חוק שגרירות ארצות הברית בירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק שגרירות ארצות הברית בירושליםאנגלית: Jerusalem Embassy Act of 1995, בתרגום חופשי לעברית: חוק השגרירות בירושלים של 1995) נחקק על ידי הקונגרס של ארצות הברית בשנת 1995. בחוק נאמר כי יש להכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל, ושגרירות ארצות הברית בישראל תועבר לירושלים לא יאוחר מסוף מאי 1999. עם זאת, החוק מאפשר לנשיא לדחות את ביצוע מעבר השגרירות בחצי שנה בכל פעם, ובפועל נכון ל־2017 הוא טרם יושם. עם זאת, בדצמבר 2017 הודיע הנשיא טראמפ על התחלת התהליכים להעברת השגרירות, וחתם על דחיה נוספת של החוק בשל ההתארכות הצפויה של ביצוע המעבר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי תוכנית החלוקה אמורה הייתה ירושלים להיות חלק מאזור בשליטה בינלאומית. בדצמבר 1949 הכריזה ממשלת ישראל על ירושלים כבירת ישראל, והחלה להעביר את מוסדותיה לעיר. בעת שישראל הכריזה על העברת משרד החוץ לירושלים, בשנת 1952, הביעו ארצות הברית ומדינות אחרות מורת רוח מכך[1]. בשנת 1970 כתב סטיבן שוובל, היועץ המשפטי של מזכירות המדינה בארצות הברית, חוות דעת לפיה "יש לישראל זכות בעלות עדיפה בשטח שהיה פלשתינה (א"י), לרבות ירושלים כולה, מאשר לירדן או למצרים". שוובל נימק את עמדתו בכך שמעמדה הקודם של ירדן בירושלים נבע מפלישה בלתי חוקית בתוקפנות צבאית, ולעומת זאת ישראל נכנסה לשטח ב-1967 במלחמת מגן[2]. דברי שוובל צוטטו בפי שגריר ישראל באו"ם ב-1977, כדי להדוף יוזמות אנטי-ישראליות בעצרת הכללית[3].

בשנת 1981 תמך נשיא ארצות הברית רונלד רייגן בריבונות ישראל בירושלים המאוחדת[4].

החקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על יוזמי החוק נמנו שני מנהיגי המפלגות בסנאט, הרפובליקני בוב דול והדמוקרטי טום דאשל. חוק השגרירות היה אחד המקרים הבודדים ששניהם הגיעו להסכמה[5].

החוק זכה לרוב גדול בשני בתי הקונגרס של ארצות הברית. בבית הנבחרים של ארצות הברית תמכו בו 347 לעומת 37, ובסנאט תמכו בו 93 לעומת 5 סנטורים.

לאחר החקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות החוק, ירושלים החלה להיות מוזכרת כבירת ישראל במסמכים רשמיים ובאתרי אינטרנט של ממשלת ארצות הברית. עם זאת, השגרירות נותרה בתל אביב. על פי החוק, רשאי נשיא ארצות הברית לדחות את ביצוע העברת השגרירות מדי שישה חודשים, וכך נעשה עד היום. דחיית יישום החוק מוסברת על ידי הבית הלבן בכך שהחוק "משבש את סמכויות הנשיא על פי החוקה". הודעת הנשיא על דחיית ההעברה לוותה במשפט: "הממשל שלי נשאר נאמן לתחילת תהליך העברת השגרירות שלנו לירושלים." ב-2003 אישר הקונגרס האמריקני הצהרה המאיצה בנשיא ארצות הברית ליישם את החוק[6], אולם לא היה בכך כדי לשנות את מדיניות הנשיא.

החלטה דומה של הקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2007, עם ציון 40 שנה למלחמת ששת הימים, קיבל בית הנבחרים של ארצות הברית את החלטה מס' 152, שבה כלולים הסעיפים הבאים:

  • הקונגרס מברך את אזרחי ישראל לרגל 40 שנה למלחמת ששת הימים, שבה הביסה מדינת ישראל את אויביה, שמטרתם הייתה השמדת המדינה היהודית.
  • הקונגרס מברך את תושבי ירושלים ותושבי ישראל לרגל 40 שנה לאיחוד העיר ההיסטורית.
  • הקונגרס משבח את מצרים וירדן, שנלחמו בישראל במלחמת ששת הימים אך לאחר מכן ניחנו בתבונה ואומץ לב ואימצו חזון של שלום ודו-קיום עם ישראל.
  • הקונגרס משבח את ישראל על אופן ניהול העיר הבלתי-מחולקת של ירושלים ב-40 השנה האחרונות, תוך מתן כבוד לכל הדתות בעיר.
  • הקונגרס חוזר ומציין את מחויבותו ל"תקנת השגרירות בירושלים" משנת 1995 וקורא לנשיא ארצות הברית ליישמה.
  • הקונגרס קורא לפלסטינים ולארצות ערב להצטרף למשא ומתן עם ישראל על מנת לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי, כולל מימוש החזון של שתי מדינות דמוקרטיות, ישראלית ופלסטינית, המתקיימות זו בצד זו בשלום ובביטחון.

ההחלטה איננה מחייבת חוקתית.

מימוש החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נאום ירושלים (2017)

ב-6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על כך שארצות הברית מכירה רשמית בירושלים כעיר הבירה של מדינת ישראל, וכן על כוונתו להתחיל בהכנות להעברת שגרירות ארצות הברית בישראל מתל אביב לירושלים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אין ממשלת ישראל משיבה על האיגרת האמריקאית בעניין ירושלים, דבר, 23 ביולי 1952
    י. שוכמןהאיגרת האמריקאית, דבר, 1 באוגוסט 1952
  2. ^ "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 166
  3. ^ שם, עמוד 167
  4. ^ שם, עמוד 173
  5. ^ שם, עמוד 17
  6. ^ ‏Section 214 of the Foreign Relations Authorization Act of 2003‏