מלחמת העצמאות של טורקיה
 | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 19 במאי 1919 – 11 באוקטובר 1922 (3 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אסיה הקטנה ותראקיה | |||||||||||||||||
| עילה | הפסקת האש של מודרוס – חוזה שלום שבפועל הותיר חלקים עצומים מטורקיה בשליטת מדינות ההסכמה. | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון טורקי: הדחתו של הסולטאן העות'מאני חתימת חוזה לוזאן הקמתה של הרפובליקה של טורקיה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
מלחמת העצמאות של טורקיה (טורקית Kurtuluş Savaşı או İstiklal Harbi) הייתה חלק מהאירועים הפוליטיים והצבאיים שהחלו עם ייסודה ב-1919 של התנועה הלאומית הטורקית לאחר מלחמת העולם הראשונה, דרך מלחמת יוון–טורקיה, מלחמת טורקיה–ארמניה, מלחמת טורקיה–צרפת, וכלה ב-1923, בחתימת הסכם לוזאן, הכרזת העצמאות של טורקיה וההכרה הבינלאומית בה.
במהלך המלחמה הדפו הטורקים את צבאות מדינות ההסכמה אשר חילקו את שטחי אסיה הקטנה ותראקיה ביניהן.
רקע: מהפסקת האש של מודרוס עד כיבוש איזמיר: אוקטובר 1918 – מאי 1919
[עריכת קוד מקור | עריכה]האימפריה העות'מאנית סיימה את חלקה במלחמת העולם הראשונה עת חתמה עם מדינות ההסכמה על הפסקת האש של מודרוס ביום 30 באוקטובר 1918 בנמל מודרוס ביוון. אף על פי שהאימפריה איבדה את כל שטחיה במזרח התיכון, נותרה אסיה הקטנה כולה בשליטתה ביום הפסקת האש. הצבא הבריטי עצר בתחומי סוריה ועיראק של ימינו בדרום, ובמזרח אנטוליה הצליח הצבא העות'מאני להשתלט על כל השטח שהופקר על ידי צבא רוסיה ב-1917 ואף המשיך והגיע עד לקווקז ועד באקו שלחופי הים הכספי ב-1918.
עם זאת, רוב כוחה הצבאי של האימפריה היה כלא היה, האוכלוסייה הכפרית באנטוליה הצטמצמה בכ-40%, ומבחינה פוליטית הייתה האימפריה לסוס מת. בין היתר איפשרה הפסקת האש למנצחים לעשות כרצונם בכל שטחי אסיה הקטנה ואף להחזיק עמדות תצפית ושליטה לאורך מצרי הבוספורוס והדרדנלים. משמעותו של תנאי זה הייתה כי איסטנבול, בירת האימפריה, הפכה לשטח כבוש. ב-13 באוקטובר 1918 הגיע שלטונה של מועצת האיחוד והקידמה לסופו עם התפטרותה של הממשלה, ושלושת חברי הטריומווירט, איסמאיל אנוור פאשה, מהמט טלאת פאשה (Talat Paşa) ואחמד ג'מאל פאשה, אשר שלטו במדינה בפועל בזמן מלחמת העולם הראשונה, נמלטו מאיסטנבול ב-2 בנובמבר 1918 ויצאו לגלות.
כוח צבאי צרפתי נכנס לאיסטנבול ב-12 בנובמבר 1918 ולמחרת הגיע כוח בריטי בעקבותיו. ב-14 בנובמבר 1918 חצה כוח צבאי יווני-צרפתי את המריצה, פלש לתראקיה המזרחית והגיע עד לשערי איסטנבול. למחרת עזבו אחרוני החיילים העות'מאנים את באקו. ב-1 בדצמבר 1918 הוקמה רפובליקת קארס או בשמה הרשמי "הרפובליקה של דרום מערב הקווקז" (Cenubî Garbi Kafkas Cumhuriyeti). הרפובליקה אשר הוקמה על ידי התושבים המוסלמים בשטחי הנפות קארס וארדהאן במזרח טורקיה של ימינו וכן בחלק משטחי ארמניה וגאורגיה, התקיימה כישות חצי עצמאית עד שנכבשה בידי הבריטים באפריל 1919.
