חוק השיפוט הצבאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (מכונה גם חש"ץ) הוא החוק המסדיר את השיפוט הצבאי בצה"ל על כל מרכיביו. החוק מקים את מערכות השיפוט הצבאיות, קובע את האוכלוסיות העשויות להישפט על ידן, ואת העבירות בגינן הן עשויות להישפט.

תחולת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שהחש"ץ הוא חוק שמטרתו לעסוק בצבא בלבד קיימות בו הגדרות תחולה מפורטות הקובעות על אילו בני אדם הוא חל ובאילו זמנים ונסיבות.

חיילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחולה הרחבה ביותר קיימת לגבי חיילים בשירות סדיר (כולל שירות קבע) וחיילים בשירות מילואים. על חיילים אלה חל החוק לגבי כל עבירה שביצעו בזמן היותם בשירות (אף אם לא בתפקיד). כך למשל, בשל תחולה רחבה זו, עניינם של חיילים המואשמים בעבירות סמים יידון בדרך כלל בבתי דין צבאיים, ולא בבתי משפט אזרחיים, על אף שהמדובר בעבירה שאינה צבאית באופייה.

החוק חל על חיילים אלה מהרגע שבו החלו בשירותם ועד לשיחרורם בפועל. לפי הוראות החוק, החוק חל גם אם הגיוס היה שלא כדין ובלבד שמפקדי החייל דימו בתום לב שגויס כדין. בנוסף, לפי הוראות חוק שירות ביטחון וחוק שירות המילואים מוחל החוק אף על מי שהיה חייב להתייצב לשירות אך לא התייצב מהרגע שבו היה עליו להתייצב.

נתונים במשמורת ועובדים בשליחות הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מי שנמצא במשמורת הצבא כדין (בעיקר אסירים ועצורים) נתון אף הוא לתחולה מלאה של החוק.

עובדי צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק חל על עובדי צה"ל, אך הוא מסויג כך שבשורה של עבירות צבאיות שמנויות בו לא ניתן לדון עובדי צה"ל בבתי דין צבאיים, בכלל או בזמן שגרה. מעבר לכך, החוק אינו חל על עבירות שאינן צבאיות (כלומר עבירות שנקבעו בחוקים אחרים) שביצע עובד צה"ל אלא אם כן ביצען במסגרת הצבא או עקב השתייכותו לצבא.

אנשי מילואים שלא בשירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מחיל עצמו על אנשי מילואים שלא בשירות לגבי עבירות צבאיות שבוצעו בקשר לשירות הצבאי, על אי מילוי חובות שהוטלו על אנשי מילואים שלא בשירות, על אי שמירתו של נשק צבאי ועל עבירות אלימות שבוצעו כלפי מפקד, פקוד או שוטר צבאי בקשר לתפקידם.

אנשים שקיבלו נשק מן הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מי שקיבל מן הצבא נשק לפי תעודת הרשאה כפוף לחוק לגבי עבירות של התנהגות מחפירה (מסירה של נשק לאויב או נטישתו נוכח האויב), השמדת הנשק, הוצאת הנשק מרשות הצבא, אי שמירתו של הנשק, שימוש בלתי חוקי או שלא למטרות הצבא בו או אי ציות לפקודתו הצבא שנעשו בנשק או לגביו.

שבויי מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי דין צבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית דין צבאי (ישראל)

החש"ץ מתייחס לשישה סוגים של בתי דין צבאיים שיוקמו - חמישה של ערכאה ראשונה (בית דין צבאי מחוזי, בית דין צבאי ימי, בית דין צבאי מיוחד, בית דין שדה ובית דין צבאי לתעבורה) ואחד של ערכאת ערעור (בית הדין הצבאי לערעורים).

