זיא גקאלפ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זיא גקאלפ (לפני שנת 1923)

זיא גקאלפטורקית: Ziya Gökalp;‏ 23 במרץ 187625 באוקטובר 1924) היה סופר והוגה דעות עות'מאני ממוצא כורדי, אחד האינטלקטואלים המרכזיים בחבל אנטוליה. הוא נחשב הן בתקופתו והן בתקופת הרפובליקה הטורקית לאחד האידאולוגים של התנועה הלאומית הטורקית, וזאת על רקע התמורות המדיניות והצבאיות שהתחוללו באימפריה העות'מאנית באותה תקופה.

הוא נמנה עם שורה של הוגים עות'מאנים (עבדוללה ג'וודת, יוסוף אקצ'ורה ונמיק כמאל) אשר הניחו את היסודות הרעיוניים לתנועה הלאומית הטורקית. הגותו שנויה במחלוקת היסטוריוגרפית חריפה בין חילוניים לשמרניים בטורקיה, המבקשים לנכס לעצמם את הגותו האינטלקטואלית.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ספרו של איש מדעי המדינה וחוקר הלאומיות בנדיקט אנדרסון, הלאומיות צמחה באירופה של שלהי המאה ה-18 על רקע משבר האמונה שחוותה אירופה מאז תום ימי הביניים, אשר הוביל לתהליך הדרגתי וממושך של חילון[1]. רעיון מדינת הלאום נתפס כתחליף לדת, מעין 'דת' חדשה, חילונית. התיזה של אנדרסון תקפה בעיקר למדינות מערב אירופה ומרכזה. באזורים אחרים, ובייחוד הבלקן והמזרח התיכון, התיזה של אנדרסון איבדה מתקפותה. כאשר חדרו רעיונות ההשכלה, הנאורות והחילוניות למזרח התיכון ולבלקן באמצעות הדפוס ההולך ומתפתח, היה לאסלאם מקום מרכזי בחיי היום יום של האוכלוסיות המקומיות, בתחומי המשפט, החינוך והמוסר. גם בקרב האליטות הערביות, הפרסיות, והטורקיות, תופעות של כפירה בדת, אשר היו נפוצות בצרפת של המאה ה-19, היו זניחות. רוב האינטלקטואלים דוברי הפרסית, הערבית והטורקית היו חדורי גאווה בדת האסלאם. רובם סברו כי נחיתותו של העולם המוסלמי אל מול המערב הנוצרי נעוצה בשיטת ממשל גרועה ובגורמים אחרים כמו שבטיות, ופטריארכליות. גם החילונים שבהם לא בעטו במסורת אבותיהם, כפי שעשו מקביליהם בצרפת ובבריטניה. הלכי רוח דומים רווחו גם ביישובי היהודי של שלהי המאה ה-19 וראשית המאה העשרים. רוב בני היישוב, האליטות וההמונים, החילונים והדתיים, היו גאים במסורת היהודית ושאפו לשמר אותה, תוך אימוץ סלקטיבי של המודרניות והחילוניות. גם בימינו, במאה העשרים ואחת, הדת נוכחת במזרח התיכון, הן במובן הסימבולי והן בהיבט החברתי-תרבותי. מכיוון שלהלכי הרוח, לאמונות דתיות ולסמלים דתיים הייתה חשיבות באופן בו עוצבה והונחלה הלאומיות, יש לקחת זאת בחשבון כאשר דנים בקשר שבין אינטלקטואלים לבין צמיחת הלאומיות. האינטלקטואלים העות'מאנים, כמו עמיתיהם במערב אירופה, היו מעין 'מתווכים' שהפיצו את רעיונות המודרנה לציבור הרחב. היה להם תפקיד מכונן בעיצוב פני החברה העות'מאנית ובעיצוב מדינות הלאום אשר יוקמו מאוחר יותר על חורבותיה.