במקביל החלו מדינות ההסכמה בפלישה לאסיה הקטנה, מתוך הבנה כי ההסכמים הבינלאומיים שינוסחו בסופו של דבר, יושפעו גם מן המצב בשטח. במהלך חודש דצמבר 1918 פלשו הבריטים לקיליס שממזרח לאיסכנדרון בדרום ולבתומי שבגאורגיה של ימינו. הצרפתים מצידם כבשו את אנטקיה, מרסין, טרסוס, אדנה וביססו את שלטונם בכל מישור צ'וקורובה עד לשערי קיליקיה. בתחילת שנת 1919 המשיכה תנופת הכיבוש, והבריטים השתלטו על מארש (כיום קהרמאנמרש – Kahramanmaraş), אנטפ (כיום גזיאנטפ – Gaziantep) ואורפה (כיום שנלאורפה – Şanlıurfa) לאורך הגבול הנוכחי בין טורקיה וסוריה, והחזיקו בהן עד סוף 1919 עת העבירו את השליטה בהן לצרפתים. ב-29 באפריל 1919 נחת כוח איטלקי באנטליה שבדרום אסיה הקטנה ולאחר מכן גם בפתחיה, בודרום ומרמריס. כוח בריטי החל להתמקם בחופיו הדרום-מזרחיים של הים השחור במטרה להוות ראש גשר לרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה שקמה במזרח אסיה הקטנה, והצרפתים נחתו בחופי הים השחור שבצפון מערב אנטוליה, וביססו ראש גשר בזונגולדק ובסביבותיה.
במקביל התכנסה ועידת פריז בהפסקות, החל ב-18 בינואר 1919 ועד 20 בינואר 1920. הוועידה התאפיינה בשיתוף פעולה בין המדינות המנצחות ובעלות בריתן ברצונן ליישם את תוכניותיהן משנות המלחמה לנטרול כוחה הנותר של האימפריה העות'מאנית ולחלוקת שטחיה ביניהן. מאידך, בכל הקשור לאופן יישומן של עקרונות אלה, נפערו ביניהן מחלוקות שניזונו מהבטחות ומאינטרסים סותרים. אחת המחלוקות העיקריות הייתה בין איטליה ויוון באשר לעתידה של מערב אנטוליה, והעיר איזמיר בפרט, והביאה את האיטלקים לעזוב את דיוני הוועידה ב-24 באפריל 1919. האיטלקים נעדרו מהדיונים במשך שבועיים בלבד, אך זה כל שהיה נחוץ לראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג' כדי לשכנע את האמריקאים ואת הצרפתים להעדיף את הבטחתו מימי המלחמה ליוונים, על פני הבטחה שנתנו מדינות ההסכמה לאיטלקים.
כך, ב-15 במאי 1919 החל כיבושה של איזמיר בידי הצבא היווני. 20,000 תושבים יוונים ונוצרים אחרים הקבילו את פניו של הכוח היווני כמשחרר[13]. להגעת הכוח היווני נלוו מעשי השפלה – גברים אולצו להסיר את תרבושיהם ואלה נרמסו תחת רגלי ההמון, רעלות נקרעו מפניהן של נשים והאספסוף החל במעשי ביזה אשר כוונו כנגד בתי המוסלמים[14]. האירועים גלשו עד מהרה לאבדות בנפש. חסן טהסין, עיתונאי ולאומן טורקי ירה את "הירייה הראשונה" והרג את נושא הדגל היווני במצעד. בחילופי האש שהתפתחו נהרגו כ-300 עד 400 טורקים וכמאה יוונים[15]. בחודש שלאחר מכן הרחיבו היוונים את שליטתם לטווח של כמאה ק"מ מצפון ומדרום לאיזמיר, וב-21 במאי 1919 הגיע הנציב הראשון מטעמם אל העיר.
עם הפלישה היוונית היו כמעט כל חופיה של אסיה הקטנה ותראקיה כולה בשליטת מדינות ההסכמה. כלל האירועים שהחלו בהפסקת האש של מודרוס בסוף שנת 1918 והעובדה כי מדינות ההסכמה החלו להוציא לפועל את תוכניתן לחלוקת אסיה הקטנה ביניהן, היו כולם בין הגורמים להתקוממות הטורקית; אולם נראה כי מסירת איזמיר לשלטון יוון הייתה האירוע הטראומתי והמשפיל ביותר, וברוח זו התבטא גם מוסטפא כמאל בנאומו בחודש נובמבר 1919 באנקרה.