בית הדין הצבאי המחוזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החש"ץ קובע כי הרמטכ"ל רשאי לחלק את הצבא למחוזות שיפוטיים. בכל מחוז כזה שבראשו עומד ראש מחוז שיפוטי, מוקם בית דין צבאי מחוזי, נקבע לו נשיא ונקבעת רשימת שופטים צבאיים-משפטאים ושופטים צבאיים שיישבו בו. בניגוד למצב הקיים בצבאות רבים ובניגוד לחלק מן הסוגים האחרים של בתי דין צבאיים בצה"ל, בית הדין המחוזי קיים מכוח עצמו ואינו תלוי בגורם אחר שיחליט על זימונו. בית דין צבאי מחוזי מוסמך לשפוט כל חייל שדרגתו מתחת לדרגת סגן אלוף על כל עבירה שעונשה אינו מוות.

בית הדין הצבאי המיוחד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הדין הצבאי המיוחד הוא הערכאה המשלימה לבתי הדין הצבאיים המחוזיים. בית דין זה הוא אחד בצבא והוא מוסמך לשפוט קצינים מדרגת סגן אלוף (ואת הנאשמים עימם באותו כתב אישום), וכן נאשמים בעבירות שעונשן מיתה. בדומה לבתי הדין המחוזיים גם הוא בעל מנגנון קבוע וההליכים בו זהים לאלה שבבית הדין המחוזי.

בית הדין הצבאי לערעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית דין זה מתפקד כמעין בית המשפט העליון לכל בתי הדין שתחתיו. כל ערעור על החלטת בית הדין הצבאי לסוגיו מגיע אל בית הדין הצבאי לערעורים.

עבירות צבאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החש"ץ מגדיר מספר רב של עבירות. רוב העבירות מרוכזות בפרק השלישי של החוק והן נקראות עבירות צבאיות. ייחודן של עבירות אלה הוא בכך שהן עבירות העשויות להיעשות רק על ידי מי שהחוק חל עליו, והן נדונות בבתי הדין הצבאיים. בנוסף קובע חלק ט' של החוק עבירות נוספות שאינן צבאיות ושעשויות להיעבר על ידי כל אדם. עבירות אלה מיועדות ברובן להגנה על מערכת השיפוט הצבאי.

רבות מבין העבירות הצבאיות מתייחסות למעשים אשר הם עניין גם לעבירות פליליות רגילות. כך למשל, סעיף 61 לחש"ץ "אלימות כלפי חייל" מקביל לעבירת התקיפה. עם זאת, ברוב המקרים הללו קיימת הרחבה של התנאים בעבירה על מנת להתאימם לתנאים המיוחדים של הצבא. למשל, בעבירת הגניבה מחייל (סעיף 84 לחש"ץ) לא נדרשת כוונה לשלול את הנכס מבעליו כפי שנדרשת בעבירת הגניבה הרגילה. במקרים אחרים, העבירה מבטאת נסיבות מחמירות לעומת העבירה הרגילה, כך שגניבה בנסיבות מלחמתיות הופכת לביזה לפי סעיף 74 לחש"ץ. ישנו גם מקרה שבו מאומצת העבירה האזרחית כפי שהיא לחש"ץ אלא שהענישה מוחמרת (אינוס לפי סעיף 75 רישה לחש"ץ).

שאר העבירות הצבאיות הן עבירות ייחודיות לצבא שהערך המוגן שלהן קשור באופן יסודי לתפקוד הצבא. בין עבירות אלה ראוי למנות את עבירות ההעדר משירות (סעיפים 94-92), את עבירת הטלת מום (סעיף 100) ואת העבירות השונות העוסקות באי ציות לפקודות למיניהן בסעיפים 127א-123 ו-133א-133. עבירה ייחודית בתוך קבוצה זאת היא עבירת ההתנהגות שאינה הולמת (סעיף 130). עבירה זאת היא עבירה אופיינית בין עבירות המשמעת של ארגונים שונים או של מקומות עבודה אך זהו המקום היחיד בדין הישראלי שבו נקבעה העבירה כעבירה פלילית. בפועל מוגשים אישומים בעבירה זאת הן כעבירה עצמאית במקרים שונים, והן כעבירה נוספת בעבירות של מחשבה פלילית שבוצעו על ידי בעלי דרגות.

הליכים לפני משפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיון בעונש[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין משמעתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]