מקטרת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקטרת איטלקית
ברטראנד ראסל מחזיק מקטרת
עישון במקטרת
איור של מקס ומוריץ עם מקטרת

המקטרת היא כלי המשמש לעישון.

לעומת עישון סיגריות הנפוץ יותר, עישון המקטרת מצריך התעסקות הדורשת סבלנות והתמדה. המעשנים מקדישים זמן רב לבחירת סוג המקטרת, לניקויה, לטעם הטבק, לפיטום המקטרת, ולעישון המתמשך הכולל שימור הבעירה המתמדת. בבעלות המעשנים נמצאות בדרך כלל מספר מקטרות לשימוש, וחלקם מבקרים קבועים בחנויות מיוחדות או חברים במועדונים ייעודיים.

קיימת נטייה להאמין כי עישון המקטרת נחשב פחות מסוכן מעישון הסיגריות, בעיקר מכיוון שרוב מעשני המקטרת אינם שואפים את העשן לריאות. לעומת זאת גדלים הסיכויים לחלות בסרטן הגרון וחלל הפה.

ייצור המקטרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברחבי העולם (ובעיקר באירופה) ישנם בתי מלאכה המתמחים בייצור מקטרות סדרתי, אך גם בעלי מלאכה מיומנים המייצרים אותן בעבודת יד. רובם משתמשים בשורש או בגזע העץ הנקרא בעברית "עצבונית" או "אברש עצי" (Briar). העץ גדל בארצות הים התיכון כמו איטליה, יוון וקורסיקה, וניחן בתכונות המתאימות לעישון: הוא עמיד בחום גבוה ובבעירה התמידית של הטבק. יש המעדיפים את גזע האגוז או הבמבוק, ויש המוצאים עצים נדירים במזרח הודו. תהליכי הייצור כוללים איסוף חלקי העץ בעונות מסוימות, ייבושם ועיבודם באופן טבעי או מלאכותי ותהליכי עיבוד: ניסור גס, שרטוט קווי מתאר וחיתוך מדויק יותר, עיצוב המקטרת באמצעות מחרטה ועבודות גימור סופיות. מחירה של מקטרת טובה ופשוטה מייצור סדרתי הוא בין 50 ל־100 דולר והמשובחות ביותר יכולות להגיע אפילו ל־10,000 דולר – דבר התלוי באיכות העץ, בגילו ובצפיפותו, בהתאמה של סיקוסי העץ לצורת המקטרת, בשיבוץ אבנים ומתכות יקרות, באיכות עבודתו של האומן שייצר אותה ובמוניטין שיצא לו.

תולדות השימוש במקטרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקטרות אינדיאניות

לפני גילוי העולם החדש, למקטרת היה שימוש דתי ורפואי. ציוויליזציות מהתקופה הפרה-קולומביאנית כמו האצטקים, המאיה, ואחרים, השתמשו במקטרות לריפוי ולציון אירועים דתיים ומסחריים. כך למשל, מקטרת השלום המפורסמת שימשה באירועים מסחריים ופוליטיים. באפריקה, השתמשו במקטרות לעישון עשבים שונים לצרכים רפואיים ודתיים. התרבות הראשונה שהשתמשה במקטרת לעישון טבק הייתה המאיה במקסיקו ומרכז אמריקה.

ב-1519, הרנאן קורטז, הקונקיסטאדור שכבש את מקסיקו עבור ספרד, דיווח שראה מקומיים מעשנים "ענפים מבושמים". ב-1536, מגלה הארצות הצרפתי ז'אק קרטייה דיווח על ילידים קנדיים המעשנים מקטרות בטקסים. ב-1559, ספרד הייתה הראשונה לייבא טבק לעולם הישן, שם שימש לצרכים רפואיים, כיום נחשב עישון טבק כמזיק לבריאות. שיח הטבק קיבל את השם הלטיני Nicotiana Tobacum על שם ז'ן ניקוט, שגריר צרפת בפורטוגל, שהשתמש בו לריפוי מיגרנות, כאבים ופצעים קלים. עם תחילת המאה השבע עשרה, עישון הטבק הפך נפוץ באנגליה, רחבי אירופה, הודו, סין ויפן. במזרח הרחוק השתמשו במקטרות במבוק עם פיות כסף או נחושת ובאימפריה העות'מאנית השתמשו במקטרת שסיננה את עשן הטבק במים (הידועה כנרגילה). לאנגליה הביא את הטבק סר וולטר ראלי. המלך ג'יימס הראשון חייב את מוכרי הטבק ברישיון, שעלה כסף, אך במקום שהדבר ידכא את תפוצת הטבק באנגליה, היא דווקא התמסדה.