למחרת כיבוש איזמיר, ב-16 במאי 1919 עלה מוסטפא כמאל על אוניית הקיטור בנדרמה (Bandırma) אשר הפליגה מאיסטנבול לסמסון שלחופי הים השחור. באותה עת עדיין היה מוסטפא כמאל קצין בצבא העות'מאני ואף היה מופקד מטעם הסולטאן על פירוקו של הצבא. ב-19 במאי 1919 הוא הגיע לעיר והקים את מפקדתו במלון מינטיקה פאלאס. ממפקדתו פנה לשגרירים ולמשרד המלחמה הבריטי במחאה על הפלישה והחל לטוות קשרים בין קבוצות לאומיות שונות. בנוסף קיים עצרות המוניות שנועדו ליידע את תושבי העיר על פלישת הצבאות הזרים לאנטוליה. אף שמוסטפא כמאל עזב את סמסון לאחר שבוע בלבד, היא נחשבת למקום בו החל את מלחמת העצמאות הטורקית.
עליית התנועה הלאומית הטורקית והקמת האספה הלאומית הגדולה של טורקיה: יוני 1919 – מרץ 1920
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאדירנה ועד ארדהאן, ארץ מרחקים נמשכת
תורים אפורי-כנף מעל עפים
מאדרהאן לאדירנה, מאדירנה ועד ארדהאן
אדמה זו ביתנו היא, לב רוגש לרוממה משתוקק
תור בודד מגיע, חג ומסתלק
מאדרהאן לאדירנה, מאדירנה ועד ארדהאן
...
בראשותו של מוסטפא כמאל התכנסה ב-21 ביוני 1919 ועידה באמסיה, ולמחרת פרסמה את "חוזר אמסיה" (Amasya Genelgesi) הנחשב למסמך הכתוב הראשון אשר הניע את גלגליה של מלחמת העצמאות של טורקיה. חוזר אמסיה הופץ ברחבי אסיה הקטנה והכריז על הסכנה שנשקפת לעצמאותה של טורקיה ולשלמותה, וקרא לכינוס שתי ועידות – ועידת ארזורום וועידת סיוואס. בכך הביע מוסטפא כמאל ברבים את כוונותיו האמיתיות שהיו מנוגדות בתכלית לתפקיד הרשמי שנשא. הבריטים ששמעו על כך פנו לממשלה העות'מאנית באיסטנבול, וזו הורתה על מעצרו של מוסטפא כמאל ודנה אותו למוות. הידיעה הגיעה לאוזניו של מוסטפא כמאל בהיותו בארזורום ובתגובה הוא התפטר מתפקידו הרשמי ב-8 ביולי 1919.
בד בבד התכנסה ועידה בבלקסיר במערב אסיה הקטנה ב-28 ביוני 1919 ובה דנו מהפכנים טורקים בהתפתחויות. הוועידה הובילה לוועידה נוספת שהתכנסה באלאשהיר ליד מניסה, ואשר בה החליטו המשתתפים לקחת חלק בוועידת סיוואס. ב-23 ביולי 1919 התכנסה ועידת ארזורום במזרח אנטוליה. הוועידה שנמשכה עד 4 באוגוסט 1919 הכריזה על ארבעה עקרונות – המולדת היא אחת ואינה נתנת לחלוקה, האומה תהא חופשית מכל שלטון זר, יש להפעיל את מלוא כוחו של העם אגב אחדות, וכן כי לא ניתן יהיה לצפות לפיקוח או להגנה מצד אחרים. כחודש לאחר מכן, ב-4 בספטמבר 1919, התכנסה ועידת סיוואס בעיר סיוואס ולראשונה נטלו בה חלק נציגים מכל רחבי אסיה הקטנה ובכך חשיבותה. הוועידה נמשכה עד 11 בספטמבר 1919 ובין היתר אשררה את ההחלטה להקים "ועדת נציגים" אשר תוכל להפוך לממשלה אם יחליטו מדינות ההסכמה על פיזור הממשלה העות'מאנית באיסטנבול. עוד אשררה ועידת סיווס את ההחלטות שנתקבלו בוועידת ארזורום שקדמה לה אגב מספר שינויים, כמו הוספת התנגדות מפורשת לקיומה של ישות עצמאית יוונית במערב אנטוליה, וכן שינתה את שמה של התנועה הלאומית המתהווה ל"האגודה להגנה על זכויות אנטוליה ותראקיה" (Anadolu ve Rumeli Müdafaa-i Hukuk Cemiyeti). חודש וחצי לאחר מכן, ב-22 באוקטובר 1919, נפגשו מוסטפא כמאל ובכירי מפלגתו עם שר הימייה העות'מאני באמסיה, וזאת במטרה לאתר דרכים לשמירה על השלמות הלאומית. הצדדים חתמו על מזכר הבנות שנודע לימים כ"פרוטוקול אמסיה" וחשיבותו העיקרית הייתה בכך ששימש ראיה להכרתה הזמנית של הממשלה העות'מאנית באיסטנבול בתנועה הלאומית המתהווה באנטוליה.
