זלמן שחטר-שלומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זלמן שחטר-שלומי (משמאל) עם ראם דאס.

הרב זלמן מ. שֶׁחְטֶר-שַׁלוֹמִי (מכונה "רַבּ זלמֶן"; באנגלית: Zalman Schachter-Shalomi,‏ "Reb Zalman";‏ 28 באוגוסט 1924, ז'ולקבה, פולין - 3 ביולי 2014, בולדר, קולורדו) היה ממייסדיה ומנהיגיה הבולטים של התנועה להתחדשות יהודית ביהדות ארצות הברית.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זלמן שחטר-שלומי (לעתים נכתב: שכטר-שלומי) נולד בפולין וגדל בווינה. בימי מלחמת העולם השנייה נכלא במחנות מעצר בצרפת של וישי. לאחר שנמלט מפני הנאצים הגיע לארצות הברית (1941). שם הוסמך לרב אורתודוקסי ב-1947, במסגרת קהילת חסידי חב"ד-ליובאוויטש, תחת הנהגתו של האדמו"ר השישי יוסף יצחק שניאורסון. לאחר מכן שימש כרב בקהילות חב"ד במסצ'וסטס ובקונטיקט.

בראשית דרכו הציבורית, נשלח "ר' זלמן" בצוותא עם שלמה קרליבך[1] על ידי הרבי מליובאוויטש, לעסוק בהפצת יהדות והחזרה בתשובה בקמפוסים של אוניברסיטאות בארצות הברית. עם עליית כוחה של תנועת ילדי הפרחים, נמשך אחרי רעיונותיה והתרחק מאורח החיים של חסידות חב"ד.

"ר' זלמן" היה בעל תואר שני בפסיכולוגיה של הדת מאוניברסיטת בוסטון, ותואר דוקטור של ה'מכון למדעי היהדות', בהיברו יוניון קולג'. שימש כמרצה למדעי היהדות ודתות אחרות באוניברסיטת טמפל שבפילדלפיה.

הוא נפטר ב-3 ביולי 2014.

תפקידים ופעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגותו וחידושיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחטר-שלומי גיבש בצוותא עם תלמידו ארתור וסקו את התנועה להתחדשות יהודית בארצות הברית. היא צמחה מתוך מגמת "החבורות" (מלשון החבורה החסידית), קבוצות תפילה ולימוד קטנות שדמו לקומונות ההיפים שנפוצו בשעתו. החבורה הסדורה הראשונה הייתה "סמינר קהילת שלום" שקמה ב-1968 בסמרוויל, מסצ'וסטס בהנהגת ארתור גרין. שחטר-שלומי סולק כבר שנים קודם מתנועת חב"ד כשהתברר שעמדותיו במגוון נושאים, כמו התנסות בסמי הזיה, אינן עולות בקנה אחד עם הקו המקובל על חצר הרבי מלובביץ'. שלומי הקים את אגודת "בני אור" ב-1962, אליה נאספו אנשי חבורות וממנה צמחה לבסוף תנועת ההתחדשות. תחת שם זה הוביל את התנועה לתוך המאה ה-21.

יש הרואים בתנועה זו תחת הנהגתו של "רבי זלמן", מעין זרם חמישי ביהדות ארצות הברית לצד ארבעת הזרמים המוכרים: האורתודוקסי, הקונסרבטיבי, הרפורמי והרקונסטרוקציוניסטי. בזרם רמה גבוהה ויוצאת דופן של הסתמכות על מיסטיקה, כך למשל הוא מוכתר בכתבה בעיתון הארץ, כ-"חכם וחכמולוג, פרובוקטור, נביא, ליצן קדוש ורבי חסידי - אחד הרבנים המשפיעים ביותר בעשרים השנים האחרונות"[2]. אך שחטר עצמו הדגיש בספרו‏[3] כי תנועתו "התחדשות יהודית" אינה "זרם" אלא תהליך העובר על נפשות היהודים.

שחטר-שלומי ראה את תנועתו ככזו שמבוססת על "הקבלה, החסידות וצורות נוספות של מיסטיקה יהודית". רוחה זו של התנועה באה בהנחייתו לידי ביטוי בטקסי תפילה סוערים הכוללים ריקודים עד אבדן חושים.

הגותו של שחטר-שלומי נוגעת לעתים בנושאים רגישים, בצורות שאינן מקובלות בקהל הרחב, כמו למשל אמירתו כי אנשים המגלים חיבה ליהדות הם לפעמים נשמות ממוחזרות מהשואה, כהגדרתו, שהחליטו בגלגול זה להיוולד כלא-יהודים.

לדעתו, היהדות צריכה לשנות את גישתה, להתאים את עצמה למציאות החדשה, ביחס לנושאים שחיי הדת המסורתיים לא נותנים להם לפי תפיסתו מענה רוחני מספיק, כמו ההתחממות הגלובלית, ההתחמשות הגרעינית וההתבוללות.