מקטרת עשויה מחרס משנת 1770

פליטים פרוטסטנטיים מאנגליה הביאו את המקטרת להולנד. המקטרות האירופאיות היו עשויות חימר לבן והן נפוצות בציורים מאותה תקופה. החל מאמצע המאה השבע עשרה, מדינות אירופה גינו את השימוש בטבק, מיסו אותו והתעשרו ממנו. במהלך המאה השמונה עשרה אירופה עברה להרחת טבק והשימוש במקטרות יוחד לעולם החדש, ממנו הגיע לראשונה. במאה התשע עשרה עישון סיגרים נחשב לפעילות חברתית מקובלת ואילו עישון מקטרת היה פעילות אישית ופרטית שנעשתה בצינעה. המקטרות נעשו מעץ רך שספג את ריח הטבק כך שנשא ריח ייחודי, אופייני לבעליו. במחצית הראשונה של המאה העשרים, מקטרת זוהתה עם אנשי רוח וקציני צבא ואילו סיגריות סיפקו טבק להמונים.

מקטרות לעישון טבק בהיסטוריה של המזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקטרות החרס היו נפוצות מאד ברחבי האימפריה העות'מאנית מהמאה השבע-עשרה ואילך. מקטרות אלה נמצאו באתרים ארכיאולוגיים בכל רחבי האימפריה, ממצרים, ארץ-ישראל ועד רומניה. חלק מהטיפוסים הקדומים ונשאים עליהם כתובות בשם ״ד׳כנא״ שמשמעו בטורקית עשן או עישון, או ״טוטן״, שמשמעותו טבק מקוצץ. כל מקטרות החרס היו עשויות מאותן חלקים שכללו את זרוע המקטרת ששימשה כתושבת לקנה ומגביע עגול ועמוק בעל זרבובית מעוצבת. מלבד מקטרות החרס השכיחות נמצאו במזרח התיכון כלי עישון אחרים, ייחודיים לאזורים מסוימים. בין כלי עישון אלה היו מקטרות חרס עשויות מקשה אחת שהיו נפוצות בקרב בני השכבות הנמוכות בפרס, מקטרות עשויות גליל חרס או עצם חלולה של כבשים שהיו מקובלות בקרב ערביי המפרץ הפרסי ותושבי דרום פרס ומקטרות שכונו על ידי החוקרים בשם ״ראש פרג״ בשל דמיונן לצורת ההלקט של צמח הפרג. פריטים בודדים של מקטרות אלה, שתוארכו למאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה נמצאו באזור הכורדי של צפון עיראק ואף בחפירות שונות בארץ ישראל. בעבר היה נהוג באזורים אלה שנשים יגישו לבעליהן מקטרת עם עלי טבק וכוס קפה מייד עם שובם הביתה מעמל יומם.

שימוש במקטרת לעישון סמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקטרות משמשות גם לעישון סמים כמו קנאביס ואופיום. מקטרות אלו עשויות בדרך כלל ממתכת או מזכוכית צבעונית והן בעלות גביע קטן יותר מהמקטרות המשמשות לעישון טבק.

המקטרת באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עישון מקטרת בסין
המקטרת באמנות
  • ציורו הסוריאליסטי המפורסם של רנה מגריטבגידת הדימויים, ציור של מקטרת המלווה בכיתוב "Ceci n'est pas une pipe" ("זו אינה מקטרת"), מציג בפני הצופים את הפער בין אמנות למציאות – שהרי המקטרת המצוירת היא העתק של האובייקט ולא האובייקט עצמו.
  • למקטרת תפקיד מרכזי בסרטוני פופאי המלח. הוא מעשן את המקטרת לעתים נדירות ולרוב אוכל דרכה תרד ומשתמש בה כמשרוקית.
  • הסופר הרוסי-ממוצא-יהודי איליה ארנבורג כתב בשנת 1922 ספר הקרוי שלוש-עשרה מקטרות. בספר הוא מספר את קורותיהן של שלוש-עשרה מקטרות ודרכן הוא מציג שלושים-וחמש דמויות בעלי המקטרות. בהקדמה כתב:

ולבסוף, קורא נכבד, אם לאחר הקריאה תצית את מקטרתך, ותהרהר באהבה הקשה והלא-מושגת, בשנים החולפות במהירות, באפר-זכרונותיך המתנדף, צונן, ממך והלאה, ותהרהר בעולם זה המתאבך סביבך כעשן - הרי שהשיג הספר את יעודו.

– איליה ארנבורג, שלוש עשרה מקטרות, תרגם אליעזר כרמי, ספרית תרמיל 1966
  • בפרק הרביעי בספר מקס ומוריץ מאת וילהלם בוש הילדים הרעים מכניסים אבק שריפה לתוך מקטרתו של מורה הכפר, וכשזה מדליק אותה היא מתפוצצת ומשחיתה את פניו.
  • המקטרת מוזכרת במספר ספרים של ליימן פרנק באום כשמספר דמויות מעשנות מקטרת ביניהם : קפטן ביל ומלך הננסים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]