בלחצה של "האגודה להגנה על זכויות אנטוליה ותראקיה" נערכו הבחירות האחרונות לפרלמנט העות'מאני בדצמבר 1919. רוב 140 חברי הפרלמנט הרביעי והאחרון של האימפריה העות'מאנית נמנו עם חברי האגודה, אף כי מוסטפא כמאל עצמו לא הגיע לאיסטנבול, אלא התמקם באנקרה החל ב-27 בדצמבר 1919 ואף העביר אליה את מרכז הניהול של התנועה הלאומית מארזורום.
על אף שהפרלמנט העות'מאני הרביעי היה קצר ימים, הוא לא הכיר בכיבוש איסטנבול, ואף הספיק לקבל שש החלטות חשובות אשר זכו לשם הכולל "מיסק-אה מילי" (Misak-ı Millî – "שבועת הלאום") ולאשרר את החלטות ועידות ארזורום וסיווס. ההחלטות שפורסמו ביום 12 בפברואר 1920, התייחסו לגבולותיה העתידיים של טורקיה, והיו לבסיס לדרישותיה העתידיות לקראת חתימת הסכם לוזאן ב-1923:
- עתיד השטחים הכבושים שרוב אוכלוסייתם ערבית יוכרע במשאל עם, אך השטחים שלא נכבשו ואשר בהם מתגוררת אוכלוסייה טורקית מוסלמית הם ביתה הלאומי של האומה הטורקית.
- עתידן של קארס, ארדהאן ובתומי יוכרע במשאל עם.
- גורלה של תראקיה המערבית יוכרע על ידי תושביה.
- יש להבטיח את ביטחונם של איסטנבול ואזור ים השיש. זכויות השיט והסחר החופשי במצרי הבוספורוס והדרדנלים יוכרעו על ידי טורקיה והמדינות האחרות הנוגעות בדבר.
- זכויות המיעוטים בטורקיה יובטחו ובלבד שזכויותיהם של מיעוטים מוסלמים במדינות השכנות יזכו להגנה.
- על המדינה להיות חופשית ועצמאית וכל ההגבלות הפוליטיות, הצבאיות והכלכליות יוסרו.
אולם פעולתו העצמאית של הפרלמנט לא נשאה חן בעיני מינהל הכיבוש, ובליל 15 במרץ 1920 החלו כוחות בריטים להשתלט על בנייני מפתח בעיר וכן עצרו חמישה חברי פרלמנט. ב-18 במרץ 1920 התכנס הפרלמנט העות'מאני בפעם האחרונה ומחה על מעצר חבריו. בתגובה הכריז מוסטפא כמאל ב-19 במרץ 1920 כי "ועדת הנציגים" באנקרה היא הממשלה החוקית של טורקיה וכי יש לציית לה ולה בלבד, וכן הודיע כי ייערכו בחירות לפרלמנט חדש. ב-5 באפריל 1920, תחת לחץ המינהל הצבאי, הורה הסולטאן מהמט השישי על פיזורו של הפרלמנט. המחלוקת בין התנועה הלאומית באנקרה לבין הממשלה העות'מאנית באיסטנבול החמירה ונגלתה עתה לעיני כל. הממשלה העות'מאנית פרסמה פתווה ב-10 באפריל 1920 לפיה יש להתנגד לתנועה הלאומית, וכן גזרה גזר דין מוות על מוסטפא כמאל ועל מנהיגים נוספים של התנועה הלאומית. מנגד הוציא המופתי של אנקרה בו ביום פתווה נוגדת התומכת בתנועה הלאומית ומגדירה את מטרתה כשחרור הסולטאן והח'ליפה מאויביה. בתמיכת הבריטים, קמה תנועת נגד לתנועה הלאומית ב-18 באפריל 1920 בעיר דיזג'ה הסמוכה לאיזמיט בצפון-מערב אסיה הקטנה. השפעת התנועה, שזכתה לשם "כוחות הסדר" בעות'מאנית (Kuvâ-i İnzibâtiyye) או "צבא הח'ליפה" בטורקית (Hilafet Ordusu), התפשטה בביתיניה ובאסיה הקטנה וזכתה למעמד מעין רשמי מאת הממשלה העות'מאנית. עם זאת תנועה זו הייתה קצרת ימים ופוזרה לאחר כחודשיים ולאחר שהובסה על ידי התנועה הלאומית.
