טדאוש קנטור

טדאוש קנטור
Tadeusz Maria Kantor

לידה	6 באפריל 1915 ויילופולה סקשינסקיה, גליציה, ממלכת גליציה ולודומריה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	8 בדצמבר 1990 (בגיל 75) קרקוב, רפובליקת פולין
מקום קבורה	בית הקברות ראקוביצקי
מדינה	פולין
תקופת הפעילות	1956–1990 (כ־34 שנים)
עיסוק	במאי תיאטרון, יוצר ומפיק של מופעי הפנינג, צייר, מעצב תפאורה, אמן אסמבלאז', שחקן תיאטרון, סופר, מורה ותאורטיקן של האמנות
מקום לימודים	אקדמיית יאן מטייקו לאמנות יפה
בן או בת זוג	Ewa Krakowska (1945–1961) Maria Stangret-Kantor (10 באפריל 1961–?)
צאצאים	Dorota Krakowska
פרסים והוקרה	אביר מסדר האמנויות והספרות צלב ההצטיינות המוזהב מפקד מסדר האמנויות והספרות מדליית יום העצמאות ה-10 של פולין העממית הצלב הגדול דרגה ראשונה של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה Stanisław Ignacy Witkiewicz Award
פרופיל ב-IMDb

טדאוש קנטור

טדאוש קנטור, פסל דיוקן בשדרת המפורסמים בקיילצה

טדאוש מריה קנטור (בפולנית: Tadeusz Maria Kantor‏, 6 באפריל 1915, ויילופולה סקשינסקיה – 8 בדצמבר 1990, קרקוב) היה במאי תיאטרון ואמן פולני, יוצר ומפיק מופעי הפנינג, צייר, מעצב תפאורה, אמן אסמבלאז', שחקן תיאטרון, סופר, מורה ותאורטיקן של האמנות.

היה דמות של "אמן טוטלי", נציג של אחד מסוגי האמנות הקונספטואלית. קנטור הושפע בגישתו האמנותית מן הקונסטרוקטיביזם ומן הדדאיזם, מהציור הבלתי-צורני ומהסוריאליזם. קנה לעצמו שם בבימויו ובהפקותיו המהפכניות בפולין ומחוצה לה. לימד באקדמיה לאמנויות יפות בקרקוב; ייסד וניהל את תיאטרון קריקו 2 בקרקוב.

הנושאים שהופיעו תכופות ביצירתו "היו בעיקר הדיכוי החברתי, הפסולת התרבותית, חוסר האונים והטיפול בדרכים שונות בנוכחות המוות בכל מקום" (הייקה מונדר). הוא ראה בגישתו תגובה הולמת למה שעברה האנושות בימי שתי מלחמות העולם.

ביוגרפיה

טדאוש קנטור נולד ב-1915 בכפר קטן בשם ויילופולה סקשינסקיה, מדרום לרופשיץ ולסנדז'ישוב מלופולסקי, בגליציה, באותה תקופה חלק מאוסטרו-הונגריה. היה ילדם השני של מריאן לאון קנטור "מירסקי" (1942-1884), אז מורה בבית ספר יסודי, ולימים איש צבא, פובליציסט והיסטוריון, ושל הלנה קטז'ינה לבית ברגר, ממוצא ציפסרי גרמני. האם הייתה מיוחסת דרך אביה הגרמני למלחין והמנצח קשישטוף פנדרצקי. שני ההורים דבקו בדת הנוצרית הרומית-קתולית והילד נולד בפרסביטריום קתולי, שבה חיה אמו יחד עם אמה האלמנה, קטז'ינה, שהייתה אחות חורגת של הכומר הפרוך של היישוב, יוזף רדונייביץ'. אחרי שהתגייס לצבא והשתתף במלחמת העולם הראשונה האב לא חזר לבית המשפחה אם כי שמר על קשר עם אשתו ועם הילדים. טדאוש קנטור עבר בגיל 9 עם אמו ואחותו הגדולה לעיר טרנוב, בה למד בגימנסיה מספר 1 על שם קז'ימייז' ברודזינסקי וסיים שם את מבחני הבגרות. משנות נעוריו התעניין בתיאטרון ובאמנות והוקסם מהרומנטיזם ומהנאו-רומנטיזם הפולני, במיוחד מיצירותיו של סטניסלב ויספיאנסקי. בשנים 1933–1939 למד ציור ועיצוב במה באקדמיה לאמנויות יפות בקרקוב. בשנתיים האחרונות של לימודיו התמקד בקורסים לעיצוב תפאורות ועיצוב הבמה בכיתה של פרופ' קרל פריץ'. כמו כן היה תלמידו של הצייר והפסל זביגנייב פרונאשקי.

