבוצר ששימש מעין מושבה צבאית.

המכתבים מתייחסים גם למשלוח עבדים, סריס, וחיות נדירות שהוא שלח למצרים. העבדים היו נערים ונערות צעירים שנרכשו במחיר מוזל ונועדו לשמש בבתיהם של עשירי מצרים. המסמכים מכילים גם רשימה של סחורות שיוצאו מארץ ישראל, הכוללים תבואה, שמן, אספלט מאזור ים המלח, אפרסמון, עבדים ושפחות. על פי הפפירוסים, לאפולוניוס הייתה אחוזה גדולה ב"בית ענת" מצפון מזרח לקדש. בפפירוסים מספר זנון גם על התנהלותם של השליטים המקומיים שהעזו להתנגד לפקידי המלך. בין המקומות המוזכרים במכתבים היו גם הערים עזה אפק, עכו, קדש וצור.[3] באחד המכתבים מטוביה לאפולוניוס, טוביה כותב כי שלח לו סריס אחד וארבעה ילדים, ומספק את תיאוריהם הפיזיים.[4] במכתב אחר נזכר השם "יֶדוּס", שאינו מוכר באוצר השמות היווני, ואביגדור צ'ריקובר משער כי זהו תעתיק יווני של השם העברי "יֶדוּע" (כפי שהשם "ישוּע" תועתק "יֶזוּס").[5] מכתב נוסף הוא הלשנה על שני פקידים, דרימילוס ודיוניסיוס, שפנו לעיסוק צדדי ורווחי בסחר בנשים כזונות.[6] חמישה מכתבים שכתב זנון בפברואר–מרץ 258 לפנה"ס, לאחר שובו מארץ ישראל למצרים, עוסקים בתפיסתם והחזרתם של נערים שנקנו כעבדים באידומיאה וברחו. מכתב מפילוטאס, אחד מסוכניו של אפולוניוס, מדווח לזנון על בריחתם של עבדים מנמל עזה.[7]

על פי הפפירוסים, זנון החל את מסעו בארץ ישראל במגדל סטרטון (קיסריה), הוא עגן עם ספינתו במקום ועלה ליבשה. לאחר מכן נסע לירושלים דרך פגאיי ליד מעיינות ראש העין. משם נסע ליריחו, שם נבנו בתקופה ההלניסטית מפעלי השקיה גדולים. לאחר מכן עבר לעבר הירדן וביקר ב"אבל", שהייתה אזור של כרמים והמשיך לארץ טוביה. לאחר מכן עלה צפונה והגיע עד ל"לקסה" ששכנה מדרום לדמשק. בהמשך מסעו ירד דרומה ל"נוה" ול"איטה", ששכנה על גדות הירמוך, משם המשיך ל"בית ענת" ולקדש מדרום מזרחה. תחנתו האחרונה הייתה עכו, שנקראה בזמנו פטולמאיס, שם עלה על ספינה בחזרה למצרים.[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההגייה ביוונית: זֶנוֹן, במלעילהטעמה בהברה הראשונה).
  2. ^ Accounting in Zenon Papyri Elizabeth Grier, 1932. P.222
  3. ^ אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת בית שני, הוצאת עמיחי, 1984, עמ' 79-78
  4. ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 3, עמ' 41–42.
  5. ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 3, עמ' 43.
  6. ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 3, עמ' 44.
  7. ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 3, עמ' 45–46.
  8. ^ מיכאל אבי-יונה, אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל תקופת בית שני המשנה והתלמוד, מפה 18