טדאוש קנטור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טדאוש קנטור
Tadeusz Maria Kantor
Kantor09.jpg
לידה 6 באפריל 1915
ויילופולה סקשינסקיה, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 בדצמבר 1990 (בגיל 75)
קרקוב, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק צייר, במאי תיאטרון עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים מסדר האמנויות והספרות עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
טדאוש קנטור
טדאוש קנטור, פסל דיוקן בשדרת המפורסמים בקיילצה

טדאוש מריה קנטורפולנית: Tadeusz Maria Kantor ‏, 6 באפריל 1915, ויילופולה סקשינסקיה - 8 בדצמבר 1990, קרקוב) היה במאי תיאטרון, יוצר ומפיק של מופעי הפנינג, צייר, מעצב תפאורה, אמן אסמבלאז', שחקן תיאטרון, סופר, מורה ותאורטיקן של האמנות פולני. דמות של "אמן טוטלי", נציג של סוג של אמנות קונצפטואלית[1], קנטור הושפע בגישתו האמנותית על ידי הקונסטרוקטיביזם והדדאיזם, הציור הבלתי צורני והסוריאליזם. קנה לעצמו שם בבימויו ובהפקותיו המהפכניות בפולין ובחו"ל. לימד באקדמיה לאמנויות יפות בקרקוב. ייסד וניהל את תיאטרון קריקו 2 בקרקוב. הנושאים שהעסיקו תכופות את יצירתו "היו בעיקר הדיכוי החברתי, הפסולת התרבותית, חוסר האונים והטיפול בדרכים שונות ב נוכחות המוות בכל מקום" (הייקה מונדר)[2]. ראה בגישה זו תגובה הולמת למה שעברה האנושות בימי שתי מלחמות העולם.[3]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טדאוש קנטור נולד ב-1915 בכפר קטן בשם ויילופולה סקשינסקיה, מדרום לרופשיץ ולסנדז'ישוב מלופולסקי, בגליציה, באותה תקופה חלק מאוסטרו-הונגריה. היה ילדם השני של מריאן לאון קנטור "מירסקי" (1942-1884), אז מורה בבית ספר יסודי, ולימים איש צבא, פובליציסט והיסטוריון, ושל הלנה קטז'ינה לבית ברגר, ממוצא ציפסרי גרמני. אחרי שהתגייס לצבא והשתתף במלחמת העולם הראשונה האב לא חזר לבית המשפחה אם כי שמר על קשר עם אשתו ועם הילדים.[4]. טדאוש קנטור עבר בגיל 9 עם אמו ואחותו הגדולה ממנו לעיר טרנוב, בה למד בגימנסיה מספר 1 על שם קז'ימייז' ברודזינסקי עד למבחני הבגרות. משנות נעוריו התעניין בתיאטרון ובאמנות והוקסם על ידי הרומנטיזם והנאו-רומנטיזם הפולני, במיוחד מיצירותיו של סטניסלב ויספיאנסקי. בשנים 1939-1933 למד ציור ועיצוב במה באקדמיה לאמנויות יפות בקרקוב. בשנתיים האחרונות של לימודיו התמקד בהשתלמות בתפאורה ועיצוב במה בכיתה של פרופ' קרל פריץ'.[5]. כמו כן היה תלמידו של הצייר והפסל זביגנייב פרונאשקי.

בגרותו האמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הכיבוש הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו, מריאן קנטור מירסקי, כאיש צבא ופטריוט פולני ידוע, נעצר על ידי הנאצים בשנת 1940 ונספה בשנת 1942 במחנה אושוויץ-בירקנאו בגיל 68.