בגרותו האמנותית

בימי הכיבוש הנאצי

אביו, מריאן קנטור מירסקי, כאיש צבא ופטריוט פולני ידוע, נעצר על ידי הנאצים בשנת 1940 ונספה בשנת 1942 במחנה אושוויץ-בירקנאו בגיל 68.

באותן השנים התחיל טדאוש קנטור את הקריירה שלו בתיאטרון הנסיוני "גרופה קרקובסקה" (הקבוצה הקרקובאית) שהוא נמנה עם מייסדיה. בשנים 1942–1944 בימי הכיבוש הנאצי בפולין ייסד וניהל בקרקוב, בתנאי מחתרת, בדירות פרטיות, את התיאטרון העצמאי (Teatr Niezalezny). במסגרת זו ביים בסגנון אוונגרדי את ההצגות "אורפאוס" מאת ז'אן קוקטו, את הטרגדיה של יוליוש סלובצקי, "באלאדינה" (Balladyna) ‏ (1943), ואת המחזה "שובו של אודיסאוס" מאת ויספיאנסקי (1944). באותם המופעים כבר בלט עניין האמן ב"ארגון המרחב", כשנהג להשתמש בתפאורות הבנויות מחפצים נטושים "מדרגה נמוכה", שלא היה בהם תועלת, או ב"חפצים מוכנים" (ready made, כמו אצל מרסל דושאן). השתמש, למשל, למשל בגלגל עגלה מלוכלך, בקרשים או בכיסאות נטושים, וכן בחפצים שהוצמדו לגופות השחקנים כעין תותבות ושינו להם לגמרי את צורתם האנושית. הוא ארגן באותה תקופה את "קבוצת האמנים הצעירים" ואת תערוכתה הקיבוצית הראשונה בשנת 1943.

בשנים אחרי מלחמת העולם השנייה

התיאטרון של קנטור - "קריקו 2", ברחוב קנוניצ'נה 5 בקרקוב

אחרי גירוש הנאצים, בשנת 1945 ביים קנטור מחדש את ההצגה "חזרתו של אודיסאוס" בתיאטרון "סטארי" על שם הלנה מודז'ייבסקה בקרקוב, בשיתוף פעולה עם אנדז'יי פרונאשקו. ביים ועיצב את הבמה (בדרך כלל בסגנון מופשט) גם בתיאטרון האקדמי "רוטונדה" במופע הסוריאליסטי מאת יוזף צ'כוביץ', "השווה והלא שווה או המיסטריום אודות החשמלית". בשנים 1945–1948 המשיך להיות פעיל בארגון תערוכות של קבוצת האמנים הצעירים מקרקוב ועיצב תפאורות בתיאטראות שונים בקרקוב ובלודז', בין השאר -במחזות "סיד" מאת קורניי,"מותו של פאון" מאת יוזף צ'כוביץ', יואנה הקדושה" מאת שו (1956) ובתיאטרון העם בנובה חוטה - את "מידה כנגד מידה" מאת שקספיר (1956). הנהיג שינויים, ברוח האוונגרד, לרבות הרחבת במה מתפרצת לתוך הקהל, ושימוש בבובות-מנקינים לצדם של השחקנים בני אדם.