גקאלפ והכשרתו האינטלקטואלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיא גקאלפ נולד ב-1876 במחוז דיארבקיר שבמזרח אנטוליה להורים ממוצא גאורגי וכורדי. עם הגעתו לאיסטנבול ב-1896, עיר קוסמופוליטית באותה תקופה, נחשף לרעיונות אירופיים מודרניים. הוא התעניין בעיקר בספרות, בפוליטיקה, ובמדעים. כמו כן גילה עניין רב בסוציולוגיה של אמיל דורקהיים, והשפעתה ניכרת בכתביו[2]. כמו כן הושפע גקאלפ מהפוזיטיביזם של האינטלקטואלים האירופים ומהאסכולה הרומנטית שהתפתחה במרכז אירופה. בדורו ניהלה האימפריה מאבק מול המורדים בבלקן, אשר חתרו להתנתק מן האימפריה ולהקים מדינות לאום עצמאיות[3]. הסכמי הקפיטולציות עליהן חתמה האימפריה עם המעצמות, כללו תנאים משפילים והציפו את ערי האימפריה בסחורות זרות. במרחב ובתקופה שבהם פעל גקאלפ התקיים מאבק בין שלוש תפיסות אידאולוגיות שונות ואף מנוגדות: עות'מאניזם, פאן-אסלאמיזם ופאן-טורקיות. תפיסות אלו באו לתת אלטרנטיבה לסולידריות המסורתית ל'אומה' המוסלמית ולסולטאן וללכד את נתיני האימפריה תחת יסוד משותף.

כמו אינטלקטואלים רבים באותה תקופה באימפריה העות'מאנית, בבריטניה, ובצרפת, ניסה גקאלפ לתת מענה לאתגרים הפוליטיים, התרבותיים והלאומיים אשר עמדו בפני המדינה. באימפריה העות'מאנית, בה חיו זה לצד זה קבוצות אתניות, לשוניות ודתיות ושונות התמודדו האינטלקטואלים עם אתגרים עצומים. אלו היו המרכזיים שבהם: כיצד למנוע את התפרקותה של האימפריה למדינות לאום שונות? כיצד למנוע את התנתקות חבל הבלקן מהשער העליון? האם ניתן לשמור על איזון בין רעיון הקהילה האסלאמית לבין רעיונות מודרניים של שוויון וחירות? לגקאלפ לא הייתה תשובה עקבית לבעיות אלה. הגותו השתנתה בהתאם לנסיבות המשתנות.

רעיונותיו של גקאלפ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך כתביו של גקאלפ, אשר נפרסו על פני תקופה של כעשרים וחמש שנה, שזורים שלושה רעיונות תרבותיים שונים המשלימים זה את זה: ציויליזציה מערבית (Medeniyet), ההשתייכות לאומת האסלאם (Ummet), והחיבור לתרבות הטורקית.

ציוויליזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גקאלפ, אשר שלט היטב בשפה הצרפתית, סבר כי הקשר של העות'מאנים הטורקים לתרבות האירופית הוא אך קשר טבעי. הוא הפריד בין התרבות (Edebiyet) לדת (Diniyet) וטען כי ההשתייכות למרחב האירופי אינה תלויה באמונות הדתיות. שלטון האימפריות המוסלמיות השונות, לטענתו, הוביל להתגבשות התפיסה השגויה בקרב הטורקים לפיה הם חלק מן העמים המזרח תיכוניים. לטענת גקאלפ יש להיות חלק מן הציויליזציה האירופית על מנת להתגבר על הנחיתות התרבותית והכלכלית של הטורקים אל מול האירופים[4]. ייתכן גם כי הנתק התרבותי והלשוני אשר נוצר בין דוברי הטורקית לבין העמים הערביים, פרי ההתפתחויות החשובות בתחום הפילולוגיה, האתנולוגיה והארכיאולוגיה, השפיע על גיבוש העמדה של גקאלפ ביחס לאירופה[5].