ב-23 באפריל 1920 הכריז מוסטפא כמאל על הקמתו של הפרלמנט הטורקי החדש באנקרה, אשר כונה "האספה הלאומית הגדולה של טורקיה" (Türkiye Büyük Millet Meclisi – TBMM). כמאה מחברי הפרלמנט העות'מאני האחרון הצליחו להגיע מאיסטנבול לאנקרה ולהצטרף ל-190 חברי הפרלמנט שכבר שהו בה ואשר נבחרו על ידי חברי התנועה הלאומית ברחבי המדינה. האספה הכריזה על מוסטפא כמאל כנשיאה ועל איסמט פשה לראש המטות המשולבים של טורקיה. ב-19 בנובמבר 1920 החלה האספה לדון בניסוחה של חוקה וזו אושרה ב-20 בינואר 1921 ועמדה בתוקף עד החלפתה ב-1924. החוקה שכללה 23 סעיפים בלבד התייחסה לעקרונותיה של המדינה העתידית ולרשות המחוקקת והמבצעת בלבד שבשתיהן גם יחד נשאה האספה הלאומית. החוקה לא התייחסה כלל לתפקידו של הסולטאן במדינה זו, דבר שנעשה במכוון כדי להשאיר את הדלת פתוחה להקמתה של מונרכיה חוקתית שבראשה יעמוד הסולטאן, ובנוסף לא אוזכרו בה זכויות אזרחיות ומעמדה של הרשות השופטת במדינה העתידית.
תקופת המאבק המזוין: אפריל 1920 – אוקטובר 1922
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מלחמת העצמאות של טורקיה, ניהלו הטורקים שלוש מלחמות נפרדות – כנגד צרפת, ארמניה ויוון. שלוש המלחמות החלו במאבקים שניהלו האוכלוסייה ומיליציות טורקיות מקומיות, והתפתחו למלחמות של ממש בהן נטלו חלק כוחות האספה הלאומית של טורקיה.
נגד היוונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת יוון–טורקיה
מבין שלושת העימותים המזוינים הבינלאומיים, הייתה מלחמת יוון–טורקיה הקשה, המשמעותית והממושכת ביותר, ונמשכה שלוש וחצי שנים. באופן רשמי החלה המלחמה עם כיבוש איזמיר בידי היוונים ב-15 במאי 1919, אולם עד קיץ 1920 ניצבו מול היוונים כוחות בלתי סדירים שהיו פרי התארגנות מקומית. הקרב המשמעותי היחיד שהתנהל בתקופה זו היה קרב איידן בדרום-מערב טורקיה, ובמהלכו השתלטו כוחות מקומיים טורקים על העיר בסוף יוני 1919, אך תוך שבוע חזרו היוונים וכבשו את העיר.
הקרבות התחדשו שוב רק ביוני 1920 כאשר היוונים פתחו במתקפה שהקנתה להם שליטה בכל מערבה וצפון-מערבה של אסיה הקטנה, מעמק נהר הבויוק מנדרס בדרום ועד לחופיו הדרומיים של ים השיש בצפון. הסכם סוור שנחתם בצרפת ב-10 באוגוסט 1920 ביסס באופן רשמי את שליטתה של יוון בתראקיה המזרחית להוציא את איסטנבול, באיים בוזג'אאדה וגקצ'אדה וכן באיזמיר וסביבתה. בתמיכתו של ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' אשר ביקש לכפות את הסכם סוור על טורקיה, חידשו היוונים את התקדמותם באסיה הקטנה ובדצמבר 1920 הגיעו עד סמוך לאסקישהיר, כ-150 ק"מ בלבד מערבית לאנקרה.
המהפך במלחמה החל בראשית 1921 כאשר האספה הלאומית הגדולה של טורקיה הצליחה להתארגן ולהציב כוח לוחם בהנהגת איסמט פשה בקרב אינני הראשון (Birinci İnönü Muharebesi) שהתרחש ב-11 בינואר 1921 סמוך לאסקישהיר. כוח זה ניצח את היוונים והתקפת נגד יוונית ב-26 במרץ 1921 (İkinci İnönü Muharebesi) הסתיימה גם היא בתבוסה.
