לדלג לתוכן

ברונו שולץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ברונו שולץ
Bruno Schulz
לידה 12 ביולי 1892
דרוהוביץ', האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 בנובמבר 1942 (בגיל 50)
גטו דרוהוביץ', אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה האוסטרו-הונגרית, הרפובליקה העממית של אוקראינה, הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה, הרפובליקה הפולנית השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות בית המרפא בסימן שעון החול, רחוב התנינים עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור וספרות
השכלה אוניברסיטת לבוב עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת פעילות 1912–1942 (כ־30 שנה) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה זרי דפנה אקדמיים מוזהבים עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ברונו שולץ (בפולנית: Bruno Schulz; 12 ביולי 1892 – 19 בנובמבר 1942) היה סופר וצייר יהודי-פולני, נחשב בעיני מבקרי ספרות רבים לאחד מיוצרי הפרוזה הפולנים הגדולים ביותר ומשווים אותו לסופר פרנץ קפקא.

תולדות חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שולץ נולד בדרוהוביץ' שבגליציה (אז מחוז באימפריה האוסטרו-הונגרית, במאה ה-21 היא באוקראינה). הוא היה בנם של יעקב והנרייטה שולץ. לאביו הייתה חנות בדים ועקב מחלתו העסק פשט רגל. בגיל מוקדם מאוד גילה עניין בציור, ובסופו של דבר למד אדריכלות בפוליטכניק לבוב ואמנות בווינה. בשנים 1924–1941 לימד ציור בבית הספר התיכון בעיר הולדתו.

העיירה נכבשה בשנת 1939 בידי הסובייטים, ביולי 1941 נכנסו הגרמנים לדרוהוביץ'. שולץ היה קשור לקבוצת צעירים יהודים חובבי ספרות ואמנות אוונגארדית, בשם "קליאה". אחת מהחבורה הייתה דבורה פוגל המשוררת. היא עודדה אותו לפרסם את סיפוריו לאחר שקראה את מכתביו הפיוטיים.

יוזפינה שֶלינסקה הייתה ארוסתו של ברונו שולץ, אך המשפחה והקהילה התנגדו לנישואיהם. אהבתו של שולץ לעיר הולדתו דרוהוביץ' הייתה חזקה יותר מאהבתו ליוזפינה והיחסים לא בשלו לנישואין. בנוסף לכך, שולץ האמין שאמנים לא צריכים להתחתן. הוא ראה בבדידות ובבידוד תנאים חיוניים לתהליך היצירה שלו.

הנאצים העריכו את עבודתו כאמן ולכן שולץ הועסק על ידי הגסטפו בקטלוג ספרים מוחרמים ובציור. מפקד הגסטפו האכזר בעיר, פליקס לנדאו, התפעל מכישרונו של שולץ והורה לו לעטר את חדרו של בנו בציורים מתוך אגדות עם גרמניות. למרות הבטחתו להגן עליו, הוא נרצח ב-19 בנובמבר 1942 על ידי הנאצים. באקציה זו נרצחו בגטו 186 יהודים בירי חסר הבחנה של הנאצים ועוזריהם. במקום זה ניצב לוח זיכרון לברונו שולץ[1].

מסופר כי אויבו של פליקס לנדאו, קצין האס אס קארל גינתר, רצח את שולץ רק משום שהפסיד לפליקס במשחק קלפים ורצה להקניטו ולפגוע בו. כשנפגשו שני הקצינים אחר כך, אמר גינתר: הרגתי את היהודי שלך. ועל כך הוא נענה: יפה, עכשיו אני אהרוג את היהודי שלך. סביב הסיפור הזה בנה הסופר דויד גרוסמן את גרעין ספרו 'עיין ערך: אהבה'.