קנטור התחיל את הקריירה שלו בתיאטרון הנסיוני "גרופה קרקובסקה" (הקבוצה הקרקובאית) שהוא היה אחד ממייסדיה. בימי הכיבוש הנאצי בפולין ייסד וניהל בקרקוב בשנים 1944-1942, במחתרת, בדירות פרטיות, את התיאטרון העצמאי (Teatr Niezalezny). ב"תיאטרון העצמאי" ביים בסגנון אוונגרדי את ההצגות "אורפאוס" מאת ז'אן קוקטו, הטרגדיה של יוליוש סלובצקי, "באלאדינה" (Balladyna) ‏ (1943), ו"שובו של אודיסאוס" מאת ויספיאנסקי (1944).[6]. באותם המופעים כבר בלט עניין האמן ב"ארגון המרחב", כשהתפאורה השתמשה בחפצים נטושים "מדרגה נמוכה", שאין בהם תועלת, או ב"חפצים מוכנים" (ready made, כמו אצל מרסל דושאן), למשל גלגל עגלה מלוכלך, קרש או כיסא נטוש, וכן בתוספות חפצים שהוצמדו לגופות השחקנים כעין תותבות ושינו להם לגמרי את צורתם האנושית.[7]. הוא אירגן באותה תקופה את "קבוצת האמנים הצעירים" ואת תערוכתה הקיבוצית הראשונה בשנת 1943.

בשנים אחרי מלחמת העלם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאטרון של קנטור - "קריקו 2", ברחוב קנוניצ'נה 5 בקרקוב

אחרי גירוש הנאצים, בשנת 1945 ביים שוב את ההצגה "חזרתו של אודיסאוס" בתיאטרון "סטארי" על שם הלנה מודז'ייבסקה בקרקוב, בשיתוף פעולה עם אנדז'יי פרונאשקו. ביים ועיצב את הבמה (בדרך כלל בסגנון מופשט) גם בתיאטרון האקדמי "רוטונדה" במופע הסוריאליסטי מאת יוזף צ'כוביץ', "השווה והלא שווה או המיסטריום אודות החשמלית". בשנים 1945-1948 המשיך להיות פעיל בארגון תערוכות של קבוצת האמנים הצעירים מקרקוב ועיצב תפוארה להצגות בתיאטראות שונים בקרקוב ובלודז', בין השאר - "סיד" מאת קורניי,"מותו של פאון" מאת יוזף צ'כוביץ', יואנה הקדושה" מאת שו (1956) ובתיאטרון העם בנובה חוטה - את "מידה כנגד מידה" מאת שקספיר (1956). הנהיג שינויים, ברוח האוונגרד, לרבות הרחבת הבמה לתוך הקהל, והשימוש בבובות-מנקינים לצד שחקנים בני אדם.

מלגה מטעם משרד התרבות והאמנות איפשרה לו לשהות במשך חצי שנה בפריז בשנת 1947. תקופה זו הייתה משמעותית בחייו מפני שזימנה לו היכרות בלתי אמצעית עם הזרמים האמנותיים המודרניסטיים - כמו "האמנות הבלתי צורנית" הצרפתית (שנציגיה היו פוטרייה, וולס או מתייה)" ציור הפעולה" ("acting picture") של ג'קסון פולוק, "ציורי החומר" של אנטוני טאפייס, יצירותיהם של איב קליין, אלן קאפרו, יוזף בויס, השפעותיהם של הסוריאליסטים ושל מרסל דושאן, קבוצות כמו "גוטאי" היפנית או קבוצת "זירו" וכו'.

טדאוש קנטור, "הכיסא של קנטור", פסל עשוי בטון, בעל גובה של 14 מ', המוצב בהוציסקו, בפולין

המסע לפריז עזר לו לגבש את גישתו האישית לציור. בשנת 1948 הקים קבוצת אמנים שנקראה "קבוצת קרקוב" (Grupa Krakowska) והשתתף בתערוכה הגדולה של האמנות המודרנית שהתקיימה בקרקוב.