אסלאם ומודרניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו האינטלקטואלים המוסלמים בני זמנו, הבולטים שבהם ג'מאל א-דין אל-אפע'אני ומוחמד עבדה, טען גקאלפ כי יש לערוך רפורמה (Tecdid) באסלאם ולסלק את האלמנטים הזרים אשר חדרו לאסלאם. מנהגים כמו פוליגמיה ונקמת דם היו מנהגים ערביים ביסודם אשר חדרו לאוכלוסיות הטורקיות במהלך התאסלמותם. העולמא הקנאים והנוקשים סילפו את דת האסלאם ועצרו את התקדמות המדע והכלכלה, בטענה כי כל חידוש (בידעה) אסור על פי השריעה. גקאלפ קרא להפרדה בין דת למדינה, מהלך אשר ישיב את האסלאם לימי הזוהר של האומיים והעבאסים. כמו רבים מבני האליטה העות'מאנית-אנטולית, האמין גקאלפ כי האסלאם האנטולי מתקדם ונאור יותר מן האסלאם הערבי הקנאי והמאובן[6]. הטורקים הפיצו חיים בציוויליזציה המוסלמית אשר נחלשה במאות ה-11–12, והפכו לכוח הדומיננטי באסלאם לאחר הדעיכה התרבותית של העמים הערביים. זאת ועוד, גקאלפ ואינטלקטואלים אחרים כמו יוסוף אקצ'ורה (Akçura) ופואט קפרולו (Köprülü), עשו טורקיפיקציה של האסלאם. גיבורים מוסלמים חשובים כגון אבו מוסלם, צלאח א-דין ומדענים כדוגמת אבן סינא הוצגו כטורקים אתניים[7]. כך ניתן משקל רב יותר לטענה לפיה הטורקים 'הצילו' את עולם האסלאם מהשתלטות האירופים הנוצרים. גקאלפ והאינטלקטואלים העות'מאנים בני זמנו הכעיסו מאוד את העולמא אשר התנגדו להלאמה או אתניזציה של האסלאם[3]. רבים מהם נשענו על המסורת האסלאמית שלטענתם פסלה עליונות של קבוצה אתנית או לשונית על קבוצה אחרת. כמו כן התנגדו העולמא לשאיפתו של גקאלפ, הניכרת בכתביו המאוחרים, לביטול החליפות ולכינון חוק אזרחי חילוני ושוויוני[8][9].

טורקיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון הטורקיות מקבל צביון אתני-תרבותי בכתביו של גקאלפ. אין קריאה בכתביו להקמת מדינת לאום טורקית הדומה באופייה לרפובליקה הטורקית בת ימינו. גקאלפ עוסק בעם הטורקי (halk) השורשי אשר מקיים מנהגים טורקיים עתיקים מימי האואוז של מרכז אסיה, ביניהם פולחן קדושים וחברות במסדרים הצופיים. גקאלפ נהג להפריד בין האיכרים האנטולים אשר השתייכו לטאריקות הצופיות, לבין העולמא הנוקשים והשלטון המסואב.

יחסו למיעוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן להבחין בכתביו של גקאלפ בשינוי היחס כלפי יוונים, ארמנים, ומיעוטים אחרים, בהתאם לנסיבות הפוליטיות המשתנות. אם עד תחילת המאה עוד האמין גקאלפ באמת ובתמים ברעיון העות'מאניזם, כאמצעי להבטחת נאמנות המיעוטים, הרי שבחלוף השנים הוא שינה את עמדותיו. התבוסות אשר נחלה האימפריה במלחמות הבלקן, מ-1876 ועד 1912, בסופן איבדה את הבלקן הביאו להתנפצות חלום המולדת העות'מאנית המשותפת לבני הדתות השונות[10].