בשנת 1947 מלגה מטעם משרד התרבות והאמנות איפשרה לו לשהות במשך חצי שנה בפריז. תקופה זו הייתה משמעותית בחייו מפני שזימנה לו היכרות בלתי אמצעית עם הזרמים האמנותיים המודרניסטיים - כמו "האמנות הבלתי צורנית" הצרפתית (שנציגיה היו פוטרייה, וולס או מתייה)" ציור הפעולה" ("acting picture") של ג'קסון פולוק, "ציורי החומר" של אנטוני טאפייס, יצירותיהם של איב קליין, אלן קאפרו, יוזף בויס, השפעותיהם של הסוריאליסטים ושל מרסל דושאן, קבוצות כמו "גוטאי" היפנית או קבוצת "זירו" וכו'.

טדאוש קנטור, "הכיסא של קנטור", פסל עשוי בטון, בעל גובה של 14 מ', המוצב בהוציסקו, בפולין

.

המסע לפריז עזר לו לגבש את גישתו האישית לציור. בשנת 1948 הקים קבוצת אמנים שנקראה "קבוצת קרקוב" (Grupa Krakowska) והשתתף בתערוכה הגדולה של האמנות המודרנית שהתקיימה בקרקוב. אולם כשהמשטר הקומוניסטי בפולין התחיל לקדם את הריאליזם הסוציאליסטי כאמנות הרשמית, לא הורשה קנטור להציג יותר את ציוריו למשך שש שנים.

מאוכזב מהתמסדות ההולכת וגוברת של האוונגרד, בשנת 1955 הקים קנטור יחד עם קבוצת אמנים חזותיים, את התיאטרון "קריקו 2" ("Cricot II") שנקרא לפי שם התיאטרון האוונגרדי של האמנים החזותיים "Cricot" שפעל בקרקוב בין שתי מלחמות העולם. הלהקה הופיעה בתיאטראות שונים בפולין ובחו"ל ונודעה במופעי ה"הפנינג" שלה. ההצגה הראשונה הייתה "הדיונון" מאת סטניסלב ויטקביץ' (ויטקאצי). זו הייתה גם הצגה ראשונה של יצירה של ויטקביץ' אחרי האיסור שבימי הסטליניזם הצרוף. ב-1957 ההצגה "קרקס" (Cyrk) לפי קז'ימייז' מיקולסקי, צייר וחבר בלהקת "קריקו 2", השתמש קנטור לראשונה ב"אמבלאז'ים" - אריזות - שכיסו את גופות השחקנים. הצגותיו לפי ויטקביץ', "הדיונון" (1956) ו"תרנגולת המים" (1969) נחשבו לאחד מהישגיו הטובים ביותר. בשנת 1972 המופע "תרנגולת המים" כמעט שלא זכה לאזכור בתקשורת הכתובה אבל הפך לאירוע המדובר ביותר של הפסטיבל אדינבורו באותה שנה.

בעזרת מלגת פורד נסע לניו יורק, בה גילה את המינימליזם, הפופ ארט של השנים 1965–1970 ואת אמנות ה"הפנינג". כתב את מנשר תיאטרון ההפנינג ועיצב שורה של "אריזות" ("האריזה הגדולה", Emballage Hołdu Pruskiego - "אריזה מחווה פרוסית", "Multipart") ומופעי הפנינג - כמו "שיעור האנטומיה לפי רמברנדט". יצר גם הפקות בהשראת סיפוריו של ברונו שולץ.

בין התמונות שצייר ניתן להזכיר את "אשה בדלת","דיוקן של טדאוש בז'וזובסקי", "כובסת". החזיק סטודיו לציור עד שנות השמונים. אז צייר סדרת תמונות בסימן פרידה, ביניהן: "Niosę obraz, na którym jestem namalowany jak niosę obraz”,•„Mam dość! Wychodzę z obrazu”, „Czyszczę obraz, na którym jestem namalowany”.

