ניצן הורוביץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניצן הורוביץ
ניצן הורוביץ בשנת 2012
תאריך לידה 24 בפברואר 1965 (בן 52)
תאריך לידה עברי כ"ב באדר א' ה'תשכ"ה
כנסות 1819
סיעה
עיסוק קודם עיתונאי, פובליציסט
תפקידים בולטים
יושב-ראש ועדה מיוחדת לבעיית העובדים הזרים

ניצן הורוביץ (נולד ב-24 בפברואר 1965) הוא עיתונאי, פרשן לעניינים בינלאומיים ויוצר דוקומנטרי. כיהן כחבר הכנסת מטעם מרצ במשך שתי קדנציות. בעל טור בעיתון "הארץ", פרשן בחדשות 10, מגיש תוכנית שבועית בגלי צה"ל, ועומד בראש המועצה הציבורית של האגודה הישראלית לפיתוח בינלאומי. במהלך 2016 שימש כשליח חברת החדשות של ערוץ 2 בארצות הברית לסיקור מערכת הבחירות לנשיאות.

במהלך כהונתו בכנסת (2009–2015) היה חבר בוועדת החוץ והביטחון, בוועדת הפנים והגנת הסביבה, ובוועדת המדע והטכנולוגיה. בכנסת השמונה עשרה כיהן כיושב ראש הוועדה לעובדים זרים. עמד בראש השדולה לשיתוף פעולה אזורי והשדולה לשוויון אזרחי ופלורליזם, וכיהן כיו"ר עמית בשדולה הגאה ובשדולה הסביבתית-חברתית.

ב-2013 התמודד על ראשות העיר תל אביב-יפו, והפסיד, לאחר שקיבל קרוב ל-40% מהקולות. סיעת מרצ שהוביל זכתה ב-6 מנדטים והייתה לסיעה הגדולה במועצת העיר.

עד לכניסתו לפוליטיקה, היה הורוביץ כתב צבאי ולאחר מכן עורך חדשות החוץ בגלי צה"ל ובעיתונים "חדשות" ו"הארץ", שליח "הארץ" לפריז ולוושינגטון, וראש דסק חדשות החוץ בערוץ 10.

ב-2009 ייסד את תנועת ״ישראל חופשית״, למאבק בכפייה הדתית. במשך שנים רבות היה חבר בהנהלת האגודה לזכויות האזרח, פעיל בארגונים סביבתיים, ואף זכה בפרס פראט על עבודתו העיתונאית למען הסביבה. עורך דין בהכשרתו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורוביץ נולד בראשון לציון לאב מהנדס ואם לבורנטית. למד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, התמחה בפרקליטות מחוז תל אביב ואצל השופטת ברכה אופיר-תום בבית המשפט בתל אביב, בתחומי מיסוי ודיני ניירות ערך, והוסמך להיות עורך דין. מתגורר בתל אביב עם בן-זוגו, במאי התיאטרון והמחזאי עידו ריקלין.

הורוביץ התגייס לצה"ל בשנת 1983 ושירת בגלי צה"ל ככתב צבאי. בתפקיד זה שהה תקופות ממושכות בלבנון, שם סיקר את פעילות צה"ל. לאחר מכן התמנה לעורך חדשות החוץ, ייסד את התוכנית "משהו עולמי" (מגזין גלי צה"ל לענייני חוץ), וערך יומני חדשות ("בוקר טוב ישראל") ומשדרים מיוחדים בתחנה הצבאית. שידר גם פינה יומית העוסקת בענייני חוץ במסגרת יומן הערב של התחנה. בפינה זו שם לעצמו מטרה להציג בפני ציבור המאזינים פינות של העולם מנקודות מבט אותן לא הרבו לסקר בתקשורת הישראלית.

משנת 2003 עד 2007 הגיש מדי שבוע את התוכנית "העולם הערב", מגזין גלי צה"ל לעניינים בינלאומיים. תוכנית זו זכתה פעמיים בפרס מפקד גלי צה"ל.