ביוני 1921 שוב התקדמו כוחות תגבור יוונים מזרחה והגיעו עד לנהר הסקריה, כ-100 ק"מ מערבית לאנקרה. ב-23 באוגוסט 1921 חצו היוונים את הנהר במטרה להבקיע את דרכם לאנקרה, והכוח הטורקי נסוג. בתחילת ספטמבר 1921 הגיעו היוונים למרחק של 40 ק"מ בלבד דרומית-מערבית לאנקרה, אך נסוגו בשל האבדות הכבדות שספגו ובשל התדלדלות התחמושת שנבעה מהתארכות קווי האספקה של צבאם. בדיונים בינלאומיים בלונדון הציעו מדינות ההסכמה להכריז על שביתת נשק, אך מוסטפא כמאל סירב לכל הסדר שלא יכלול את פינוין המלא של אסיה הקטנה ותראקיה המזרחית מכל הכוחות הזרים ששהו בהן.
הקרב המשמעותי האחרון במלחמת יוון–טורקיה התרחש ביוזמת הטורקים שהכתיבו את המועד והמקום ל"התקפה הגדולה" (Büyük Taaruz). ב-26 באוגוסט 1922 תקף הצבא הטורקי את היוונים בדומלופנר (Dumlupınar) ולמחרת התפוררה ההגנה היוונית והיוונים החלו נסוגים מערבה. הקרבות נמשכו עד 30 באוגוסט 1922 והכוח הטורקי דלק בעקבות היוונים עד לאיזמיר אותה כבש ב-9 בספטמבר 1922. ארבעה ימים לאחר מכן, ב-13 בספטמבר 1922 פרצה "השריפה הגדולה באיזמיר" (Büyük İzmir Yangın), וזו השתוללה וזרעה הרס בעיר עד 17 בספטמבר 1922. קיימות השערות שונות באשר לזהותם של גורמי השריפה, ועל אלה נמנים הכוח הטורקי הכובש, היוונים הנסוגים בסיוע הארמנים או בלעדיהם או סתם תאונה שנגרמה בשל התוהו שפקד את העיר, אך הסיבה המדויקת נותרה בגדר תעלומה.
ב-11 בספטמבר 1922 כבשו הטורקים את בורסה ואחרוני החיילים היוונים נסוגו מאסיה הקטנה ב-16 בספטמבר 1922. חודש לאחר מכן, ב-14 באוקטובר 1922, אולצו היוונים להצטרף לשביתת הנשק של מודניה והמלחמה הסתיימה.
נגד הצרפתים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת טורקיה–צרפת
בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ב-16 במאי 1916 נחתם הסכם סודי בין צרפת לבריטניה אשר נודע לימים כהסכם סייקס–פיקו. לפי הסכם זה יועד דרומה של אסיה הקטנה לצרפתים, והבריטים ששלטו בשטח מתום המלחמה, החלו להעבירו לידי הצרפתים בחודש אוקטובר 1919. הצרפתים נעזרו בלגיון הצרפתי-ארמני שפעל כעושה דברם וכן נסמכו על חייליו לשם איסוף מודיעין. נוכחותם של החיילים הארמנים עוררה חוסר שקט מיד עם הגיעם, ובשלוש ערים, מראש (כיום קהרמאנמרש – Kahramanmaraş), אנטפ (כיום גזיאנטפ – Gaziantep) ואורפה (כיום שנלאורפה – Şanlıurfa), פרץ מרי אזרחי שהתפתח לקרב של ממש תוך זמן קצר. הצרפתים נאלצו לסגת ממארש ב-12 בפברואר 1920 ומאורפה ב-11 באפריל 1920, ורק אנטפ נכנעה להם ב-8 בפברואר 1921, לאחר 384 ימי קרב.
בד בבד, בחודש מאי 1920, לאחר הקמתה של האספה הלאומית הגדולה של טורקיה התפתחו העימותים ללוחמה שגלשה מתחומי שלוש הערים המתקוממות. ב-27 במאי 1920 נחלו הטורקים ניצחון על הצרפתים סמוך למעבר קרא (Karaboğazı - קראבואזי) שליד טרסוס וב-2 ביוני 1920 פינו הצרפתים את קוזן הסמוכה לאדנה. יומיים לאחר מכן נסוגו הצרפתים מכל השטחים שממזרח לנהר הפרת ותבוסות אלה הביאו אותם לחתום עם הטורקים על "הסכם השלום בקיליקיה" ביום 9 במרץ 1921. למרות חתימתו של ההסכם הלוחמה לא באה אל סופה, אלא לאחר חתימתו של הסכם אנקרה ב-21 באוקטובר 1921 אשר התייחס אך ורק לעימות בין הצרפתים לטורקים בדרום אסיה הקטנה, ולא נגע לגזרות מחלוקת אחרות בין שתי האומות. בתמורה לסיום הכיבוש הצרפתי בדרום אנטוליה הכירו הטורקים במנדט הצרפתי על סוריה ומלחמת טורקיה–צרפת הסתיימה.
