מליאת הכנסת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אולם מליאת הכנסת

מליאת הכנסת היא התכנסות מלאה של כלל חברי הכנסת לישיבת עבודה, להבדיל מן הישיבות והפעילות בוועדות הכנסת השונות. ישיבות מליאת הכנסת מתקיימות באולם המליאה, הממלא את החלל המרכזי בבניין הכנסת. באולם המליאה מתקיימים הדיונים המרכזיים שעל סדר יומה של הכנסת.

בניין הכנסת הנוכחי נחנך בישיבת המליאה הראשונה ב־30 באוגוסט 1966 שאותה פתח ראש הממשלה לוי אשכול ובראשה עמד יושב ראש הכנסת, קדיש לוז.

אולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולם המליאה יושבים חברי הכנסת לפי הסיעות שאליהן הם משתייכים, לפי קביעתה של הוועדה המסדרת. נהוג שסיעות הקואליציה והסיעה הגדולה בה יושבות משמאלו של יושב ראש הכנסת, וסיעות האופוזיציה והסיעה הגדולה בה, לימינו.[1]

במליאה ישנם 116 מושבים לחברי הכנסת המסודרים בצורת מנורה.[2] השולחן המרכזי, בצורת פרסה, הוא שולחן הממשלה, בראשו יושב ראש הממשלה, לצידו סגניו, ומסביב שאר השולחן השרים.[1] פעמיים מאז קום המדינה, בעת כהונת ממשלה בעלת מספר שרים רב, הותקן שולחן קטן נוסף במרכז המליאה, לשימוש שרי הממשלה. בצידי האולם ישנם תאים המשמשים את מזכירי הוועדות והסיעות, יועצים ועוזרים פרלמנטרים.

היצירה "שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך", אולם המליאה

באולם המליאה יש מקום קבוע לכל חבר כנסת ושמו מצוין עליו, על שולחנו של כל חבר כנסת נמצאים תקנון הכנסת, סדר היום והצעות חוק הנדונות באותו היום. מול חבר הכנסת מצוי מסך ממוחשב המופעל בעזרת מגע אשר משמש להצבעות, סדר היום ועוד. בכל הצבעה אלקטרונית מצביע חבר הכנסת במסך המגע על האפשרות המועדפת עליו: אדום - מתנגד, ירוק - בעד וצהוב - נמנע.[1] חבר הכנסת רשאי להצביע אך ורק ממקום מושבו.

יושב ראש הכנסת וסגניו הממלאים את מקומו בהיעדרו יושבים בראש "במת הכנסת" בזמן ניהול הישיבה, משמאלו של היושב ראש יושב מזכיר הכנסת ומימינו עומד חבר הכנסת הנואם.[1] מאחורי היושב ראש, שולחן קטן המשמש למטרות שונות: בהצבעות סבוכות יישובים אליו סגניו של מזכיר הכנסת. כאשר נואם ראש מדינה זרה בכנסת, יושב בו ראש מחלקת הטקס. בעת הצבעה חשאית במשכן, כמו בבחירת נשיא המדינה או מבקר המדינה, סופרים בו את הקולות.

אל אולם המליאה צופה יציע האורחים. היציע נמצא בחלקו העליון של האולם, והוא מחולק לשניים באמצעות מחיצת זכוכית משוריינת, זאת בעקבות מקרה שאירע בבית פרומין, שבו אדם מעורער בנפשו השליך רימון לתוך המליאה לכיוון שולחן הממשלה.[3] בחלק הקדמי, הפתוח לאולם המליאה, יש מקומות ישיבה לאורחים מוזמנים, לרבות תא מיוחד המיועד לנשיא המדינה בצדו השמאלי (ביחס לנקודת המבט של היושב-ראש) של היציע הקדמי. בצידו הימני של היציע (ביחס לנקודת המבט של היושב-ראש) נמצאת התקשורת, כתביה והמצלמות המצלמות את דיוני המליאה ומעבירות אותם בשידור חי בערוץ הכנסת. מאחורי מחיצת הזכוכית, בחלקו העליון של היציע, ישנם מקומות ישיבה לציבור שאינו מוזמן, ואנשים המגיעים יכולים לצפות בישיבות המליאה ולהאזין להן.[1]

האמן הישראלי דני קרוון עיצב את הפסל המכסה את הקיר שבחזית האולם הבנוי - "שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך". ביצירה יש רכיבים המסמלים את נוף ירושלים.[1] בצדו השמאלי של הקיר (במבט ממרכז המליאה אל עבר במת הכנסת) תלוי דיוקנו של בנימין זאב הרצל הצרוב בלוח אבץ כהה,[1] ובמרכז דגל המדינה.