"חדשות" ו"הארץ"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורוביץ במצעד הגאווה בתל אביב ב-2009

בשנת 1987 החל לעבוד בעיתון "חדשות" כעורך חדשות החוץ, וייסד את מדור חדשות החוץ של העיתון בו התמקד בשינויים הסוחפים של תקופת ה"גלאסנוסט" בברית המועצות תחת הנהגתו של מיכאיל גורבצ'וב.

בשנת 1989 עבר לעיתון "הארץ", כעורך חדשות החוץ. בתפקיד זה הוביל סיקור אינטנסיבי של קץ המלחמה הקרה: התפרקות הגוש המזרחי, נפילת מסך הברזל וחומת ברלין והתפרקות ברית המועצות.

במהלך תקופת עבודתו ב"הארץ", בזמן מלחמת המפרץ (1991) החל להופיע בשידורי הטלוויזיה של הערוץ הראשון ("ערב חדש", "הערב במפרץ" ועוד), וב-1992 היה שותף להקמת תוכנית החדשות "8 בערב", במסגרת שידורי הניסיון של ערוץ 2. הורוביץ ערך והגיש את התוכנית מספר פעמים בשבוע.

ב-1993 יצא לפריז כשליח "הארץ" בצרפת והיה מופקד גם על סיקור האיחוד האירופי. בעת שליחותו באירופה מילא משימות עיתונאיות רבות, בהן: סיקור המפגשים במסגרת תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, מסע לסראייבו הנצורה, הסכם השלום בצפון אירלנד, שיגור משגר הלוויינים "אריאן 5" בגיאנה הצרפתית, ועוד. במשך מספר שנים כיהן בראשות אגודת הכתבים הזרים בפריז, ופרסם ראיונות רבים עם דמויות בולטות בפוליטיקה הצרפתית ובעולם הרוח והתרבות, כגון הקרדינל ז'אן-מארי לוסטיז'ה, האדריכל ז'אן נובל, הסופר אנרי טרויה, ועוד. בנוסף לכתיבתו ל"הארץ", פרסם מאמרים בעיתונות הצרפתית, והופיע תדיר בתוכניות טלוויזיה ורדיו בצרפת.

בעת שהותו בצרפת ייסד יחד עם מספר עיתונאים אירופים את הארגון הבינלאומי "אינטרמדיה", לסיקור פעילות בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (ICTR). במשך מספר שנים שימש כמזכ"ל הארגון.

ב-1998 התמנה לשליח "הארץ" בוושינגטון וסיקר בין היתר את ועידות השלום בוואי פלנטיישן, בשפרדסטאון, ובקמפ-דייוויד. הופיע רבות בתוכנית "News Hour" ברשת הטלוויזיה הציבורית PBS, וברשת הרדיו הציבורית NPR.

ב-2001 שב לישראל, והיה פרשן "הארץ" לענייני חוץ וכתב נוסע.

בטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2002, עם תחילת שידורי החדשות בערוץ 10, הצטרף למערכת זו. הוא עבד כפרשן, כתב, מראיין וראש דסק חדשות החוץ, בחברת החדשות של הערוץ, "חדשות 10". בנוסף הגיש פינה בתוכנית "לונדון את קירשנבאום", שבה הביא ידיעות מן העולם. הוא יצר סרטים תיעודיים עבור ערוץ 10 במדינות שונות בעולם, כגון הסרט "הים לקח הכל" על אסון הצונאמי שהתרחש בסוף 2004 בדרום-מזרח אסיה, והסרט "המרדף - מסע בארץ העפיפונים" על המצוד הכושל אחר אוסאמה בן לאדן באפגניסטן.

במהלך 2008 שודרה בערוץ 10 סדרה דוקומנטרית בבימויו והגשתו "העולם הבא - ניצן הורוביץ מחפש את המחר", אותה צילם בעשר ארצות שונות. הסדרה הציגה תופעות מפתח בעולם של הדור הבא, שהשפעתן ניכרה מראשית המאה ה-21: מהפכת הפיתוח בסין על רקע האולימפיאדה, תנופת ההיי טק של הודו, המהפכה הסביבתית בערים, גלי ההגירה הגדולים, הזינוק בתוחלת החיים ועוד.

