נקמת דם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

נקמת דם (או גאולת דם) היא מנהג קדום, לפיו מוטלת זכות ואף חובה על קרוב משפחה לנקום את דמו של איש שנהרג או נרצח, על ידי הריגת בן משפחתו של ההורג או הרוצח. מנהג זה נוהג עד ימינו אלו בקהילות שונות ברחבי העולם.

הפעולה על פי מנהג נקמת הדם גורמת למריבות שקשה מאוד לסיימן בין משפחות.

נקמת דם במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרא נותן לגיטימציה לנקמת דם תחת תנאים מוגבלים. לגיטמציה זו יונקת את תפישתה מהאמור בספר בראשית (פרק ט', פסוק ו'): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם - דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". קרוב המשפחה של הנהרג, המכונה במקרא גואל הדם, היה יכול להרוג לאחר משפט את מי שהרג את קרובו במזיד ובהתראה. (ספר דברים פרק י"ט ב'). תפיסה זו, לפיה קרוביו של אדם שמת אחראים לגאולתו, באה לידי ביטוי גם במצוות היבום.

רק במידה שאדם היה הורג אחר בשוגג, "בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלֹא שׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם", רשאי היה לברוח לאחת משש ערי המקלט. ערים אלו הוקמו במטרה לתת מחסה לרוצחים בשגגה, והיו בחסות הלויים (במדבר פרק ל"ה ו').

לאחר ששמעו זקני העיר את טיעוניו, והרשו לו להיכנס בשערי עיר המקלט, היה ההורג תחת חסותם, והיה אסור לכל איש לבצע בו את נקמת הדם. ההורג חייב היה לשהות בעיר המקלט עד מותו של הכהן הגדול אשר היה בימיו, ורק לאחר מכן רשאי היה לשוב לעירו. במידה והיה יוצא מהעיר לפני תום הזמן, יכול היה גואל הדם להורגו ללא משפט.

בספר יהושע (כ' א'-ט') מסופר שישראל הקדישו את קֶדֶשׁ, שְׁכֶם, חֶבְרוֹן, בֶּצֶר, רָאמוֹת, וגּוֹלָן להיות ערי מקלט.

בספר שופטים מסופר על השופט גדעון אשר הורג את זבח וצלמונע מלכי מדין, לאחר שהודו בהריגת אחיו, ונוקם בכך את מות אחיו (שופטים ח' יח-כא).

בספר שמואל מסופר על דוד שנוקם את מותו של שאול מידי הנער העמלקי שהודה כי הוא הרג את שאול: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: דָּמְיךָ עַל רֹאשֶׁךָ, כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר, אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה'": (ספר שמואל ב א טז), ואף נוקם את מותו של מפיבושת בן שאול משני רוצחיו - "אַף כִּי אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם, וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ" (ספר שמואל ב', ד יא-יב).

עוד מסופר שם על יואב בן צרויה שנוקם את דם אחיו עשהאל והורג את אבנר בן נר מצביא שאול, "וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו" (שמואל ב', ג כו-כז), אף שדוד מתרעם, מקונן ואבל על הפעולה הזו, הוא איננו נוקט בצעדים מעשיים כלפיהם אלא מגיב: "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי, יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ" (שם לט).

מאוחר יותר שלמה המלך במצוות דוד, נוקם את דמו של אבנר ושל עמשא בן יתר ומורה לבניהו בן יהוידע להרוג את יואב. "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי. וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב, וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה". (ספר מלכים א, ב לא-לב).

על פי קאסוטו מבטאת התורה מחאה כנגד מנהג נקמת הדם, ושואפת להגביל ולצמצם אותו באופנים שונים (כגון ערי המקלט) ולהפוך את גואל הדם לשליח בית-הדין. כך הוא רואה בסיפורם של קין והבל מעין אב-טיפוס לתפישה המקראית, שאין לנקום נקמת דם ספורדית, בכך שאלוהים מבטיח "וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם..." ומטיל אות על מצחו של קין שחושש מנקמת דם ("וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי", בראשית פרק ד' י"ד). האות נועד למנוע מאחרים לבצע בקין נקמת דם.