אולם כשהמשטר הקומוניסטי בפולין התחיל לקדם את הריאליזם הסוציאליסטי כאמנותו הרשמית, לא התאפשר לו להציג את ציוריו למשך שש שנים.[8]

מאוכזב מהתמסדות ההולכת וגוברת של האוונגרד, בשנת 1955 הקים טדאוש קנטור יחד עם קבוצת אמנים חזותיים, את התיאטרון "קריקו 2" ("Cricot II") שנקרא לפי שם התיאטרון האוונגרדי של האמנים החזותיים "Cricot" שפעל בקרקוב בין שתי מלחמות העולם. הלהקה הציגה בתיאטראות שונים בפולין ובחו"ל ונודעה במופעי ה"הפנינג" שלה. ההצגה הראשונה הייתה "הדיונון" מאת סטניסלב ויטקביץ' (ויטקאצי). זו הייתה גם הצגה ראשונה של יצירה של ויטקביץ' אחרי האיסור שבימי הסטליניזם הצרוף. ב-1957 ההצגה "קרקס" (Cyrk) לפי קז'ימייז' מיקולסקי, צייר וחבר בלהקת "קריקו 2", השתמש קנטור לראשונה ב"אמבלאז'ים" שכיסו באריזות את גופות השחקנים. הצגותיו לפי ויטקביץ' "הדיונון" (1956) ו"תרנגולת המים" (1969) נחשבו לאחד מהישגיו הטובים ביותר. בשנת 1972 המופע עם "תרנגולת המים" היה לאירוע שזכה לפרסום המודפס הכי צנוע אך הפך לאירוע המדובר ביותר של הפסטיבל אדינבורו באותה שנה.

בעזרת מלגת פורד נסע לניו יורק, בה גילה את המינימליזם, הפופ-ארט של השנים 1965-1970 ואת אמנות ה"הפנינג". כתב את מנשר תיאטרון ההפנינג ועיצב שורה של "אריזות" ("האריזה הגדולה", Emballage Hołdu Pruskiego - "אריזה מחווה פרוסית", "Multipart") ומופעי הפנינג - כמו "שיעור האנטומיה לפי רמברנדט". יצר גם הפקות בהשראת סיפוריו של ברונו שולץ.

בין התמונות שצייר ניתן להזכיר את "אשה בדלת","דיוקן של טדאוש בז'וזובסקי", "כובסת". החזיק סטודיו לציור עד שנות השמונים. אז צייר סדרת תמונות בסימן פרידה, ביניהן: "Niosę obraz, na którym jestem namalowany jak niosę obraz”,•„Mam dość! Wychodzę z obrazu”, „Czyszczę obraz, na którym jestem namalowany”.

תקופה מסוימת נמשך ל"קונצפטואליזם וברוח זו יצר את "הכיסא הגדול" (Wielkie krzesło) שהוצג לראשונה בשנת 1970 בסימפוזיון בוורוצלב.[9]

יצירתו בתחום האמנות הפלסטית כמו זו התיאטרלית הושפעה על ידי ההתרחשויות ההיסטוריות בפולין. חוזרים בה נושאים כמו הילדות (בימי מלחמת העולם הראשונה), כפר הולדתו ויילופולה, המוות, הכוח והשרירותיות, האלימות וקיבוע הזיכרון. קנטור כתב גם את המנשר 70, שבו הגן על רעיון היצירה הכמעט בלתי אפשרית, נעדרת ערכים, מבוססת אך ורק על המעשה היצירתי.

שיא הקריירה בשנים 1990-1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

בובות מניקינים וספסלים ב"הכתה המתה" של טדאוש קנטור בתערוכה במוזיאון לספרות בוורשה

בשנות ה-1970 התחיל קנטור לפתח משהוא כינה "תיאטרון של המוות" שבו התערבבו זכרונות אוטוביוגרפיים, חיים ומוות, כמעין סיאנס שבו קנטור עצמו הופיע כראש הטקס.[10] אחד הרגעים הגדולים של חייו היצירתיים היה בשנת 1975 בכורת הצגתו Umarła klasa,("הכיתה המתה") סיפור על החולף והקבוע. בהצגה זו קנטור עצמו שיחק תפקיד של מורה שעמד מול כתה של דמויות מתות לכאורה המעומתות עם בובות-מנקינים המייצגות את ה"עצמי" שלהן בצעירותן.

