וילי הניג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וילי הניג

אמיל האנס וילי הניג (גרמנית: Emil Hans Willi Hennig;‏ 20 באפריל 1913 - 5 בנובמבר 1976) הוא ביולוג גרמני שעסק בסיסטמטיקה-פילוגנטית ותרם רבות ליצירה והפיתוח של התאוריה של הקלדיסטיקה. בנוסף תרם לפתוח העצים הפילוגנטיים, גרף עץ המייצג את היחסים ההיסטוריים-אבולוציונים המשוערים בין מינים ביולוגים שונים על סמך דמיון גנטי או מורפולוגי ביניהם, כמו שהם נראים כיום. כטקסונום, התמחה הניג בזבובאים.

ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילי הניג נולד בכפר דירנרסדורף (Dürrhennersdorf) בלאוזיץ עילית (Oberlausitz) שבגרמניה. אמו, מריה אמה, עבדה כעוזרת בית ולאחר מכן עבדה במפעל. אביו, קארל אמסט אמיל הניג עבד ברכבת. להניג היו שני אחים, פריץ רודולף, וקארל הרברט, שהוגדר כנעדר מאז הקרב בלנינגרד ב-1943. הניג למד בגימנסיה הריאלית בקלוטשה (Klotzsche) שליד דרזדן, ושם נפגש עם מ. רוסט, שהתעניין בחרקים. רוסט הפגיש את הניג הצעיר עם וילהלם מייסה, שהיה מדען במוזיאון הזואולוגי בדרזדן. ב-1930 קפץ הניג כיתה וסיים את לימודיו ב-26 בדצמבר 1932. ב-1931 הכין, במסגרת לימודיו בבית הספר, עבודה על מקום הסיסטמטיקה בזואולוגיה. העבודה פורסמה לאחר מותו ב-1978 והיא מדגימה את גישתו השיטתית לנושא. חוץ מלימודיו, התנדב הניג במוזיאון הזואולוגיה וכן שיתף פעולה עם מייסה לגבי הסיסטמטיקה והביוגאוגרפיה של "נחשים מעופפים" מסוג דנדרלפיס (Dendrelaphis), שעליהם כתב את המאמר הראשון שפרסם.

בצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניג גויס לשירות בצבא גרמניה הנאצית ב-1939. ב-1942 נפצע במצור על לנינגרד ואף נשקפה סכנה לחייו. במשך חודשים שהה בבתי חולים צבאיים. לאחר החלמתו, שירת הניג בשירותי הרפואה הצבאיים, בעיקר בשירות למניעת מלריה. לאחר נפילת גרמניה הנאצית, בין מאי לאוקטובר 1945, היה כשבוי בידי הבריטים, וסופח לשירותים הבריטיים למניעת מלריה. לימים הואשם הניג, בעיקר על ידי מייסד הפאנביוגאוגרפיה, לאון קרויזאט (Léon Croizat), בחברות במפלגה הנאצית, אולם אין לכך ראיות.

במהלך שירותו הצבאי החל הניג בכתיבת טיוטה של ספרו החשוב ביותר, Grundzüge einer Theorie der Phylogenetischen Systematik, שפורסם ב-1950 והיה תמצית של רעיונותיו המדעיים.

בשנות ה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1950 נענה בחיוב לבקשה להחליף את מנחהו והחל להרצות על הזואולוגיה של חסרי החוליות, סיסטמטיקה זואולוגית וטקסונומיה מעשית. באותה שנה פרסם את ספרו "קווי היסוד של תאוריית הסיסטמטיקה הפילוגנטית" וכן מאמרים נוספים על המתודולוגיה של הסיסטמטיקה הפילוגנטית, אותם הרחיב בשנה שלאחר מכן בעזרת עבודות טקסונומיות על הזבובאים. ספרו נושא שני הכרכים בשם "ספר כיס על זואולוגיה", בו הציע לראשונה את הסיסטמטיקה הפילוגנטית של חסרי החוליות, זכה להצלחה.

לאחר מלחמת העולם השנייה וחלוקתה של ברלין לברלין המערבית ולברלין המזרחית, המשיך הניג לעבוד במכון האנטומולוגי של גרמניה, שהיה בחלקה המזרחי (הקומוניסטי) של ברלין והתגורר בצידה המערבי של העיר. עמדתו של הניג הייתה אנטי-קומוניסטית וכבר באותה עת היוותה בעיה עבורו.

בשנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת חומת ברלין לא היה יכול עוד לעבוד במכון האנטומולוגי. בגרמניה המערבית ניתנה להניג משרה זמנית כפרופסור באוניברסיטה הטכנולוגית של ברלין. הוא הצטרף למוזיאון הלאומי לידיעת הטבע בשטוטגרט, שם היה אחראי על מחלקת המחקר הפילוגנטי. באפריל 1963 עבר ללודוגיסבורג-פפלוגפלדן במסגרת משרתו. האוסף המדעי שאסף נשמר במוזיאון עד העברת המוזיאון לשטוטגרט-ליוונטור, ב-1985.

עבודותיו עסקו באופן כמעט מוחלט בשיפור הטקסונומיה של זבובאים. במוזיאון הלאומי לידיעת הטבע בשטוטגרט פרסם הניג 29 עבודות, שהן רוב עבודותיו. חשובות ביותר היו עבודותיו שבוקרו על ידי הרווין לינדנר "קבצים על האזור הפליארקטי" ו"ספר הכיס של הזואולוגיה". המתודולוגיה הקלדיסטית מותווית בהן וגם במאמר "אנאליזה קלדיסטי או סיווג קלדיסטי? תגובה לארנסט מאייר" ("Cladistic analysis or cladistic classification? A reply to Ernst Mayr"), שפורסם ב-1974 ונכתב כתגובה לביקורתו של מאייר לפילוגנטיקה הסיסטמטית שהציע הניג.

פרסומו ותרומותיו העיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניג התפרסם בעיקר בזכות פיתוח התאוריה הפילוגנטית, אותה ראה כלוגיקה צרופה וכמדע טהור, זאת בניגוד לקודמיו התאורטיקנים בתחום. הרעיון שעמד בבסיס תרומתו היה זיהוי של איברים הומולוגים ולא הומולוגים באורגניזמים, בשיטה שמבוססת על ממצאים לגבי תכונות מורשות שונות (כולל ריצוף DNA, מורפולוגיה, התנהגות וכו'). בנוסף, הגדיר הניג את המושג קלייד‎ באמצעות בדיקת העבר של היצור בעזרת מאובנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]