ביהדות ובספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכמה מקומות נעשה שימוש מטפורי במושג נקמת הדם. בספר תהילים (פרק ע"ט י') מבקש המחבר מאלוהים לנקום את נקמת דמו השפוך של ישראל. "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֶלֹהֵיהֶם, יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ". בתהילים צ"ד מופיע האל היהודי כ"אל נקמות ה', אל נקמות הופיע", אך מונח זה מתייחס לעם ישראל:

"א אל-נקמות ה'; אל נקמות הופיע. ב הינשא, שופט הארץ; השב גמול, על-גאים. ג עד-מתיי רשעים ה': עד-מתיי, רשעים יעלוזו. ד יביעו ידברו עתק; יתאמרו, כל-פועלי אוון. ה עמך ה' ידכאו; ונחלתך יענו. ו אלמנה וגר יהרוגו; ויתומים ירצחו. ז ויאמרו, לא יראה-יה; ולא-יבין, אלוהי יעקוב."

– תהילים צד

נראה כי במקביל לתפישה שהשתרשה בעולם, שאסור לאדם הפרטי לעשות את הצדק בעצמו ועליו להותיר דבר זה לסמכות המשפטית, וכנראה גם בשל אוזלת היד של היהודים להגן על עצמם על רקע הפוגרומים הרבים שנעשו בהם, נעשה שימוש רב בתפילה "אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך". וכן התואר "הי"ד" ( "השם יקום דמו") המוענק ליהודי שנרצח במזיד על ידי גוי.

המשורר חיים נחמן ביאליק עשה שימוש במושג זה בשירו "על השחיטה" מאייר תרס"ג, שנכתב לאחר פוגרום. שם הוא כותב את המשפט המפורסם: "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן".

נקמת דם באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקמת הדם מוכרת ונפוצה בעיקר באסלאם ובמיוחד בחברה הבדואית. מנהג זה החל בחברה הנומדית שחיה בחצי האי ערב הצפוני עוד לפני עליית האסלאם.

התפיסה הבסיסית של נקמת הדם באסלאם מתחלקת לשני חלקים: נשמת הנרצח אינה מוצאת מנוח עד אשר נוקמים את דמה ושכאשר מתרחש רצח, מופר האיזון בין חמולת הנרצח ובין חמולת הרוצח (או בין שבטים כאשר מדובר בחברה הבדואית) ולכן כדי להשיב את האיזון נערכת נקמת דם.

בדרך כלל, לאחר רצח בחברה מוסלמית מכריזים על עטוה - הפסקת אש בת שלושה ימים שמטרתה להרגיע את הרוחות (שלא יווצר סכסוך) ולנהל משא ומתן בין משפחת הנרצח למשפחת הרוצח כדי לנסות למנוע נקמת דם. אם העטוה מצליחה, משפחת הרוצח משלמת סכום כסף למשפחת הנרצח ובכך פודה את נשמתו, ומשפחת הנרצח מתחייבת שלא לבצע נקמת דם. אם העטוה נכשלת, מתבצעת נקמת דם על ידי בן משפחה או קרוב של הנרצח.

נקמת דם במשפט הפלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התפתחות הרב-תרבותיות עלתה גם הטענה שיש להקל עם נאשם ברצח שבוצע כנקמת דם בגלל הרקע התרבותי שלו. טענה זו מכונה "הגנה תרבותית". בית המשפט העליון בישראל שלל טענה זאת מכל וכל וטען להיפך- שיש להחמיר עם פשעים שנעשו על רקע תרבותי על מנת לעקרם.‏[1]

עם זאת, בית המשפט העליון בחר להקל בעונשו של נאשם אשר סבל מנקמת דם מצד קרובי קרבנו‏[2].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף גינת, נקמת דם - נידוי, תיווך וכבוד המשפחה, בהוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן, 2000.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]