חטאת נעורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חטאת נעורים
מאת משה לייב לילינבלום
שפת המקור עברית
סוגה אוטוביוגרפיה
הוצאה
הוצאה דפוס בראג וסמאלענסקין
שנת הוצאה 1876
מספר כרכים 3
קישורים חיצוניים
OCLC 233296076
הספרייה הלאומית 001981285

חטאֹת נעורים הוא ספרו האוטוביוגרפי של משה לייב לילינבלום (18431910), מחשובי ההוגים היהודים בני הדור השני להשכלה באימפריה הרוסית במחצית השנייה של המאה ה-19, ולימים אחד מראשי חובבי ציון.

הספר, ששמו המלא הוא "חטאת נעורים או וידוי הגדול", נכתב בין השנים 18721873 אך התפרסם, תחת שם העט "צלפחד בר חשים התוהה", רק בשנת 1876, מאחר שלא נמצא מו"ל שנאות להדפיסו עד אותה עת.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוטוביוגרפיה שימשה כלי ספרותי מקובל בקרב משכילים יהודים (תחילה במערב אירופה ובהמשך גם במזרחה) שביקשו להנחיל השקפת עולם פרוגרמטית הנלמדת כלקח מסיפור חייהם שלהם עצמם, וכך נהג גם מל"ל בספרו.
הספר כולל רשימות יומן וחילופי מכתבים תוך ניסיון לטשטש פרטים ביוגרפיים רבים ככל הניתן (שמות ומקומות) כדי למנוע את זיהויו של הכותב.

המניעים לכתיבת הספר מורכבים ממספר טעמים:
נוסף על הצורך האישי של המחבר לפרוק את חוויותיו ומצוקותיו, הספר משמש כעדות לנפתוליהם של צעירי היהודים המשכילים: תחילתם באורח חיים מסורתי וחיפוש אחר השכלה כדי להשתחרר מאמונות טפלות, בהמשך - התפקרות מוחלטת, ובסופו של דבר - ניהיליזם גמור והתרחקות מכל אידיאל חיובי.
סיפור חייו של מל"ל משמש איפוא כאות אזהרה לדור הצעיר בתחום המושב, לבל ילך בדרך בה הלך הוא.

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו, מחלק מל"ל את חייו עד גיל 30 לארבע תקופות עיקריות:

ימי התוהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק זה עוסק בחמש עשרה שנות חייו הראשונות (18581843) – ימי ילדותו וראשית חינוכו בעיר קיידאן. תקופה זו מוצגת באור שלילי במיוחד וככתב אישום של ממש כנגד העולם היהודי-מסורתי בהיבטי המשפחה, החינוך ועוד.

ימי החושך וראשית המעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשם זה כינה מל"ל את חייו בין השנים 1858 ל-1866. בתקופה זו עבר מל"ל לווילקומיר, מקום מגוריו של חותנו, שם רכש בקיאות תורנית מסורתית, אך במקביל החלו להתעורר בלבו ספקות ראשונים באשר למוחלטות המסורת ואף החל להתעניין בספרות ועיתונות כללית.

ימי האפיקורסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1866 ל-1869 החל מל"ל את מלחמתו למען פסיקה חדשנית ונרחבת עבור צורכי הדור. בתקופה זו הפך מל"ל לאדם שאיננו רק קולט ולומד אלא מנסה להשפיע.
מטרתו, באותה עת, הייתה דווקא הבטחת הקיום היהודי. מל"ל טען כי שילוב לימודים יהודיים והשכלה כללית יביאו דווקא לביצורה של דת ישראל ויהוו תרופה יעילה כנגד הקנאות הדתית מחד וכנגד הכפירה מאידך.
באותה תקופה, קרא מל"ל להתאמתה של הדת אל תמורותיה של המציאות ולגיבוש "שולחן ערוך עדכני". כמו כן, ביקש לראות בחוקי התורה בלבד תוקף נצחי, ולא בסיפורי האגדה שבה.
את התלמוד ראה כמתודה בלבד ולא כמוצר מוגמר של הלכה פסוקה לדורות. שורש נשמתו של התלמוד, על פי מל"ל, הוא בשינוי מתמיד במצוות המעשיות.
זאת לעומת ספרות הפוסקים אותה תיאר מל"ל כיצירה אופיינית של ימי הביניים המייצגת התאבנות, בדלנות ונסיגה מרוח התלמוד כתוצאה מרדיפות.
התמורות בקרב יהודי רוסיה והתקרבותם לסביבתם, אפשרו ואף חייבו "רפורמה תלמודית" בדת, במטרה לשוב ולקשר בין עם ישראל לדת ישראל. כמו כן, ראה בדור זה הזדמנות אחרונה לעשות שינויים כאלה – כל עוד המסורת לא התפוררה לחלוטין בשכבות רחבות בעם, כפי שאירע בתקופה זו בארצות המערב.

ימי המשבר והייאוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב כלשהו, החל מל"ל להתייאש מהאפשרות לחבר את הדת עם החיים והתנער מכל זיקה לתפיסת היהדות הרומנטית שבה החזיק.
תקופה זו (18691873) החלה עם הגיעו לאודסה, שם נוכח כי רעיונותיו הקודמים היו תמימים ומנותקים מהמציאות.
במציאות, הוא גילה כי הרבנים, שלהם ייעד את תפקיד מובילי הרפורמה, אינם מוכנים למלא תפקיד זה. בד בבד, האינטליגנציה היהודית-רוסית באודסה, במקום לקדם רעיונות כגון אלה, נתגלתה כעוינת את הספרות העברית וכמתקדמת לעבר התבוללות מוחלטת. אם לא די בכך, מל"ל גילה, למגינת לבו, כי גם ההמון היהודי נותר אדיש לרעיונותיו האידיאליסטים – רובו המשיך לחיות באורח חיים מסורתי, ואילו מיעוטו התפקר, מטעמי נוחות ופרקטיקה. לכל אלה יש להוסיף כי באותה תקופה (1870) העיד מל"ל על עצמו כי נתוודע לראשונה להשערת התעודות, שלפיה התורה הינה חיבור אנושי בן תקופתו של ירמיהו. השתכנעותו מתאוריה זו היוותה מהלומת מוות לרעיונותיו הקודמים, וערערה את יסודות עולמו, שכן הפכה את מאבקיו לעריכת תיקונים בדת, על בסיס רעיון "תורה מן השמים" לנלעגים ולחסרי משמעות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]