לפי גרסה אחרת, היה זה לנדאו שקודם ירה ביהודי שעבד אצל גינתר, ולאחר זמן הרג גינתר, בתגובה, את היהודי של לנדאו - ברונו שולץ, ברחוב בדרוהוביץ' ב-19 בנובמבר 1942. נמצאו שני עדי ראייה לרצח של שולץ בגטו. האחד הוא איזידור פרידמן שהיה בן עירו וחברו של שולץ בדרוהוביץ'. עדות נוספת היא של זאב פליישר בן העיר. איזידור פרידמן סיפר כי ביום הטבח שכונה "יום חמישי השחור", הלכו שניהם בגטו לרכוש מזון. הם שמעו יריות והבחינו ביהודים בורחים על נפשם מהנאצים. הם החלו במנוסה, אבל שולץ שהיה חלש יותר גופנית, נלכד בידי קארל גינתר, סוכן הגסטפו שירה בו במקום פעמיים. העדות מתוארת על ידי יז'י פיצובסקי הביוגרף של שולץ, בספר "מכתבים וציורים של ברונו שולץ" באנגלית. דויד גרוסמן פרסם עדות זו בפרק "אחרית דבר" של התרגום החדש לסיפרו של ברונו שולץ[2][3].

בכנס 120 שנה ללידתו ו-70 שנה למותו של ברונו שולץ, סיפר דויד גרוסמן כי לאחר כתיבת 'עיין ערך: אהבה' פגש בתלמידו של שולץ, זאב שלייפר, שסיפר כי ביום הרצח ראה קבוצה של אנשים נורים על ידי הנאצים. כשניגש לקחת מאחת הגופות את הלחם שהיה בכיס המעיל, ראה שזהו מורהו האהוב ברונו שולץ. דויד גרוסמן פגש את זאב פליישר בבאר שבע. זאב סיפר לו בפרוטרוט על המורה האהוב שלו ברונו שולץ ועל יום הרצח: "בדרך ראיתי איך הגרמנים והאוקראינים יורים ביהודים, והיהודים נפלו. אני חיכיתי שהגרמנים יתרחקו ואחר כך עברתי ליד המתים. אני ראיתי מאחת הגופות ששוכבות על המדרכה, ראיתי משהו כמו חתיכת לחם. סובבתי את המת ואני רואה שזה שולץ. הפנים שלו היו מדממות. הרגשה של צמרמורת ופחד עברה בי. אתה כבר מבין שהוא היה יותר ממורה בשבילי. הוא היה תמרור בחיים שלי. אישיות. יותר מקרוב משפחה שלי". הפרסום מופיע בשנת 2018 בפרק "אחרית דבר" של התרגום החדש לסיפרו של ברונו שולץ. דויד גרוסמן אשר הישווה את שתי העדויות מסכם: "אינני יכול לקבוע בוודאות מי מהשניים מדייק בתיאורו. אין סיבה לפקפק בדבריו, כאשר מצא את עצמו מול גופת המורה שלו. במובן זה – שתי הגרסאות משלימות זו את זו ומוסיפות זו על זו.[3]"

יצירתו הספרותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצבת זיכרון לזכרו של שולץ בדרוהוביץ', ועליה כיתוב בפולנית, באוקראינית ובעברית

שולץ החל לשתף את סיפוריו בשנת 1925 קובץ סיפוריו הראשון, "חנויות קינמון", הושלם בדרבונה של המשוררת דבורה פוגל, שהייתה חברתו לעט וארוסתו. הוא פורסם ב-1934 וקצר שבחים. הקובץ השני, "בית-מרפא בסימן שעון-החול", הופיע ב-1937, וזכה באות הצטיינות מטעם האקדמיה הפולנית לספרות.

הרומן "המשיח", שנכתב בין השנים 1937–1939, והרומן Die Heimkehr "השיבה הביתה", שנכתב בגרמנית ונשלח לתומאס מאן, אבדו. גם גורלן של יצירות אחרות לא נודע מעולם.

ברונו שולץ חתום על התרגום לפולנית של "המשפט" מאת קפקא, שהופיע ב-1936, אך למעשה תרגמה את הספר ארוסתו של שולץ, שרצתה להקנות בכך יוקרה לתרגום שלה.

יצירתו של שולץ מתאפיינת ביצירת עולם ספרותי סוריאליסטי בשונה מהספרות שנכתבה בתקופתו. הוא חקר את הלא-מודע, את פחדיו ואת הדחפים האנושיים הגרוטסקיים. הוא יצר עולם של חלום מעורב במציאות הזויה, על זמני, בסמטאות העיר האהובה עליו, דרוהוביץ'. סגנונו היה ייחודי, פיוטי ומטאפורי מאוד. הוא תיאר עולם הנמצא על סף קריסה, המשתקף גם בחייו האישיים. שולץ מרבה לתאר את הטבע ואת המציאות הסובבת אותו בביתו ובעיירה.