דעות רדיקליות בענייני הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מ"ההתחדשות הרוחנית", ביקש "רבי זלמן" לטעת בתלמידיו ושומעי לקחו סוג חשיבה המכיל גם היבטים מוסריים ולא רק הלכתיים-נטו גם ביחס לשאלות הלכתיות מובהקות כמו למשל סוגיית הכשרות. תלמידו מצוטט כאומר "אנו אוהבים לומר שהשאלה בדבר כשרותה של תרנגולת איננה שאלה הנוגעת לתרנגולת עצמה, אלא לשואל", לדעתם יש לכלול בתנאי הכשרות לא רק את עובדת היות האוכל "כשר" במובן המסורתי, אלא גם אם הוא כשר מבחינה מוסרית סוציאלית: האם תנאי העסקתם של עובדי המשחטות הוגנים, האם תנאי גידולם של העופות הולמים, האם הזבל של התעשייה ממוחזר כיאות. בהתאם לתפיסה זו יש להרחיב לטעמם את תחום הכשרות גם לנושאים שלא היו כלולים בו בתפיסת הכשרות המסורתית, כמו: האם מותר להשתמש בחשמל המיוצר בכור גרעיני? האם מותר לקרוא בעיתון יהודי שמודפס על נייר המיוצר מעצים שנכרתו בלא התחשבות אקולוגית ראויה? כך מיוחסת אופנת הכשרות הסביבתית ("אקו-כשרות")‏[4] לתפיסת הכשרות של רב זלמן ו"התחדשות יהודית".

תפיסה זו נחשבת כמי ש"מחמירה" יותר על קהל מאמיניה של התנועה. אולם בצידה, מצוטט שחטר-שלומי כמי שמיישם את גישתו המהפכנית גם באופנים החורגים מן ההלכה היהודית המסורתית ומקלים יותר ממנה. לדעתו האדם המודרני צריך לקבוע בעצמו את גבולות ואופי האיסורים וההיתרים שלו, כך "אם אתה לא אוהב את העבודה בגינה, ומבכר שתיעשה על ידי גנן שכיר, אזי הגינון נחשב כ"מלאכה" ואסור. אך אם אתה אוהב לגנן וזמן הפנאי היחיד שלך הוא בשבת, תן לגינון להיות חלק מעונג השבת שלך". מעריציו האורתודוקסים מסבירים אמירות מעין אלו כדרך לגשת אל לבבות ההמון האמריקני-יהודי, בבחינת "מתוך שלא לשמה בא לשמה", כלומר גישה התולה תקוות שלאחר שבאמצעותה יתקרבו יותר ויותר צעירים אל הדת, שתחדל לאיים עליהם, יבינו מעצמם את ערכי קדושת השבת, וישאירו את הגינון לימות החול גם כאשר הוא נעשה בתחביב בלבד‏[5].

מגדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור שכתב מתאר פגישה דמיונית בינו ובין 'הבתולה מלודמיר', מעין "אדמו"רית" בת המאה התשע-עשרה‏[6]:

- רֶבְּ זלמן ענה: חז"ל אמרו פעם: 'אל תרבה שיחה עם האישה', וכעת אני מבין כי עלינו להתעלות מעבר למגדר. איננו יכולים אפוא להמשיך באמת בשיחה זו עד שתפסיקי לראות בי גבר ואני אפסיק לראות בך אישה.

- היא הסכימה ואמרה: כיוון שאני מודעת לעובדה שבגלגולים קודמים הייתי גבר, וכיוון שללא ספק אתה חיית כבר בעבר כאישה, בוא נגיע שנינו לאיזון של האנדרו-גינוס שבתוכנו, ונשוחח כשני יצירי אדמה.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זלמן שחטר-שלומי ורות גן קגן, קרבת אלהים: על תיקון עולם ועל תיקון הלב, תל אביב: משכל, 2006.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל רוזנר, שטעטל, בייגל, בייסבול: על מצבם הנורא והנפלא של יהודי אמריקה. כתר, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוטא הלברשטאם מנדלבאום, הרבי מקרן הרחוב - סיפורים מופלאים על ר' שלמה קרליבך, (תרגום הספר Holy Brother לעברית בידי דוד הלל), הוצאת רשימו, עפרה תש"ע (2009).
  2. ^ מיכה אודנהיימר, ז-זל-זלמ-זלמן המיסטיקן, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2005. מצוטט אצל רוזנר, להלן
  3. ^ Denominationalism and Jewish Renewal, 2007.
  4. ^ על אקו-כשרות, ראה עוד: "‏The Earth on Your Fork: An Ecology of Kashrut", David Seidenberg, Jewish Education News, Summer 2008. ‏ סיידנברג הוסמך לרבנות בידי שחטר-שלומי.
  5. ^ הקטע העוסק בהגותו וחידושיו של שחטר-שלומי, מכיל פרטים רבים המבוססים על הפרק "להמציא יהדות חדשה" בספרו של שמואל רוזנר, שטעטל, בייגל, בייסבול - על מצבם הנורא והנפלא של יהודי אמריקה. כתר 2011.
  6. ^ לאה שקדיאל, צבא של נשים לומדות תורה, 'גדיש ט', משרד החינוך והתרבות 2004, עמ' 227-245.