תקופה מסוימת נמשך ל"קונצפטואליזם וברוח זו יצר את "הכיסא הגדול" (Wielkie krzesło) שהוצג לראשונה בשנת 1970 בסימפוזיון בוורוצלב.

יצירתו בתחום האמנות הפלסטית כמו זו התיאטרלית הושפעה על ידי ההתרחשויות ההיסטוריות בפולין. חוזרים בה נושאים כמו הילדות (בימי מלחמת העולם הראשונה), כפר הולדתו ויילופולה, המוות, הכוח והשרירותיות, האלימות וקיבוע הזיכרון. קנטור כתב גם את המנשר 70, שבו הגן על רעיון היצירה הכמעט בלתי אפשרית, נעדרת ערכים, מבוססת אך ורק על המעשה היצירתי.

שיא הקריירה בשנים 1990-1970

בובות מניקינים וספסלים ב"הכתה המתה" של טדאוש קנטור בתערוכה במוזיאון לספרות בוורשה

בשנות ה-1970 התחיל קנטור לפתח את מה שהוא כינה "תיאטרון של המוות" שבו התערבבו זכרונות אוטוביוגרפיים, חיים ומוות, כמעין סיאנס שבו קנטור עצמו הופיע כראש הטקס. בכורת הצגתו Umarła klasa,("הכיתה המתה") בשנת 1975 היה אחד הרגעים המכוננים של חייו כיוצר. היה זה סיפור על "החולף" ו"הקבוע". בהצגה זו שיחק קנטור עצמו תפקיד של מורה שעמד מול כתה של דמויות מתות לכאורה המעומתות עם בובות-מנקינים המייצגות את ה"עצמי" שלהן בצעירותן.

באותו עשור יצר קנטור בצרפת את ההצגות "הסנדלרים" מאת ויטקייביץ' (בימוי, סצנוגפריה, תלבושות) שהועלתה בשנת 1972 ב"תיאטרון 71" במאלאקוף על יד פריז, Les Mignons et les Guenons‏ (Nadobnisie i koczkodany ‏ "דמויות עדינות וקופים שעירים") (1973) בפריז ונאנסי, "הכיתה המתה" (1975) הוצגה בפסטיבל העולמי לתיאטרון בנאנסי, "איה השלג דאשתקד?", "הפנינג" ( או "קריקוטאז'") של תיאטרון קריקו (Cricot) שהוצג ברומא בשנת 1979. הצגותיו משנות ה-1980 שיקפו חוויות אישיות מאוד של מחברם - "וייפולה-וייפולה" שהועלתה על במה בפירנצה ב-1980, "שיתפגרו האמנים" ("Niech zczezną artyści") ‏ (1985), '"לא אחזור לעולם"(1988). בחלקם, הופיע בעצמו על הבמה, כמו ב"כתה המתה". עם שחקנים צרפתים יצר גם כן, בפסטיבל אביניון, את המופע "או, לילה ענוג" (Ô douce nuit). הוא הוצג גם ב-1990 באקדמיה הנסיונית לתיאטרון של מישל קוקוסובסקי. לאחר מכן ניהל בטולוז ובקרקוב את החזרות למופע "היום יומולדת שלי".

בשנות ה-1990 יצירותיו נודעו גם בארצות הברית, הודות להצגתן ב"מועדון התיאטרון הניסיוני לה מאמה" של אלן סטוארט. מהן שאבו השראה יוצרי תרבות מקומיים כמו המשוררת ג'אנינה בראסקי מניו יורק.

קנטור היה נשוי פעמיים: בין השנים 1945–1961 לאווה יורקביץ', ממנה התגרש, והחל משנת 1961 לציירת מריה סטנגרה.