לרגל כינוס הכנסת העשרים ואחת הוחלף השטיח הבהיר במליאה בשטיח כחול.[4]

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר במליאת הכנסת, 12 במרץ 1979. דיוקנו של הרצל משמאל.
הישיבה הראשונה במשכן הכנסת החדש, נואם: ראש הממשלה לוי אשכול. בראש הישיבה: יו"ר הכנסת, קדיש לוז; 31 באוגוסט 1966.

החלטותיה של הכנסת, כגון אישורו של חוק או הצבעת אי אמון, מתקבלות באמצעות הצבעה במליאת הכנסת המתכנסת מדי שבוע בימים שני, שלישי ורביעי מלבד חודשי הפגרה והחגים.[2] ההחלטה מתקבלת בקולותיהם של רוב חברי הכנסת המשתתפים בהצבעה. בנושאים מסוימים, כגון שינוי חלק מחוקי היסוד, נדרש רוב של 61 חברי כנסת.

באולם המליאה מתקיימים הדיונים המרכזיים שעל סדר יומה של הכנסת, עונים שרי ממשלת ישראל על שאילתות שהוגשו על ידי חברי הכנסת, מועלות הצעות לסדר היום, ומתקיימות הצבעות חברי הכנסת על הצעות אי אמון שהוגשו על ידי האופוזיציה ועל חוקים בקריאות טרומיות, קריאה שנייה ואישור סופי של חוק בקריאה שלישית.

כלי הנתון בידי חברי הכנסת הוא חיוב ראש הממשלה להגיע לדיון במליאה בתנאי שנאסף מספר החתימות הדרוש.

אל אולם המליאה מגיעים לעיתים ראשי מדינות וארגונים הנואמים בפני חברי הכנסת. נשיא מצרים, אנואר סאדאת, היה מנהיג הראשון של מדינה ערבית שנאם באולם המליאה.

הצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן דרכים אחדות להצבעה במליאת הכנסת:

  • הצבעה ידנית במליאת הכנסת. הצבעה זו הייתה בדבר מינויו של יצחק שמיר למשרת יושב ראש הכנסת. 13 ביוני 1977
    מרבית ההצבעות מתנהלות בעזרת מערכת הצבעה אלקטרונית. יו"ר הישיבה מכריז על תחילת ההצבעה, חברי הכנסת לוחצים במשך זמן מה על הכפתור המועדף עליהם במסך המגע: בעד, נגד או נמנע. עם תום זמן ההצבעה התוצאה מופיעה על הלוח הממוחשב והיו"ר מכריז עליה. במקרה שבו לא נפלה הכרעה, ומספר הקולות בעד ונגד שווה, מתקבלת דעת הנגד.
תוצאות הצבעה אלקטרונית במליאת הכנסת
  • במקרים מיוחדים, על פי בקשתם של לפחות 20 ח"כים או על פי בקשת הממשלה, נערכת הצבעה שמית. מזכיר הכנסת מקריא שם של חבר כנסת אחרי חבר כנסת והוא צריך לומר את אופן הצבעתו-בעד, נגד או נמנע. אחרי תום הקראת כל השמות נותנים עוד הזדמנות לח"כים שנעדרו מההצבעה הראשונה, ולבסוף סופרים את הקולות ומכריזים על התוצאה.
  • הצבעה בהרמת ידיים נערכת בשני מקרים:
    • כאשר המערכת האלקטרונית אינה פועלת, נוהגים כפי שנהגו לפני הפעלתה. היו"ר ממנה שני ח"כים סופרים. הוא שואל "מי בעד?" חברי הכנסת שבעד מרימים את הידיים, והח"כים הסופרים סופרים את מספרם. באופן דומה נעשית הצבעה בשאלה "מי נגד?" ו"מי נמנע?".
    • בהצבעות כמו ההצבעה על תקציב המדינה, שבהן יש מאות הסתייגויות בזו אחר זו, והתוצאות יחסית ידועות מראש, את ההצבעות הראשונות עושים באחת השיטות המפורטות למעלה, אך את מרבית ההצבעות עושים בשרשרת, בהן מרימים ומורידים ידיים, והיו"ר קובע האם ההצעה עברה או לא, בלי לספור את הקולות במדויק, אלא בהסתמך על מראה עיניו.
  • הכלל הוא כי הצבעות בכנסת הן גלויות. עם זאת, במספר מקרים נקבע בחוק, או בתקנון הכנסת, כי ההצבעה היא חשאית. כך, קובע חוק יסוד: נשיא המדינה כי "בחירת נשיא המדינה תהיה בהצבעה חשאית בישיבת הכנסת שנועדה לעניין זה בלבד". בחוק יסוד: מבקר המדינה הוראה דומה לגבי בחירתו של מבקר המדינה. בתקנון הכנסת נקבע כי בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים ולוועדות לבחירת דיינים, קאדים וקאדי מדהב יהיו אף הן חשאיות.