נגד הארמנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת טורקיה–ארמניה
המלחמה נגד הארמנים שלא היוו יריב של ממש לטורקיה, ארכה כחודשיים בלבד. הקרבות פרצו כבר בחודש יוני 1920, לפני שהמצב גלש למלחמה כוללת ובטרם נחתם הסכם סוור אשר העניק לארמנים באופן רשמי נתח נכבד ממזרחה של אסיה הקטנה. קרבות אולטו מצפון מזרח לארזורום התעוררו בעקבות מתיחות בין יחידות צבא ארמניות לבין מיליציות טורקיות מקומיות, והארמנים אשר ניסו לכבוש את העיר אולטו נהדפו. ב-3 בספטמבר 1920 התחדשו הקרבות ועתה נטלו בהם חלק ארבעה מגדודי האספה הלאומית הגדולה של טורקיה בפיקודו של מוסה קזם קראבקיר אשר הדפו את הארמנים תוך יומיים מאזור אולטו כולו. קראבקיר המשיך והתקדם לתוככי ארמניה, דבר שהביא את ממשלת ארמניה להכריז מלחמה על הטורקים ב-4 בספטמבר 1920.
התקדמותם המהירה של הכוחות הטורקים הביאה את הממשלה הארמנית לפנות אל המעצמות הגדולות בבקשה לסיוע, אך הם נענו על ידי הרוסים בלבד, אשר הבטיחו את תמיכתם לארמנים, במיוחד בכל הנוגע לשלטונם בקארס. משהגיע הדבר לידיעתו של קראבקיר הוא תקף את קארס בו ביום, וכבש אותה בהיעדר התנגדות מצד הארמנים. הכוח הטורקי כבש את אלכסנדרופול היא גיומרי של ימינו ב-7 בנובמבר 1920, ומעיר זו איים קראבקיר לכבוש את ירוואן. הארמנים נכנעו ביום 18 בנובמבר 1918 והסכם אלכסנדרופול נחתם בין קראבקיר לבין שר החוץ הארמני ב-2 בדצמבר 1920, ולפיו אולצו הארמנים להתפרק מעיקר נשקם ולוותר על כל השטחים שניתנו להם מכוח הסכם סוור. ב-23 באוקטובר 1921 נחתם הסכם קארס שהחליף את הסכם אלכסנדרופול והסדיר את יחסיהן של רוסיה וטורקיה ושרטט את קו הגבול ביניהן.
משבר צ'נקלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – משבר צ'נקלה
לאחר שהכוחות הטורקים הכריעו את היוונים בספטמבר 1922, הם הגיעו אל חופי הדרדנלים ואיימו על הכוחות הבריטים והצרפתים אשר הופקדו מכוח הסכם סוור על שמירת הנייטרליות במצָרִים. הקבינט הבריטי החליט ב-15 בספטמבר 1922 כי צבא בריטניה ימשיך במשימתו המקורית ויגן על עמדותיו באזור, ולמחרת אף איים על הטורקים בהכרזת מלחמה כוללת. לעומת הבריטים אימצו הצרפתים קו פרו-טורקי והורו על נסיגת כוחותיהם מהמצרים. בין הצרפתים לבריטים נגלה משבר דיפלומטי בעניין, והציבור הבריטי נזעק לנוכח האפשרות שבריטניה תצא למלחמה נוספת. ב-22 בספטמבר 1922 השתלטו כוחות טורקים על צ'נקלה שלחוף הדרדנלים ועל סביבתה בלא קרב. משבר צ'נקלה היה אחד הגורמים העיקריים לנפילת ממשלתו של לויד ג'ורג'.
בדרך לשלום – ממודניה עד הכרזת העצמאות: אוקטובר 1922 – אוקטובר 1923
[עריכת קוד מקור | עריכה]שביתת הנשק של מודניה (טורקית Mudanya Mütarekesi) סיימה את מלחמת יוון–טורקיה והקנתה לטורקים את השליטה בכל אסיה הקטנה, בתראקיה המזרחית, בדרדנלים ובבוספורוס. ב-1 בנובמבר 1922 ביטלה האספה הלאומית הגדולה של טורקיה את מוסד הסולטנות, וב-17 בנובמבר 1922 עזב הסולטאן מהמט השישי את איסטנבול ויצא לגלות.