טדאוש קנטור נפטר בקרקוב בדצמבר 1990, באופן פתאומי, אחרי חזרה של ההצגה "היום היומולדת שלי". הוא הובא לקבורה בבית קברות רומי-קתולי בקרקוב בנוכחות קהל רב.

מנשריו על אמנות התיאטרון

• The Autonomous Theatre 1963 (התיאטרון האוטונומי)
• Theatre Happening: The Theatre of Events 1967 (תיאטרון ההפנינג:תיאטרון המאורעות)
• The Informal Theatre 1969 (התיאטרון הלא צורני)
• The Zero Theatre 1969 (תיאטרון האפס)
• The Theatre of Death 1975 (תיאטרון המוות)

הצגות בבימויו בתיאטרון קריקו 2

• The Cuttlefish - Mątwa 1956 (הדיונון) מאת סטניסלב ויטקביץ'
• 1957 Cyrk - (קרקס) לפי קז'ימייז' מיקוּלסקי
• The Country House - W małym dworku 1961 (הבית בכפר) מאת ויטקביץ'
• The Madman and the Nun - Wariat i zakonnica 1963 (המשוגע והנזירה) מאת ויטקביץ'
• The Water Hen - Kurka wodna 1965 (תרנגולת המים) מאת ויטקביץ'
• Dainty Shapes and Hairy Apes, or the Green Pill - Nadobnisie i koczkodany 1972 דמויות עדינות וקופים שעירים או הגלולה הירוקה) מאת ויטקביץ'
• The Dead Class - Umarła klasa 1975 (הכתה המתה)
• Wielopole, Wielopole 1980 (ויילופולה, ויילופולה) -הוצג לראשונה בפירנצה
• 1982 ?Where Are the Snows of Yesteryear (איה השלג דאשתקד?)
• Let the Artists Die - Niech sczezną artyści 1985 (שיתפגרו האמנים) הוצג לראשונה בנירנברג
• I Shall Never Return - Nigdy już tu nie powrócę 1989 (לא אחזור לעולם)
• Today is my Birthday - Dzisiaj są moje urodziny 1990 (היום יש לי יומולדת)

פרסים ואותות כבוד

• 1954 - צלב הזהב להצטיינות של פולין
• 1976 - פרס לשם כבוד של הפסטיבל ה-17 לדרמה פולנית בת זמננו בוורצלב, על ההצגה "הכיתה המתה"
• 1976 - הפרס בוי-זלנסקי על ההצגה "הכיתה המתה"
• 1977 - הפרס "נורוויד" של המבקרים על ההצגה "הכיתה המתה"
• 1978 - פרס רמברנדט - על תרומותיו לאמנות - מטעם קרן גתה בבזל
• 1980 - פרס אובי בארצות הברית על ההצגה "הכיתה המתה"
• 1981 - הפרס לתיאטרון של משרד התרבות והאומנות של פולין - על מפעל חייו כמעצב תפאורות
• 1986 - פרס המבקרים של ניו יורק על ההפקה הטובה ביותר בברודוויי - על בימוי ולהקת משחק
• 1986 - פרס Targa Europea באיטליה - (הנועד לנציגים בולטים של התרבות והמדע באירופה)
• 1989 - עיטור המסדר לאמנות ולספרות של צרפת בדרגת מפקד
• 1990 - הצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה - על השפעתו על האמנות בת זמננו באירופה ועל תרומותיו לפריחת חיי התרבות בגרמניה

הנצחה

• 1980 - בקרקוב פועל המרכז לתיעוד יצירתו של טדאוש קנטור "קריקוטקה", מיסודו של האמן עצמו

(Ośrodek Dokumentacji Twórczości Tadeusza Kantora „Cricoteka). הוא כולל מוזיאון, ארכיון, גלריה ומרכז מחקר, ב-12 בספטמבר 2014 עומד להיפתח בנוכחות נשיא פולין ברוניסלב קומורובסקי משכנה החדש של ה"קריקוטקה" ברחוב נדבישלנסקה ברובע פודגוז'ה בקרקוב, שנבנה החל משנת 2006 בתחנת כוח לשעבר. במתכונתה החדשה ה"קריקוטקה" תכלול גם שני מרחבי תערוכות, אולם תיאטרון ובית קולנוע.