ברמה הפוליטית היה גקאלפ ממתנגדי הסולטאן עבדול חמיד השני. הוא היה אחד מתומכיה הבולטים של תנועת 'הטורקים הצעירים'. עמדותיו, אשר שילבו בין דת, זהות אתנית אירופיות ומודרניות, עלו בקנה אחת עם השקפות מרבית חברי הארגון. במהלך שלטונם, פגעו ראשי הטורקים הצעירים בכמה מסמכויותיו של הסולטאן ועשו באסלאם כגורם המאחד את העות'מאנים המוסלמים כנגד האויבים מבית-הארמנים והיוונים, והאויבים מבחוץ - רוסיה ומעצמות אירופה. לגקאלפ עצמו לא הייתה מעורבות ישירה ברצח העם הארמני. במחקרים קונטמפורניים נטען, כי ראשי ה- CUP' שתכננו את רצח העם הושפעו רעיונית מכתביו האחרונים של גקאלפ[11]. הקשר הגורדי בין דת וגזע לבין הלאום וכן חובת הציות והנאמנות בכל מחיר למולדת, טוענים אותם היסטוריונים, ראשיתה בכתביו של גקאלפ וההוגים בני הזמנו. אחרים נקטו גישה זהירה יותר וטענו כי גקאלפ לא היה הוגה לאומי במובן הקלאסי מאחר שסבר כי לאומיות ופטריוטיות עות'מאנית נרכשת באמצעות התרבות והשפה[12]. ככל הנראה העמדה השנייה קרובה יותר לאמת ההיסטורית. קשה לראות באמירות המייחלות לחיסול האויב, הנשמעות שוב ושוב על ידי מנהיגים במדינות שונות, עדות לתמיכה ברצח עם שיטתי ומתוכנן.

מורשתו האינטלקטואלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של זיא גקאלפ באיסטנבול

כמעט כל המפלגות הפוליטיות וחלק ניכר מהאינטלקטואלים בטורקיה הרפובליקנית אימצו יסודות שונים בכתביו של גקאלפ והעריצו את דמותו. לאחר מותו ב-1923, היו אלה הרפובליקנים בראשות מוסטפא כמאל אשר ניכסו את רעיונותיו הפוליטיים והתרבותיים.
במסגרת הפרויקט הלאומי הכמאליסט, אומצו ההיבטים הלאומיים והאירופים בכתביו. ולעומת זאת, התפיסות העות'מאניות והאסלאמיות, אשר היו חלק חשוב מכתביו, נדחקו הצידה. לפי התפיסה הכמאליסטית הייתה טורקיה חלק אינטגרלי מאירופה[13]. תחת האימפריה העות'מאנית, הפכו הטורקים בעל כורחם לחלק מהעמים 'המזרחים'. אתאטורק ותומכיו סברו כי יש להעביר את העם הטורקי פרויקט ציויליזטורי, שבסופו ישיל מעליו את התכונות האינהרנטיות לעמי המזרח, כמו אמונות תפלות(hurufiye), קנאות דתית ופסיביות. על אף התנגדותם של הכמאליסטים לפולחני דת עממית והתנשאותם כלפי הכפריים האנטולים, רבים מהם סברו כי הכפריים משקפים את הלאומיות הטורקית השורשית והאותנטית. גקאלפ, על אף מוצאו הכורדי, נחשב בעיני הכמאליסטים כמי ששיקף את הרוח הלאומית הטורקית, המשוחררת והמודרנית.