ועידת לוזאן, בהשתתפות בריטניה, צרפת, איטליה, יוון ונציגי האספה הלאומית הגדולה של טורקיה בראשות איסמט אינני התכנסה החל ב-20 בנובמבר 1922, ודנה במשך מספר חודשים בהפסקות בעתידה של טורקיה. הסכם לוזאן נחתם ב-24 ביולי 1923 והכיר, בין היתר, בעצמאותה של טורקיה והיותה המדינה היורשת של האימפריה העות'מאנית, גבולותיה נוסחו ונקבעו חילופי האוכלוסייה בין יוון לטורקיה.
חודש לאחר מכן, ב-23 באוגוסט 1923, החלו הכוחות הזרים האחרונים לפנות את איסטנבול, ועזיבתם הסתיימה ב-23 בספטמבר 1923. ב-9 בספטמבר 1923 נוסדה מפלגת העם הרפובליקאית (Cumhuriyet Halk Partisi, CHP), שעתידה להיות המפלגה היחידה בטורקיה לפי חוק עד שנת 1945. ב-6 באוקטובר 1923 נכנסו כוחות הצבא הטורקי לאיסטנבול, ושלושה שבועות לאחר מכן, ב-29 באוקטובר 1923, הכריז מוסטפא כמאל על הקמתה של הרפובליקה הטורקית. מלחמת העצמאות של טורקיה הסתיימה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Jelavich, Barbara (1983). History of the Balkans: Twentieth century. Cambridge University Press. p. 131. ISBN 978-0-521-27459-3.
- ^ The Place of the Turkish Independence War in the American Press (1918-1923) by Bülent Bilmez: "...the occupation of western Turkey by the Greek armies under the control of the Allied Powers, the discord among them was evident and publicly known. As the Italians were against this occupation from the beginning, and started "secretly" helping the Kemalists, this conflict among the Allied Powers, and the Italian support for the Kemalists were reported regularly by the American press."
- ^ Mütareke Döneminde Mustafa Kemal Paşa-Kont Sforza Görüşmesi, Mevlüt Çelebi
- ^ Mustafa Kemal Paşa – Kont Sforza ve İtalya İlişkisi
- ^ A. A. Pallis: Greece's Anatolian Venture - and After, Taylor & Francis, p. 56 (footnote 5).
- ^ "When Greek meets Turk; How the Conflict in Asia Minor Is Regarded on the Spot - King Constantine's View," T. Walter Williams, New York Times, 10 September 1922.
- ^ History of the Campaign of Minor Asia, General Staff of Army, Directorate of Army History, Athens, 1967, p. 140: on June 11 (OC) 6,159 officers, 193,994 soldiers (=200,153 men)
- ^ Isaiah Friedman: British Miscalculations: The Rise of Muslim Nationalism, 1918-1925, Transaction Publishers, 2012, ISBN 1412847109, page 239
- ^ Charles à Court Repington: After the War, Simon Publications LLC, 2001, ISBN 1931313733, page 67
- ^ BRITISH IN TURKEY MAY BE INCREASED, New York Times, 19 June 1920.
- ^ Anahide Ter Minassian: La république d'Arménie. 1918-1920 La mémoire du siècle., éditions complexe, Bruxelles 1989 ISBN 2-87027-280-4, pg 220
- ^ Jowett, Philip (20 ביולי 2015). Armies of the Greek-Turkish War 1919–22. Bloomsbury Publishing. p. 45. נבדק ב-17 בספטמבר 2016 – via Google Books.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Lord Kinross, Atatürk, עמ' 154
- ^ Gazi Mustafa Kemal – Dagobert Von Mikusch, עמ' 192
- ^ Ataturk: The Biography of the founder of Modern Turkey, Andrew Mango, Overlook TP, ISBN 978-1585673346, עמ' 217
- ^ מילים ג'היט קילבי, לחן נביט קודלי
| מלחמת העצמאות של טורקיה | ||
|---|---|---|
| התגבשות התנועה הלאומית הטורקית | חוזר אמסיה • ועידת ארזורום • ועידת סיוואס • האספה הלאומית הגדולה של טורקיה | |
| הסכמים בינלאומיים | הפסקת האש של מודרוס • ועידת סן רמו • הסכם סוור • הסכם אלכסנדרופול • הסכם קארס • הסכם מוסקבה • הסכם אנקרה • שביתת הנשק של מודניה • הסכם לוזאן | |
| מאבקים מזוינים | מלחמת יוון–טורקיה • מלחמת טורקיה–צרפת • מלחמת טורקיה–ארמניה | |