באותו עשור יצר קנטור בצרפת את ההצגות "הסנדלרים" מאת ויטקייביץ' (בימוי, סצנוגפריה, תלבושות) שהועלתה בשנת 1972 ב"תיאטרון 71" במאלאקוף על יד פריז, Les Mignons et les Guenons‏ (Nadobnisie i koczkodany ‏ "דמויות עדינות וקופים שעירים") (1973) בפריז ונאנסי, "הכיתה המתה" (1975) הוצגה בפסטיבל העולמי לתיאטרון בנאנסי, "איה השלג דאשתקד?", "הפנינג" ( או "קריקוטאז'") של תיאטרון קריקו (Cricot) שהוצג ברומא בשנת 1979. הצגותיו משנות ה-1980 שיקפו חוויות אישיות מאוד של מחברם - "וייפולה-וייפולה" שהוצגה בפירנצה ב-1980, "שיתפגרו האמנים" ("Niech zczezną artyści") ‏ (1985), '"לא אחזור לעולם"(1988). בחלקם, הופיע בעצמו על הבמה, כמו ב"כתה המתה". עם שחקנים צרפתים יצר גם כן, בפסטיבל אביניון, את המופע "או, לילה ענוג" (Ô douce nuit). היא הוצגה גם ב-1990 באקדמיה הנסיונית לתיאטרון של מישל קוקוסובסקי. לאחר מכן ניהל בטולוז ובקרקוב את החזרות למופע "היום יומולדת שלי".

בשנות ה-1990 יצירותיו נודעו גם בארצות הברית, הודות להצגתן ב"מועדון התיאטרון הניסיוני לה מאמה" של אלן סטוארט. מהן שאבו השראה יוצרי תרבות מקומיים כמו המשוררת ג'אנינה בראסקי מניו יורק.

קנטור היה נשוי פעמיים: בין השנים 1945-1961 לאווה יורקביץ', ממנה התגרש, והחל משנת 1961 לציירת מריה סטנגרה.

טדאוש קנטור נפטר בקרקוב בדצמבר 1990, באופן פתאומי, אחרי חזרה של ההצגה "היום היומולדת שלי". הוא הובא לקבורה בבית קברות רומי-קתולי בקרקוב בנוכחות קהל רב.

מנשריו על אמנות התיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Autonomous Theatre 1963 (התיאטרון האוטונומי)
  • Theatre Happening: The Theatre of Events 1967 (תיאטרון ההפנינג:תיאטרון המאורעות)
  • The Informal Theatre 1969 (התיאטרון הלא צורני)
  • The Zero Theatre 1969 (תיאטרון האפס)
  • The Theatre of Death 1975 (תיאטרון המוות)

הצגות בבימויו בתיאטרון קריקו 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Cuttlefish - Mątwa 1956 (הדיונון) מאת סטניסלב ויטקביץ'
  • 1957 Cyrk - (קרקס) לפי קז'ימייז' מיקוּלסקי
  • The Country House - W małym dworku 1961 (הבית בכפר) מאת ויטקביץ'
  • The Madman and the Nun - Wariat i zakonnica 1963 (המשוגע והנזירה) מאת ויטקביץ'
  • The Water Hen - Kurka wodna 1965 (תרנגולת המים) מאת ויטקביץ'
  • Dainty Shapes and Hairy Apes, or the Green Pill - Nadobnisie i koczkodany 1972 דמויות עדינות וקופים שעירים או הגלולה הירוקה) מאת ויטקביץ'
  • The Dead Class - Umarła klasa 1975 (הכתה המתה)
  • Wielopole, Wielopole 1980 (ויילופולה, ויילופולה) -הוצג לראשונה בפירנצה
  • 1982 ?Where Are the Snows of Yesteryear (איה השלג דאשתקד?)
  • Let the Artists Die - Niech sczezną artyści 1985 (שיתפגרו האמנים) הוצג לראשונה בנירנברג
  • I Shall Never Return - Nigdy już tu nie powrócę 1989 (לא אחזור לעולם)
  • Today is my Birthday - Dzisiaj są moje urodziny 1990 (היום היומולדת שלי)

