וייטרניצה
 | |||||||||
| מראה במערה | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| מדינה |
 בוסניה והרצגובינה | ||||||||
| מיקום | רבנו, בוסניה והרצגובינה | ||||||||
| קואורדינטות | 42°50′45″N 17°59′02″E / 42.845833333333°N 17.983888888889°E | ||||||||
| אורך | 7,323,9 מטרים | ||||||||
| גובה מעל פני הים | 260 מטר | ||||||||
  | |||||||||
מערת וייטרניצה (בוסנית Pećina Vjetrenica - "מנהרת הרוח") בדרומה של בוסניה והרצגובינה היא המערה הגדולה במדינה והמערה בעלת העושר הביולוגי הרב ביותר בעולם. המערה הקרסטית שוכנת בפוליה (Polje) פופובו (Popovo Polje) שליד העיירה רבנו (Ravno) באלפים הדינריים, והיא מוכרת עוד מהעת העתיקה. האתר מצטיין בפאונה מימית תת-קרקעית, והוא משכנם של מיני בעלי חוליות רבים הנמצאים בסכנת הכחדה, כמו גם מיני צמחים אנדמיים לבלקן. בנוסף, חלק מהמינים במערה הם "מאובנים חיים" מהשלישון ואף קודם לו שהמינים הקרובים אליהם נכחדו לפני מיליוני שנים[1]. בשנת 2024 הוכרזה המערה כאתר מורשת עולמית.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכניסה למערת וייטרניצה שוכנת למרגלות גבעה בגובה של 260 מטרים מעל פני הים, בפינה הדרום-מערבית של פוליה פופובו, כ-300 מטרים מזרחית לכפר זוולה (Zavala) וכ-12 ק"מ מחוף הים האדריאטי. כיוונה הכללי של המנהרה הוא דרום דרום-מזרח, דהיינו לכיוון חוף הים. האזור מצטיין בתופעות קרסטיות דוגמת שדות קרסטיים ("פוליה") וכן מערות ובולענים רבים. המערה בנויה משדרה מרכזית באורך של כ-2.5 ק"מ ומספר מעברי משנה, ואורכם הכולל של המעברים במנהרה הוא 7,323,9 מטרים. במערה זורמים ארבעה ערוצי מים עיקריים ועשרות ערוצי מים משניים בעלי אופי עונתי. במערה שוכנים גם אגמים תת-קרקעיים, ואורכו של האגם הגדול ביניהם הוא 180 מטרים. שמה של המנהרה שמשמעותו "מנהרת הרוח" ניתן לה בשל פרצי הרוח החזקים בכניסה אליה, אך גם בתוכה, ואשר עשויים להגיע בקיץ למהירות של יותר מ-15 מטרים לשנייה. הטמפרטורה הממוצעת במערה היא 11.6°C והלחות מגיעה ל-100%. סמוך מעל לכניסה למערת וייטרניצה שוכנת מערת ביילושיצה (Bjelušica) שנחשבת לחלק מאותו מכלול וגם בה עושר ביולוגי רב. המערה פתוחה לביקור מודרך משך כל ימות השנה, וקטע באורך של 1,730 מטרים הוכשר לשם כך והוא מואר ברובו.
ביולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במערה יש ייצוג לחמש ממלכות טקסונומיות - חיידקים, פרוטיסטים, פטריות, צומח ובעלי חיים. לפי הרשימה המעודכנת מ-2021 זוהו במערה 231 מינים הכוללים שני מיני בקטריות, 14 מיני פטריות, 35 מיני פרוטיסטים ו-180 מיני בעלי חיים. 96 ממינים אלה הם טרוגלוביטים (Troglobites), דהיינו, כאלה המתקיימים במערות בלבד, ו-37 מהם התגלו ונחקרו לראשונה במערה (Locus typicus)[2]. חלק גדול מהמינים במערה הם אנדמיים.
ב-1968 נמצאו במערה גם ממצאים פלאונטולוגיים. במעבר שזכה מאוחר יותר לשם "מעבר הלאופרד" התגלה שלד שלם של נמר (Panthera pardus) שכנראה נפל אל המערה דרך בולען ומת במקום. במקומות אחרים במערה התגלו חלקי שלדים של טורפים שזוהו כדוב מערות (Ursus spelaeus) ודוב ערבות חום (Ursus arctos priscus) הנכחדים. הממצאים שמורים מאז 2007 במוזיאון הלאומי בסרייבו. עוד התגלו שרידי עטלפים ומכרסמים.
היסטוריה ומחקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחיבורו "תולדות הטבע" משנת 77 התייחס פליניוס הזקן לראשונה למערת וייטרניצה, ומאז היא הוזכרה פעמים רבות על-ידי כותבים שונים. בתקופה הרומית ניצב בית קיץ בכניסה למערה, ותושביו נהנו ממשב הרוח שנפלט ממנה. בכניסה למערה התגלו שני ציורים האופייניים לסטצ'ק, מצבות מונומנטליות מימי הביניים, ובתוך המערה התגלו ממצאים ארכאולוגיים - חלק של כלי קדרות ומחט עשויה עצם.
במחצית הראשונה של המאה ה-20 הביא העניין הגובר בפאונה האופיינית למערות כמו גם בתופעות הקרסט למחקר מדעי של המערה. קרל אבסולון (Karel Absolon) הצ'כי היה אחד החוקרים החשובים ביותר של המערה. הוא ביקר בה 27 פעמים לפחות בין השנים 1908–1922. הוא גילה מעבר חדש במערה הקרוי על שמו; הוא גם היה הראשון שטען כי ייתכן שהמערה נמתחת לאורך 15 או 20 ק"מ ומגיעה עד לים האדריאטי, וכן טען כי המערה היא תעלת ניקוז תת-קרקעית של הפוליה הסמוך[3]. ב-1929 נערך מחקר מורפולוגי והידרולוגי מפורט של המערה בפעם הראשונה על ידי מיכאילו רדובנוביץ' (Mihajlo Radovanović) אשר יצר מפה וחתכים של חלקי המערה שהיו ידועים אותה עת. ב-1952 זכתה המערה לראשונה להגנה בחוק מכוח החלטה של הרפובליקה הסוציאליסטית של בוסניה והרצגובינה ביוגוסלביה, וב-1965 נכללה ברשימת השמורות הגאולוגיות המיוחדות. מחקר בעזרת תאודוליט נערך בין השנים 1958–1961 על-ידי החברה הספלאולוגית "בוסנסקו-הרצגובינה קרסט" (Bosansko-Herzegovina karst) וחברת "אנרגואינבסט" (Energoinvest) מסרייבו. אולם המחקר המדויק ביותר נערך מאז שנת 2000 על ידי "החברה הספלאולוגית ולביט" (Speleological Society Velebit) מזגרב, אשר גילה מעברים חדשים ומיפה בדיוק רב את המבנה הטופוגרפי של המערה.
בשנת 2004 הוכללה המערה ברשימה הטנטטיווית של ארגון אונסק"ו. המערה וחלק מפוליה פופובו בשטח כולל של 4,710.17 הקטאר הוכרזו בשנת 2013 כאזור מוגן, וב-2024 המערה זכתה במעמד של אתר מורשת עולמית.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
|---|