טיסה 1812 של סיביריה איירליינס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טיסה 1812 של סיביריה איירליינס
מטוס טופולב 154 של חברת KMV Avia
מטוס דומה למטוס שהתרסק
תאריך 4 באוקטובר 2001
מיקום הים השחור
גורם נפגע מטיל קרקע-אוויר בשגגה
קואורדינטות 42°11′00″N 37°37′00″E / 42.18333333°N 37.61666667°E / 42.18333333; 37.61666667 קואורדינטות: 42°11′00″N 37°37′00″E / 42.18333333°N 37.61666667°E / 42.18333333; 37.61666667 
הרוגים 78
ניצולים 0
המעורבים באסון
כלי טיס
כלי טיס טופולב 154
מספר זנב RA-85693
מוצא בן-גוריון, תל אביב
יעד נובוסיבירסק, רוסיה
מפעיל S7 איירליינס הסיבירית
נוסעים 66
אנשי צוות 12

התרסקותה של טיסת 1812 של סיביריה איירליינס (כיום: S7 איירליינס) בים השחור הייתה האסון האווירי האזרחי הכבד ביותר בתולדות ישראל. ההתרסקות אירעה בשעת צהריים מוקדמת ב-4 באוקטובר 2001 והייתה האסון האווירי הראשון שהתרחש לאחר פיגועי 11 בספטמבר, מה שעורר בתחילה חשד לפעולת טרור.

האסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטוס של חברת סיביריה איירליינס בטיסה 1812 המריא מנמל התעופה בן-גוריון לנובוסיבירסק שברוסיה. המטוס, מדגם טופולב 154 נשא על סיפונו 66 נוסעים, 51 מהם אזרחים ישראלים, רובם עולים מרוסיה, ו-12 אנשי אנשי צוות. איש מהם לא שרד את האסון.

מגדל הפיקוח ברוסיה דיווח על איבוד פתאומי של התקשורת עם המטוס. טייס מטוס ארמני ששהה באזור דיווח על הבזק שנצפה. חקירה מאוחרת יותר גילתה שהמטוס הופל בידי טיל קרקע-אוויר SA-5 תועה. ההערכה היא שהוא נורה בעת תרגיל של צבא אוקראינה. תזמון התרגיל והטיסה דווח כמתאים ונמצאו גם שרידים של ראש קרב של טיל בין הריסות המטוס. דווח שמילותיו האחרונות של קברניט המטוס, יורי גארוב, היו "איפה נפגענו". ממשלת אוקראינה הסכימה לשלם פיצויים ונחתם הסכם בעניין עם ישראל, אך האוקראינים הכריזו על הפיצויים כ"אקט הומניטרי" וסירבו לקבל אחריות חוקית מלאה לאסון. ההערכה הייתה שכל משפחה תקבל כמה מאות אלפי דולרים[1]. כדי לזרז את החתימה על ההסכם הפעילה ישראל את השפעתה אצל הממשל בארצות הברית.

חלק מקרובי המשפחה של הנספים סירבו לקבל את ההסדר ותבעו את ממשלת אוקראינה בבית משפט בקייב. בעת הדיון המשפטי הצהירו האוקראינים כי אין הוכחות שטיל אוקראיני אכן היה הסיבה לנפילת המטוס, על אף שכבר שבוע אחר ההתרסקות קיבל עליו שר ההגנה האוקראיני אחריות[2] והתפטר.

הסיקור התקשורתי וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר האסון הועלתה ביקורת לפיה התקשורת הישראלית סיקרה אותו שלא כראוי ושלא בהתאם לחומרתו. כשעה לאחר הדיווחים הראשונים על התרסקות המטוס, דווח על פיגוע ירי בעפולה וערוצי הטלוויזיה עברו לעסוק בענייני המקום. הטענה הייתה שהתייחסות ממעיטה זו נבעה מהיותם של הקורבנות ברובם המכריע עולים שזה מקרוב באו מרוסיה, ולא ישראלים ותיקים. במיוחד צרם המשך קיומו של "מצעד האהבה" בתל אביב לאחר היוודע האסון[3]. מכיוון אחר עוררה סערה החלטתו של הרב הצבאי הראשי, הרב ישראל וייס, שלא לאפשר למשלחת חיפושים לצאת בשבת, מאחר שאין פעילותה, זיהוי וטיפול בגופות, בגדר פיקוח נפש.

תאוריות הקשר המלוות לעתים קרובות אסונות מסדר גודל זה התמקדו הפעם במדענים מומחים ללוחמה ביולוגית ששהו במטוס, על פי הטענה[4].

יום האבל וטקס הזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבוע לאחר האסון, עם הבאת הגופות ותום חג סוכות, שאין בו מנהגי אבל, הוכרז יום אבל לאומי ודגלי הלאום הורדו לחצי התורן. בבתי הספר התקיימו שיעורים מיוחדים בנושא[5]. הכנסת קיימה ישיבת אבל מיוחדת[6]. מספר פובליציסטים המשיכו להעביר ביקורת על הממסד וסברו שעדיין מדובר במעט מדי ומאוחר מדי[7]. יעל פז מלמד כתבה ב"מעריב" על "המוות הלא הרואי", מוות כתוצאה מתאונה ולא מפעולת איבה, שפוליטיקאים אינם מבזבזים עליו את מילותיהם[8].

בטקס זיכרון במלאת שלושים יום לאסון השתתפו ראשי המדינה[9]. בטקס במלאת שנה לאסון הונחה אבן פינה לאנדרטה לזכר הנספים ביער בן שמן. שר החוץ שמעון פרס הכריז כי "האסון הזה הוא של כולנו"[10].


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דיאנה בחור-ניר וחנן גרינברג, אסון המטוס הרוסי: הושג הסכם פיצויים עם אוקראינה, באתר ynet, 13 בנובמבר 2003
  2. ^ איי. פי.אוקראינה מודה: טיל פגע במטוס, באתר ynet, 13 באוקטובר 2001
  3. ^ אבישי בן חיים, "מצעד האהבה ביום התרסקות המטוס - חגיגה על הדם", באתר ynet, 7 באוקטובר 2001
  4. ^ דפנה ורדי, מי אחראי למותם המסתורי של 10 מדענים בעולם שעסקו בלוחמה ביולוגית?, באתר nrg‏, 25 במרץ 2003
  5. ^ אבישי בן חיים ולינוי בר גפןהיום: אבל לאומי להרוגי אסון המטוס, באתר ynet, 11 באוקטובר 2001
  6. ^ אריה בנדר, אור הלר ויהודה, זוכרים את כולם, באתר nrg‏, 12 באוקטובר 2001
  7. ^ אברהם תירוש, יומן מעריב, באתר nrg‏, 12 באוקטובר 2001
  8. ^ יעל פז-מלמד, מוות נטול רייטינג, באתר nrg‏, 11 באוקטובר 2001
  9. ^ אפרת וייס, קצב למשפחות ההרוגים באסון המטוס: "כולנו בני העם היהודי", באתר ynet, 5 בנובמבר 2001
  10. ^ אטילה שומפלביעצרת: שנה לקורבנות האסון בים השחור, באתר ynet, 3 באוקטובר 2002

11. קטיה ריטבין, 51 ישראלים מתו בהתרסקות, מה אתם יודעים על זה? באתר nrg, 5 באוקטובר 2016