רשימת פרובוקציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ב-23 בדצמבר 1978 כבל עצמו חבר הכנסת צ'רלי ביטון באזיקים אל דוכן הכנסת. יושב ראש הישיבה, משה מרון נאלץ להפסיק את הישיבה. ביטון ביקש לשחררו מהאזיקים. מספר חברי כנסת ניסו לשחררו, אך רק לאחר התערבות כלבן הכנסת שוחרר.[5]
  • ב-1978, קרעה ח"כ גאולה כהן באולם המליאה את הסכמי קמפ דייוויד.
  • בישיבת הכנסת שבה נבחר חיים הרצוג לנשיא שלף מאיר כהנא בקבוק חומץ כשהוא מכנה את הנשיא "חומץ בן יין", ברמזו על ייחוס אביו של הרצוג.
  • בפברואר 1979 ח"כ אורי אבנרי הופיע לדיוני המליאה עם חולצת "שלום עכשיו".[5]
  • ב-1984, בעת ביקור משלחת "הירוקים" בישראל, התפתח עימות פיזי בין יובל נאמן לבין תופיק טובי לאחר שהאחרון גזר שלט שבו נכתב "ירוקים החוצה!", שהניפה גאולה כהן.
  • ב-1993, בסמוך לחתימת הסכמי אוסלו, בדרכו לדוכן הנואמים כשהוא עטוף טלית הניח ח"כ יוסף בא-גד על שולחנו של ראש הממשלה, יצחק רבין, פרופלור זעיר כתגובה לדבריו של רבין, שכינה את המתנחלים "פרופלורים". כמו כן, שנה לאחר מכן הוא התיישב על רצפת האולם במרכזו של שולחן הממשלה וסירב לקום.
  • ב-1993, בסמוך לחתימת הסכמי אוסלו, השמיע צחי הנגבי הקלטות של ראש הממשלה, יצחק רבין, והוצא מאולם המליאה.
  • בעת שנימק את הסתייגויותיו לתקציב המדינה לשנת 1993, נשא ח"כ מיכאל איתן את הנאום הארוך ביותר בתולדות הכנסת, שארך 10 שעות ו-7 דקות.
  • ב-2003 בעת דיון על התוכנית הכלכלית, עוררו צעירי העבודה מהומה במליאה, כאשר הניפו שלטים ביציע, בהם נכתב "ביבי הורס את המדינה".[6]
  • ב-2005, בעת ביצוע תוכנית ההתנתקות, הופיעו ח"כ אריה אלדד, מיכאל גורלובסקי וגילה פינקלשטיין בבגדים כתומים המזוהים עם המתנגדים להתנתקות.
  • בפברואר 2005, בכנסת ה-16 בעת נימוק הצעת אי אמון של סיעת ש"ס, הניפו חברי הכנסת של הסיעה, ויו"ר ש"ס אלי ישי מדוכן הנואמים שקיות חלב, במחאה על העלאת מחיר החלב.[7]
  • ב-2006 הניף ח"כ מוחמד ברכה תמונה של תינוק פצוע, הפריע לנאומו של סגן השר אפרים סנה, והורחק מהמליאה.[8]
  • ביוני 2010 פרצה מהומה במליאה בכנסת בזמן שח"כ חנין זועבי (בל"ד) עלתה לנאום בנושא המשט לעזה. בזמן שעלתה ספגה קללות מח"כ מירי רגב וח"כ אנסטסיה מיכאלי על השתתפותה במשט.[9]
  • ב-19 בינואר 2011 בעת השבעת שרי סיעת העצמאות, שלפו חברי כנסת מסיעת קדימה מטהרי אוויר וריססו איתם את האוויר, במחאה על "הסרחון הפוליטי" שנדף מן המינוי לדבריהם[10]
  • ביוני 2013, בעת ההצבעה בקריאה ראשונה על "חוק השוויון בנטל", ח"כ מאיר פורוש אזק את עצמו לדוכן הנאומים וח"כ משה גפני קרע את חולצתו כמנהג אבלים כאקט התנגדות לחוק זה.[11]
  • ב-יולי 2013 עמד חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה מעל דוכן הנאומים ובמהלך כל נאומו בתגובה לחוק המשילות שתק חבר הכנסת זחאלקה כשנייר סלוטפ מודבק לפיו.
  • בנובמבר 2016, כתגובה לגל השריפות בישראל (שהיה חשד שנגרם מהצתות של אנשי המגזר הערבי) שלף ח"כ אורן חזן מצית במליאת הכנסת והדליק אותה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מליאת הכנסת בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]