חביב בורגיבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חביב בורגיבה
حبيب بورقيبة(ערבית)
Bourguiba portrait.JPG
לידה 3 באוגוסט 1903
מונסטיר, תוניסיה
פטירה 6 באפריל 2000 (בגיל 96)
מונסטיר, תוניסיה
מדינה תוניסיהתוניסיה  תוניסיה
מקום קבורה מונסטיר, תוניסיה
השכלה סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, משפטן עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת "החוקה" (יוסדה על ידי בורגיבה)
דת אסלאם עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג מופידה בורגיבה (מתילדה לורין)
נשיא תוניסיה ה-1
תקופת כהונה 25 ביולי 19577 בנובמבר 1987 (30 שנים)
הקודם המלך מוחמד השמיני
הבא זין אל-עאבדין בן עלי
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חביב בורגיבהערבית: حبيب بورقيبة, תעתיק מדויק: חביב בורקיבה; 3 באוגוסט 19036 באפריל 2000) היה נשיא תוניסיה משנת 1957 ועד שנת 1987. הוא נחשב לאבי האומה התוניסאית, ונוהגים להשוותו למוסטפא כמאל אטאטורק בשל הרפורמות הפרו-מערביות שהונהגו במהלך שנות שלטונו.

בורגיבה נולד במונסטיר, והפך לנשיא בשנת 1957 לאחר הדחתו של המלך (שמלוכתו הייתה מוסדרת בחקיקה). הוא תמך בחילון ובשוויון זכויות לנשים. בשנת 1975 בחר בו הפרלמנט התוניסאי כנשיא לכל חייו.

נשיאותו הופסקה ב-7 בנובמבר 1987 בהפיכה שביצע ראש הממשלה זין אל-עאבדין בן עלי: בן עלי הסתייע ברופאים כדי להכריז על בורגיבה בלתי כשיר לשלטון עקב שיטיון, תפס את מקומו כנשיא המדינה ושלחו למעצר בית במונסטיר, שם היה כלוא למעלה מ-12 שנים, עד מותו.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורגיבה למד משפטים ומדע המדינה באוניברסיטת סורבון שבפריז, ובשובו לתוניסיה עבד כמשפטן ולאחר זמן ייסד עיתון לאומני. בתחילת דרכו הפוליטית היה חבר במפלגת החוקה אך התאכזב מעמדותיה המתונות ומחוסר הישגיה והקים עם שותפיו לדעה מפלגה חדשה, נאו-דסתור.

המאבק לעצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חביב בורגיבה היה ממנהיגי המאבק הלאומי התוניסאי. הוא תמך במאבק לא-אלים נגד הצרפתים ששלטו בתוניסיה מ- 1881.

עוד לפני מלחמת העולם השנייה, הוגלה בורגיבה מתוניסיה כחלק מצעדי המנע הצרפתיים כלפי התנועה הלאומית. בורגיבה הורשה לחזור לתוניסיה ב –1949 וכחלק ממדיניותו הלא אלימה ניהל מגעים עם הצרפתים למען הענקת עצמאות לתוניסיה. הצרפתים מצידם הסתפקו ברפורמות מזעריות. ב- 1952 בעקבות כישלון המגעים בורגיבה שינה את מדיניותו והונהג מאבק אלים נגד הצרפתים.

בעקבות המאבק האלים ובעקבות עלייתו לשלטון בצרפת של פייר מנדס-פרנס, התרככה העמדה הצרפתית, ובשנת 1955 הוכרזה עצמאות תוניסיה.

בשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורגיבה הנהיג רפורמות רבות והעניק זכויות שונות לנשים. הוא נחשב כמנהיג פרו-המערבי בתקופת המלחמה הקרה והיה מקורב לארצות הברית.

על אף עמדותיו המערביות, האנטי איסלמיות והרפורמות שהנהיג ב-1964 בורגיבה העביר חוק, שלפיו מפלגתו היא המפלגה החוקית היחידה בתוניסיה. בורגיבה המשיך בצעדיו הטוטליטריים וב-1974 נהפך לרודן בהכריזו על עצמו כעל נשיא המדינה למשך כל ימי חייו. מאות בני אדם, שהואשמו בחברות במפלגות ובארגונים בלתי חוקיים נאסרו.

ב-1982 בורגיבה העניק מקלט להנהגת אש"ף בתוניס, לאחר שזו עזבה את ביירות בזמן מלחמת לבנון הראשונה. את המקלט לראשי אש"ף הסדירה ארצות הברית עוד טרם פינויים, בעזרת רעייתו של בורגיבה, ואסילה.[1]

היחס ליהודים וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי עצמאות תוניסיה ב-1956 חלה הרעה משמעותית במצב יהודיה. בורגיבה נהג להתבטא בחריפות כנגד ישראל, והיהודים נחשפו לרדיפות על רקע לאומני.

על אף שהתבטא כנגד ישראל בחריפות, היה בורגיבה הראשון מבין מנהיגי ערב שקרא להכרה בישראל, עוד ב-1965, בנאום ביריחו שהייתה אז בשליטת ממלכת ירדן, וזאת בתמורה לחזרתה לגבולות החלוקה, והשבת הפליטים על פי החלטות האו"ם 181 ו-194. יזמת בורגיבה לא הובילה לצעדים ממשיים, ומלחמת ששת הימים וועידת חרטום שבאו בעקבותיה מנעו את מימושה.

בעקבות מלחמת ששת הימים חלה החמרה נוספת במצבם של היהודים, ובתקופה זו עזבו רבים מהם את המדינה, והיגרו בעיקר לישראל ולצרפת.

סוף ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1984 פרצו בתוניסיה מהומות על רקע העלאת מחירי המזון. כתוצאה מהמצב הכלכלי הקשה עלה כוחו של הזרם האיסלמי וגבר המאבק של השלטון בהם. שיא המאבק הגיע ב-1986 עם שפיטתם של ארבעה מוסלמים קיצונים למוות.

ב-1987 בעקבות ההדרדרות החמורה בתוניסיה, לאחר 31 שנות שלטון, הוכרז בורגיבה על ידי רופאיו כבלתי כשיר לשלוט. את מקומו תפס מי שכיהן אז כראש הממשלה, זין אל-עאבדין בן עלי, ובורגיבה הושם במעצר בית למשך 13 שנה בעיר הולדתו עד יום מותו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 280-279.