הסכסוך הפוליטי אשר התחולל בתוך המפלגה הרפובליקנית, אשר הוביל להקמת המפלגה הדמוקרטית ולניצחונה ב-1950 משקף במידה רבה את כישלון הפרויקט הלאומי הכמאליסטי. רעיון כור ההיתוך, המבוסס על אתניות וחילוניות, הוחלף ברעיון הלאומיות האתנית-דתית, שלו היו שותפים אנשי המפלגה החדשה ורוב מכריע מהעם הטורקי[14]. אנשי המפלגה ותומכיהם, כמו הכמאליסטים, העריכו מאוד את גקאלפ ואת כתביו ובחרו באופן סלקטיבי את החלקים המתאימים להשקפתם הפוליטית והתרבותית. כך למשל, הרעיונות האירופים בכתביו עברו סינון ביקורתי בכתבי ובבטאוני תומכי המפלגה החדשה. לטענת רבים באליטה הפוליטית הטורקית, פרויקט החילון במדינה היה מרחיק לכת וקטע באחת אמונות עממיות ודתיות של מאות שנים. מודרניות וקדמה, סברו ראשי המפלגה, איננה פירושה חיקוי עיוור של המערב האירופי. לעומת האימוץ הסלקטיבי של התכנים האירופים, התכנים האסלאמיים והטורקים בכתביו אומצו ברובם על ידי הזרם הלאומי-מסורתי. תחת שלטון המפלגה הדמוקרטית, חזרה טורקיה אל חיק העולם המוסלמי, החלה להשתתף בכינוסים אסלאמיים. האסלאם הפך לחלק מרכזי בזהות הלאומית הטורקית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Behlul, Ozkan, 2012. From the abode of Islam to the Turkish Vatan: the Making of a National homeland in Turkey, Yale University Press
  • Daglyer, Unler,2007. Ziya Gokalp on Modernity and Islam: the Origins of an uneasy union in Contemporary Turkey, Journal of Comparative Civilization Review 53-69
  • Gokalp, Ziya,1981(1976-1924). Turkish Nationalism an Western Civilization: Selected Essays (Translated from Turkish: Niyazi Berkes ),Westport: con
  • Gurpinar, Dogan,2013. Ottoman/Turkish Visions of the nation, 1860-1950 ,Houndsmill, Palgrave Macmillan
  • Grigoriadis, Ioannis, 2012. Instilling Religion in Turkish and Greek Nationalism: a Sacred synthesis, New York: Palgrave Macmillan
  • Karpat, Kemal, 2001. The Politicization of Islam: Reconstructing Identity, state, Faith and Community in the Late Ottoman State, New York: Oxford University Press
  • Karpat,Kemal,2002.Studies in Ottoman Social and Political History: selected Articles and Essays ,Boston: brill
  • Lewy,Guenter. 2005, The Armenian Massacres in Turkey: a disputed Genocide, Utah University Press
  • אנדרסון, בנדיקט, קהילות מדומיינות: הגיגים על מקורות הלאומיות ועל התפשטותה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תש"ס.
  • הורוביץ, נרי, דת ולאומיות בישראל ובמזרח התיכון,תל אביב: עם עובד, תשס"ב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זיא גקאלפ בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנדרסון,תש"ס, עמודים 37 - 42
  2. ^ Gokalp 1981:22
  3. ^ 3.0 3.1 Karpat,2001
  4. ^ Gokalp:255-256
  5. ^ הפילולוגיה אשר התפתחה בשלהי המאה ה-18 וגילוייה החדשניים טענה לקשר בין שפה לתרבות. הפילולוגים, באמצעים אנתרופולוגים ולשוניים, גדעו את הקשר ההיסטורי המקודש בין שלושת השפות האיסלאמיות הקלאסיות: ערבית, טורקית ופרסית. הוכח על ידי הפילולוגים כי טורקית במשפחת השפות התורכו-מונגוליות, ערבית מקורה במרחב השמי ואילו פרסית מקורה במשפחת השפות ההינדו-אירופי. כמו כן, חפירות ארכיאולוגיות ביוון בבלקן ובאזורים אחרים בחופי הים התיכון במאה ה-19 מצאו כי חלק חשוב מהציויליזציה האירופית מקורו במערב אנטוליה, מרכז האימפריה העות'מאנית של אותה תקופה
  6. ^ Gurpinar 72-76
  7. ^ Gurpinar 74-87
  8. ^ Gokalp 1981:301-304
  9. ^ זמן קצר לאחר מותו, התממש חזונו של גקאלפ. בין השנים 1924–1927 הובילו מוסטפא כמאל (אתאטורק) ותומכיו מספר מהלכים ביניהם ביטול חוקי השריעה וכינון חוק אזרחי חילוני. המחנה השמרני ספג מכה ניצחת
  10. ^ Behlul 62-71
  11. ^ מדובר בעיקר באנוור פשה וג'מאל פשה, שניים מראשי הוועד לאחדות וקדמה
  12. ^ Lewy 2005:41-46
  13. ^ Grigoriadis 2012:65-68
  14. ^ Grigoriadis 2012 68-72