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1954 - צלב הזהב להצטיינות של פולין
  • 1976 - פרס לשם כבוד של הפסטיבל ה-17 לדרמה פולנית בת זמננו בוורצלב, על ההצגה "הכיתה המתה"
  • 1976 - הפרס בוי-זלנסקי על ההצגה "הכיתה המתה"
  • 1977 - הפרס "נורוויד" של המבקרים על ההצגה "הכיתה המתה"
  • 1978 - פרס רמברנדט - על תרומותיו לאמנות - מטעם קרן גתה בבזל
  • 1980 - פרס אובי בארצות הברית על ההצגה "הכיתה המתה"
  • 1981 - הפרס לתיאטרון של משרד התרבות והאומנות של פולין - על מפעל חייו כמעצב תפאורות
  • 1986 - פרס המבקרים של ניו יורק על ההפקה הטובה ביותר בברודוויי - על בימוי ולהקת משחק
  • 1986 - פרס Targa Europea באיטליה - (הנועד לנציגים בולטים של התרבות והמדע באירופה)
  • 1989 - עיטור המסדר לאמנות ולספרות של צרפת בדרגת מפקד
  • 1990 - הצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה - על השפעתו על האמנות בת זמננו באירופה ועל תרומותיו לפריחת חיי התרבות בגרמניה

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1980 - בקרקוב פועל המרכז לתיעוד יצירתו של טדאוש קנטור "קריקוטקה", מיסודו של האמן עצמו

(Ośrodek Dokumentacji Twórczości Tadeusza Kantora „Cricoteka). הוא כולל מוזיאון, ארכיון, גלריה ומרכז מחקר, ב-12 בספטמבר 2014 עומד להיפתח בנוכחות נשיא פולין ברוניסלב קומורובסקי משכנה החדש של ה"קריקוטקה" ברחוב נדבישלנסקה ברובע פודגוז'ה בקרקוב, שנבנה החל משנת 2006 בתחנת כוח לשעבר. במתכונתה החדשה ה"קריקוטקה" תכלול גם שני מרחבי תערוכות, אולם תיאטרון ובית קולנוע.

  • ברחוב סיינה 7/5 בקרקוב פועל "סטודיו גלריה טדאוש קנטור"
  • 2005,2006 - במרכז ברביקן בלונדון התקיימה התערוכה "התיאטרון הבלתי אפשרי" (The Impossible Theatre)

2007-2008 - תערוכה בשם "A Theatre without Theatre (תיאטרון ללא תיאטרון) התקיימה בברצלונה ובליסבון

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Justyna Majewska art. Kantor Tadeusz Maria, בספר Żydzi Polscy, Historie niezwykłe Demart SA, Warszawa 2010 עמודים 158-159 (בפולנית)
  • Noel Witts Tadeusz Kantor, Routledge, Oxon 2010
  • 2009 Michal Kobialka Further On, Nothing: Tadeusz Kantor's Theatre University of Minnesota Press
  • Daniel Gerould art. Tadeusz Kantor in The Cambridge Guide to Theatre 1990 p.539-540

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Wiesław Borowski Tadeusz Kantor 1982
  • Mieczysław Porębski Deska / Wooden Board 1997
  • W cieniu krzesła / In the Shadow of the Chair 1997

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טדאוש קנטור בוויקישיתוף
Wiesław Borowski Meetings of Tadeusz Kantor with life and art, Journal of Dramatic Theory and Criticism fall 1995
Maja Saraczyńska, «Kantor et l’objet : du bio-objet au sur-objet ; du sur-objet à l’œuvre d’art», Agôn [En ligne], L'objet, le corps : de la symbiose à la confrontation, Dossiers, N°4 : L'objet, mis à jour le : 09/01/2012,
J.Edgar Bauer - Tadeusz Kantor: Kenotic Theatrology and the "Reality of the Lowest Rank" 2004

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראה MagazynSztuki
  2. ^ Heike Munder 2010
  3. ^ M.Kobialka מבוא - עמודים VIII-IX
  4. ^ יוזף כרובאק - קרונולוגיה של חיי קנטור באתר "קריקוטק"
  5. ^ שם
  6. ^ Justyna Majewska ע' 158
  7. ^ Maja Saraczynska
  8. ^ Malgorzata Kitowska-Lisiak
  9. ^ Malgorzata Kitowska-Lisiak
  10. ^ Daniel Gerould