ועדת הפירושים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ועדת הפירושים היא ועדת כנסת מיוחדת הנותנת מענה ללאקונות בתקנון הכנסת ומהווה ערכאת ערעור על החלטות יושב ראש ישיבת הכנסת.

הכנסת הראשונה קיבלה ב-9 באוגוסט 1949 החלטה על פיה תוקם ועדת פירושים בת שבעה חברים, ביניהם יושב ראש הכנסת ושניים מסגניו, אליה יוכל לערער חבר הכנסת על פירוש שנתן יושב ראש ישיבת הכנסת להוראה מסוימת של התקנון או התקדימים.[1]

על פי תקנון הכנסת, ועדת הכנסת היא האחראית לתת מענה לסוגיות הנוגעות לסדרי הדיון בכנסת שאין להן התייחסות בתקנון בטרם התקיים הדיון, והחלטתה הופכת לתקדים מחייב.[2] אולם, כשבשעת דיון במליאת הכנסת עולה סוגיה שאין לה מענה בתקנון, מתפקידו של יושב ראש הישיבה להכריע בסוגיה.[3] עוד קובע התקנון כי חברי הכנסת רשאים לערער בפני ועדת הפירושים על החלטתו של יושב ראש הישיבה ועל האופן שבו פירש את התקנון.[4] חבר הכנסת מוזמן להציג את ערעורו, ולאחר בחינת הסוגיה מתקבלת החלטה העוברת לכנסת.[5] החלטת ועדת הפירושים לא משנה את החלטתו של יושב הראש בישיבה שכבר התקיימה, אך עשויה להשפיע על נוסח תקנון הכנסת ולמלא את הלאקונה בו לקראת הישיבות הבאות.

ועדת הפירושים מורכבת מיושב ראש הכנסת ומשמונה חברי כנסת נוספים, שאינם חברי ממשלה, אותם בוחרת ועדת הכנסת.[6] אם מגיש הערעור הוא חבר ועדת הפירושים, ממלא את מקומו חבר כנסת אחר לצורך הדיון.[7]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]