בשנת 2015, כמה חודשים לאחר פרישתו מהכנסת, החל לעבוד כפובליציסט בעיתון "הארץ" ובמגזין "ליברל". הוא השתתף באותה עת באופן קבוע בתוכנית "המטה המרכזי" בערוץ 10, ולאחר מותו של העיתונאי מוטי קירשנבאום, ב-25 בספטמבר 2015, הנחה באופן חד פעמי את התוכנית "לונדון את קירשנבאום" לזכרו של קירשנבאום, יחד עם העיתונאי נדב איל.

ב-2016 יצר וביים את הסרט הדוקומנטרי "רוח עז" על תופעת תנועות הבוגרים, הקומונות העירוניות וקיבוצי המחנכים בישראל. באפריל אותה שנה מונה לתפקיד שליח חברת החדשות וערוץ 2 לארצות הברית, לסיקור מערכת הבחירות לנשיאות 2016. לאחר שובו לישראל, עבר לשמש כפרשן בחדשות 10.

ב-2017 החל להגיש את התוכנית "מצד שני" בגלי צה"ל.

הורוביץ הנחה את התוכנית "בין השורות מסביב לעולם " אשר עלתה בספטמבר 2017 ושודרה בחינוכית.

פעילות סביבתית וחברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצן הורוביץ, מוסי רז ופעילי מרצ בהפגנה נגד העלאת מחירי התחבורה הציבורית בתחנת ארלוזורוב.

הורוביץ הקדיש מקום בולט בפעילותו התקשורתית לנושאים סביבתיים, והיה אחד הדוברים הבולטים בסוגיית המשבר הסביבתי כתוצאה מההתחממות העולמית, ובנושאים של פיתוח בר קיימא וקיימות עירונית. לא אחת הדגיש בדיווחיו את הקשר בין נושאים סביבתיים וחברתיים, והרבה לסקר מקרים של הפרת זכויות אדם, תוך דגש על פעילותם של בתי דין פליליים בינלאומיים העוסקים בנושא. היה בעל טור קבוע ב"הזמן הוורוד", ירחון קהילת הלהט"ב בישראל, ובו התייחס פעמים רבות להיבטים הפוליטיים והחברתיים של הקהילה.

ב-2007 זכה בפרס פראט לתקשורת בנושאי סביבה. בנימוקי הבחירה נאמר:

"הורוביץ מעלה את נושאי הסביבה בכל הזדמנות, ומפגין את מחויבותו לנושאים אלה בהתמדה, בלהט ובתשוקה אישית ומקצועית. הידע הנרחב אותו הוא מפגין מאפשר לו לחבר בין המישור הגלובלי למישור המקומי, ובין השקפת עולם סביבתית להשקפת עולם חברתית ומדינית. את החיבורים החשובים האלה הוא עושה בדרך רצינית ומעמיקה, אך גם בדרך מושכת לב ומובנת לכל".[1]

בנוסף לפעילותו בתקשורת, הורוביץ פעיל זה שנים במסגרת התנועה הסביבתית והחברתית בישראל. הוא בוגר תוכנית העמיתים של "מרכז השל" לחשיבה ומנהיגות סביבתית, וחבר הנהלת הארגון. כמו כן היה חבר, עד לכניסתו לפוליטיקה, בהנהלות העמותות "תחבורה היום ומחר" והאגודה לזכויות האזרח.

ב-2009 הקים את תנועת ״ישראל חופשית״, במטרה לפעול נגד כפייה דתית, ולמען הפרדת דת ומדינה.

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורוביץ בכנס קרן היינריך בל בפברואר 2012

עד לשנת 2008 לא היה הורוביץ חבר או פעיל במפלגה כלשהי, אך נהג להשתתף בהפגנות שמאל, במאבקים למען השלום, ובפעילות מגוונת בנושאים חברתיים עם דגש על זכויות אדם ואזרח.[2][3]

לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה ב-2009 קיבל הצעה ממרצ להיות הנציג הראשון של התנועה החדשה ברשימה המשותפת עם מרצ ונענה בחיוב.[4] הוא פרש מערוץ 10 ושוריין במקום השלישי ברשימת התנועה. מונה ליו"ר המטה הירוק של הרשימה. ב-24 בפברואר 2009 החל לכהן כחבר הכנסת מטעם הסיעה.

