חוק השימוש בהיפנוזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חוק השימוש בהיפנוזה, תשמ"ד-1984 אוסר על מי שלא הוסמך בידי המדינה להשתמש בהיפנוזה, לרבות למטרות רפואיות. החוק אוסר על שימוש בהיפנוזה למטרות בידור.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1975 הופנטה תלמידת התיכון יפה סויסה על ידי המהפנט אבישלום דרורי. היא נכנסה לתרדמת שנמשכה ימים אחדים ורק הפסיכיאטר והמהפנט ד"ר מוריס קליינהאוז הצליח בעזרת היפנוזה להעיר אותה.[1] בעקבות אירוע זה נחקק חוק השימוש בהיפנוזה.

הצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת במאי 1981 על ידי שר הבריאות אליעזר שוסטק,[2] והחוק אושר בכנסת העשירית ב-13 ביוני 1984.[3] החוק נכנס לתוקף ב-28 בספטמבר 1984. ישראל הייתה למדינה הראשונה בעולם שמגבילה את השימוש בהיפנוזה למטפלים מורשים בלבד.

תמצית החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק קובע שהפנוט על ידי אדם, שאיננו מוסמך ומורשה לכך, אסור, לרבות למטרות רפואיות. לפי החוק, הרשות להפנוט תלויה בשלושה דברים:

זכאי לקבל הרשאה להיפנוט מי שנתקיימו בו אלה:

(1) הוא תושב ישראל;
(2) הוא רופא, רופא שיניים או פסיכולוג מומחה;
(3) הוא סיים לימודי היפנוט מוכרים ועמד בבחינות שהמנהל הכיר בהן.

כמו כן, סעיף 3(א) קובע לרשאים להפנט מותר לעשות זאת רק לשם טיפול רפואי, טיפול פסיכולוגי, מחקר מדעי או רענון זיכרון במהלך חקירה משטרתית או ביטחונית, ולאחר שהמהופנט הביע את הסכמתו להיפנוט.

לפי סעיף 6(א), אין להפנט קטין, חולה נפש או פסול דין אלא למטרת איבחון או טיפול רפואי או פסיכולוגי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]