• ברחוב סיינה 7/5 בקרקוב פועל "סטודיו גלריה טדאוש קנטור"
• 2005,2006 - במרכז ברביקן בלונדון התקיימה התערוכה "התיאטרון הבלתי אפשרי" (The Impossible Theatre)

2007-2008 - תערוכה בשם "A Theatre without Theatre (תיאטרון ללא תיאטרון) התקיימה בברצלונה ובליסבון

ספרות

• Justyna Majewska art. Kantor Tadeusz Maria, בספר Żydzi Polscy, Historie niezwykłe Demart SA, Warszawa 2010 עמודים 158–159 (בפולנית)
• Noel Witts Tadeusz Kantor, Routledge, Oxon 2010
• 2009 Michal Kobialka Further On, Nothing: Tadeusz Kantor's Theatre University of Minnesota Press
• Daniel Gerould art. Tadeusz Kantor in The Cambridge Guide to Theatre 1990 p.539-540

לקריאה נוספת

• Wiesław Borowski Tadeusz Kantor 1982
• Mieczysław Porębski Deska / Wooden Board 1997
• W cieniu krzesła / In the Shadow of the Chair 1997

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טדאוש קנטור בוויקישיתוף

• טדאוש קנטור, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• "קריקוטקה" - אתר המרכז לתיעוד אמנותו של טדאוש קנטור
• וייסלב בורובסקי - מפגשיו של טדאוש קנטור עם החיים ועם האמנות - "ג'ורנל אוף דרמטיק תאורי אנד קריטיסיזם" סתיו 1995 ע' 237–242

Wiesław Borowski Meetings of Tadeusz Kantor with life and art, Journal of Dramatic Theory and Criticism fall 1995

• ביוגרפיה קצרה במגזין שטיקי"
• הייקה מונדר - "הדמיורג הגדול" - על טדאוש קנטור, בכתב העת פלאש ארט און לייןFlashArt online nr.275, november- december 2010
• ביוגרפיה קצרה מאת מלגוז'אטה קיטובסקה לישאק - Malgorzata Kitowska-Lysiak מהמכון לתולדות האמנות של אוניברסיטה הקתולית של לובלין-המקור ברשות המכון "אדם מיצקביץ'", באתר "הכל על התיאטרון היהודי" (בפולנית)
• מאיה סאראצ'ינסקה - "קנטור והחפצים:מביו-חפץ לחפץ-על, ומחפץ-העל אל היצירה האמנותית" בכתב העת "אגון", באתר בית הספר הגבוה ENS לספרות ולמדעי הרוח של ליון

Maja Saraczyńska, «Kantor et l’objet : du bio-objet au sur-objet ; du sur-objet à l’œuvre d’art», Agôn [En ligne], L'objet, le corps : de la symbiose à la confrontation, Dossiers, N°4 : L'objet, mis à jour le : 09/01/2012,

• Marie-Thérèse Vido-Rzewuska The Father Figure in Tadeusz Kantor's Work Journal of Dramatic Theory and Criticism, Fall 1995 p 233-236.
• ג'. אדגר באואר -התאטרולוגיה הקנוטית ו"המציאות ברמה נמוכה", מאמר מוצג בכנס הבינלאומי של המרכז CESNUR לחרק הדתות החדשות, באוניברסיטת לטביה, ריגה, 2004

J.Edgar Bauer - Tadeusz Kantor: Kenotic Theatrology and the "Reality of the Lowest Rank" 2004

• טדאוש קנטור, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• טדאוש קנטור (1915-1990), דף שער בספרייה הלאומית