חלק מפעילותו התבצע בשדולות השונות שהוביל. בכנסת ה-18 הקים שדולה לשוויון אזרחי ופלורליזם, המאגדת 14 חברי כנסת ועשרות ארגונים הפועלים לחופש דת וחופש מדת, ואת השדולה למאבק בהומופוביה. עמד בראש שדולת התרבות, השדולה להצלת ים המלח, וכיהן כיו"ר עמית בשדולה הסביבתית-חברתית.[5] בכנסת ה-19 הקים את השדולה לשיתוף פעולה אזורי, המתמקדת בקידום יחסי כלכלה, תרבות וסביבה בין ישראל לשכנותיה, כחלק מהמאמץ לחיזוק התהליך המדיני ולביסוס השלום. הוא המשיך לכהן בראשות שלוש שדולות מרכזיות נוספות: השדולה הסביבתית-חברתית, השדולה לשוויון אזרחי ופלורליזם והשדולה הגאה.

יזם עשרות הצעות חוק בעיקר בנושאים חברתיים, דת ומדינה, חינוך ותרבות, רפורמות סביבתיות והגנה על בעלי חיים. בין הצעות החוק הבולטות שלו: חופש בחירה בין נישואים אזרחיים לנישואים דתיים,[6] הצעת חוק יסוד: חופש הביטוי וההתאגדות, הצעת חוק איסור אפליית תלמידים, הצעת חוק חובת לימודי ליבה בבתי הספר, הצעת חוק מים אפורים, הצעת החוק להגנת הסופרים והספרות בישראל, ועוד.

בכנסת ה-18 כיהן כיושב-ראש ועדה מיוחדת לבעיית העובדים הזרים, וכחבר בוועדת הפנים והגנת הסביבה ובוועדה משותפת לנושא סביבה ובריאות. בכנסת ה-19 כיהן כחבר בוועדת החוץ והביטחון בוועדת המדע והטכנולוגיה. בנוסף, כיו"ר אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-פולין.

בין החוקים שנחקקו ביוזמת הורוביץ:

  • הארכת שעון הקיץ - חקיקה שהתקבלה לאחר מאבק ארוך אותו הוביל הורוביץ מול המפלגות החרדיות (במשולב עם הצעת חוק ממשלתית).
  • החוק להגנת הספרות והסופרים- אותו יזם הורוביץ כבר ב-2009 והוביל את המאבק הציבורי, עד לקבלת הצעת החוק הממשלתית. החוק נכנס לתוקף בפברואר 2014.
  • תיקון לחוק המים המחייב התקנת אביזרים לחיסכון במים בכל המבנים המשמשים גופים ציבוריים (יחד עם אופיר אקוניס, דב חנין ויוחנן פלסנר).
  • תיקון לחוק מקורות אנרגיה הקובע כי הממשלה תאשר תוכנית לאומית להתייעלות אנרגטית שתקבע יעדים לחיסכון ולייעול בשימוש באנרגיה, אמצעים ודרכים לעמידה ביעדים והוראות פעילות לשרי הממשלה ומשרדיהם, וכן כי הממשלה תקבע מערך תמריצים לעידוד חיסכון באנרגיה והתייעלות אנרגטית (יחד עם ליה שמטוב).
  • תיקון לחוק הירושה המשווה את זכויותיהם של ילדים מאומצים לזכויותיהם של ילדים ביולוגיים בכל הנוגע לירושה של קרובי המאמץ.
  • תיקון לחוק זכויות הסטודנט המחיל את הוראותיו גם על מוסדות על תיכוניים בתחומי האמנות (יחד עם אלכס מילר).

הוביל את הפעילות בכנסת בסוגיות הקשורות לקהילת הלהט"ב, וארגן כנסים שנתיים בכנסת לפתיחת אירועי הגאווה בישראל. יחד עם חברת הכנסת נינו אבסדזה ייסד בכנסת במהלך היום הבינלאומי נגד הומופוביה במאי 2011 את השדולה למאבק בהומופוביה שעמד בראשה.

יזם הקמת עמותת "ישראל חופשית" למאבק בכפייה הדתית. החל משנת 2012 הוביל ביחד עם מפלגתו את יוזמת "אוטובוס השבת של מרצ", בדרישה לקיום תחבורה ציבורית אפקטיבית ביום זה.[7] לאחר שהצעה להקמת קווי תחבורה ציבורית בשבת בעיריית תל אביב, של חברת המועצה תמר זנדברג התקבלה על ידי עיריית תל אביב אך נדחתה על ידי משרד התחבורה, עתר הורוביץ לבג"ץ ביחד עם חברי מפלגתו.[8]

ביולי 2013 זכה במשותף עם ח"כ אורלי לוי-אבקסיס באות הפרלמנטר המצטיין מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה.[9]

הבחירות לראשות עיריית תל אביב-יפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצן הורוביץ נואם בכנס בחירות לראשות העיר תל אביב יפו, 2013

במאי 2013 הכריז הורוביץ על מועמדות לראשות עיריית תל אביב-יפו מטעם סיעת מרצ. בקמפיין שניהל שם דגש על שיפור החינוך הממלכתי בעיר, פיתוח התחבורה הציבורית, קידום דיור בר-השגה ובנייה ציבורית בקרקעות העירייה והמדינה לנוכח העלייה התלולה במחירי הדירות בעיר, ושיקום שכונות הדרום. כמו כן הדגיש את המאבק בשחיתות ואת הצורך בהחלפת ראש העיר המכהן, רון חולדאי, לאחר שלוש קדנציות מלאות ו-15 שנות כהונה. במהלך מסע הבחירות הציג הורוביץ מצע של עירוניות מתקדמת, קיימות מקומית, ותכנון עירוני חברתי, ופרסם תוכנית להפניית תקציבים להקמת מוסדות חינוך וחיזוק השירותים החברתיים. ברוח זו, אחת מסיסמאות הבחירות שלו הייתה "עיר של אנשים". סיסמה אחרת בה הרבה להשתמש במהלך הקמפיין הייתה "עיר צודקת".

בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו באוקטובר 2013 זכה הורוביץ בכמעט 40% מהקולות לראשות העיר (כ-51,000 קולות), אך הפסיד ליריבו חולדאי שזכה ביותר מ-50% מהקולות. מועמד שלישי, אהרן מדואל, זכה בכ-8% מהקולות. הסיעה שהוביל הורוביץ הכפילה את כוחה ל-6 מנדטים - התוצאה הגבוהה ביותר של מרצ בעיר מאז ומתמיד - והיא כיום הסיעה הגדולה במועצת העיר. למרות הישגיו אלה, הורוביץ בחר להמשיך לכהן כח"כ כדי שיוכל להשפיע על קידום רעיונותיו ודרכו, ובכך ויתר על חברותו במועצת העיר.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 בדצמבר 2014 הודיע שלא יתמודד ברשימת מרצ בבחירות לכנסת העשרים.[10]

הורוביץ חזר לפעילות תקשורתית עניפה - בטלוויזיה, בעיתונות הכתובה וברדיו. בנוסף לכך הוא פועל במספר זירות וארגונים. בתחום הבינלאומי הורוביץ עומד בראש המועצה הציבורית של האגודה הישראלית לפיתוח בינלאומי, וכן משמש עמית מחקר במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית. בתחום החברתי הוא חבר הוועד המנהל של תנועת "ישראל חופשית" ושל הוועד למלחמה באיידס.

הוקרה לפועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2015, במלאת 40 שנה לאגודת הלהט"ב, זכה הורוביץ להיכלל בין 40 המשפיעים בתולדות קהילת הלהט"ב.[11]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]