ברונו שולץ וכתביו ממלאים תפקיד מרכזי ברומן "עיין ערך: אהבה" מאת דויד גרוסמן, בספרו של אמיר גוטפרוינד "אגדת ברונו ואדלה" ובספרו "אחוזות החוף" בסיפור "טריאסט". בנוסף, ברונו שולץ מופיע בספר "תולדות האהבה" של ניקול קראוס בתור דמות משנה. גם הסופר פיליפ רות הושפע ממנו. יצירתו זכתה להכרה בינלאומית, רק לאחר מותו. בעיר דרוהוביץ' יש מוזיאון לזכרו, בבית הספר בו למד ואף שימש כמורה לאמנות. המוזיאון מהווה מוקד עלייה לרגל לחוקרים ואוהבי שולץ. בדרוהוביץ' מתקיים פסטיבל בינלאומי המוקדש לברונו שולץ הכולל כנסים אקדמיים, תערוכות אמנות, הצגות תיאטרון ואירועי ספרות, ומאפשר דיון עכשווי ומעמיק ביצירתו והשפעתו. סיפוריו עובדו לתיאטרון וקולנוע ברחבי העולם. בישראל הוצג המחזה "אבא שלי לא ציפור" על בסיס סיפוריו[4][5][6].

באוקטובר 2024 פורסם במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות הסיפור "אונדולה" שנמצא בארכיון העיר לבוב ומיוחס לברונו שולץ. הסיפור פורסם בשנת 1922 בשם הבדוי מרצלי ורנון Marceli Weron בכתב עת בשם Świt. תרגמה אותו מפולנית מירי פז. סיפור זה התפרסם כעשור לפני שפורסמו סיפורי "חנויות קינמון" לכן משערים, כי זהו הסיפור הראשון של שולץ שראה אור בדפוס. גילתה אותו בשנת 2019 חוקרת אוקריינית בשם לסיה חוֹמיץ' Khomych Lesya בכתב עת של תעשיית הנפט בארכיון בלבוב. היא זיהתה את הסגנון המוכר, את המטאפורות והדימויים, את שמה של עוזרת הבית אדלה. לא היה לה ספק שהכותב היה הסופר האהוב עליה' ברונו שולץ. היא פרסמה את הגילוי המרגש בכתב עת פולני בשם Schulz/Forum.מספר 14, היוצא לאור על ידי Fundacja Terytoria Książki, בשיתוף עם מעבדת המחקר של שולץ באוניברסיטת גדנסק, והוא עוסק במחקר יצירתו של ברונו שולץ בהקשרים שונים, כולל ספרות, היסטוריה של אמנות, פילוסופיה ועוד[7][8][9][10].

חוקרת הספרות פרופ' ניצה בן דוב, אמרה על כתיבתו של שולץ שנגעה בלבבות רבים: “החצנה רבת הוד ותפארת של עולם פנימי מוטרף שמתוּמלל באופן גאוני חסר מעצורים”.

כתב עליו הסופר יצחק בשביס־זינגר (ב־1963, ביידיש, ב"פאָרווערטס"): “לא קל לסווג את שולץ. אפשר לקרוא לו סוריאליסט, סימבוליסט, אקספרסיוניסט, מודרניסט… לפעמים כתב כמו קפקא, לפעמים כמו פרוסט, ולפעמים הצליח להגיע לעומקים שאיש משניהם לא הגיע אליהם”[11].

חוקרי ספרות רבים רואים בברונו שולץ "קפקא הפולני". אכן קיימים קווי דמיון עמוקים בין יצירותיהם של שני הסופרים: שניהם חקרו את תחושות של ניכור, הבדידות והחרדה הקיומית, והציגו עולם שבו המציאות מעורפלת וגבולותיה מטשטשים. הם נחשבו לחלוצי הספרות המודרנית והפוסט-מודרנית, שחקרו את גבולות המציאות, את תת-המודע, ואת המצב האנושי המורכב והחידתי. שניהם מבקרים את הקיום המודרני ואת אובדן המיתוס והמשמעות. הם מציגים עולם שבו האדם הופך לכלי, או מאבד את אנושיותו. אצל שניהם דמות האב היא ציר מרכזי ומשקפת יחסי כוח, סמכות, וחיפוש אחר זהות. דמויותיהם לכודות במצבים ללא מוצא, מתמודדות עם כוחות בלתי מובנים, וחיות בתחושה מתמדת של חרדה ואימה קיומית. למרות הדמיון ביניהם, סגנונו של שולץ נוטה יותר לפנטסטי, לירי וחושני, בעוד שקפקא נוטה יותר לריאליזם קודר ולייאוש מנוכר[12].

ציוריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שולץ צייר מילדותו. הוא השתמש לעיתים קרובות בטכניקת ההדפסה הייחודית של קלישה-וור cliché-verre. היא הייתה נדירה בתקופתו, ויש הסוברים שהוא היה היחיד שהשתמש בה בפולין. שיטה זו הייתה מוכרת בצרפת כקודמת לצילום. הטכניקה התבססה על הכנת לוח זכוכית שעבר תהליך עישון בעזרת נר שהעניק לו שיכבת פיח אטומה ועכורה. האמן יכול היה לצייר תמונות על המשטח באמצעות כלי חד בגירוד שיכבת הפיח. לאחר מכן, הזכוכית הונחה על גבי גיליון של נייר צילום רגיש לאור ונחשף למקור אור. התוצאה הסופית היא הדפס ייחודי בעל מראה דמוי תצלום ישן בשחור-לבן.

באביב 2001 נחשפו ציורי הקיר של שולץ בבית ששימש את הנאצי פליקס לנדאו, בדרוהוביץ' שבאוקראינה. בעוד הרשות המקומית דנה בהקמת מוזיאון באתר, הוברחו הציורים לישראל על ידי צוות של מוסד יד ושם. העברת הציורים בוצעה בהסכמת תושבי העיירה ובעבור תשלום צנוע (כמאה דולרים), אך ללא תיאום עם ממשלת אוקראינה[13]. בשנת 2007 הודה מוסד יד ושם בנכונות הקבילה האוקראינית כי הציורים הוצאו משטחה במרמה[14]. בעקבות ביקורו של נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו בישראל בחורף 2007, חתם משרד החוץ הישראלי בראשית שנת 2008 על הסכם עם אוקראינה, שלפיו הציורים יירשמו ויוכרו כנכסי תרבות אוקראיניים, ויושאלו ליד ושם לעשרים שנה. לאחר שעברו תהליכי שחזור ושימור, מוצגים הציורים במוזיאון לאמנות של "יד ושם" החל מחודש פברואר 2009[15].

יצירתו של שולץ, הן סיפוריו והן ציוריו, מתאפיינת בתיאורי קשרים סאדו-מזוכיסטיים, דמויות נשיות חזקות, פטיש לכפות רגליים ולנעליים.

גלריה מציוריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגומים לעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ האנציקלופדיה של הגטאות, גטו דרוהוביץ', באתר יד ושם
  2. ↑ חגי חיטרון, האוצר הגנוז של ברונו שולץ נחשף, באתר הארץ, 19 בפברואר 2009
  3. 1 2 ברונו שולץ, חנויות קינמון בית-המרפא בסימן שעון-החול, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018, עמ' 320-328
  4. ↑ Bruno Schulz Museum in Drohobych, Ukraine, The Bezalel Narkiss Index of Jewish Art
  5. ↑ Edward Serotta, On the trail of Bruno Schulz in wartime Ukraine In Drohobych, Tablet, ‏July 2024
  6. ↑ אבא שלי לא ציפור, באתר הבמה
  7. ↑ Schulz Forum/ No. 14, czasopisma.bg.ug.edu.pl, ‏2019
  8. 1 2 מירי פז, "כמה קשה לנשום בחדר לכוד": סיפורו האבוד של הסופר היהודי שנרצח בשואה, באתר ynet, 17 באוקטובר 2024
  9. ↑ Stanley Bill, “Undula”: a newly discovered story by Bruno Schulz, ‏2020
  10. ↑ Frank Garrett, On translating Bruno Schulz's "Undula", sublunaryeditions.com, ‏2020
  11. ↑ Jerzy Ficowski, Regions of the Great Heresy – Bruno Schulz, a Biographical Portrait, USA
  12. ↑ פרופסור רחל אליאור, אוטומיתוגרפיה, ברונו שולץ, באתר פרויקט בן יהודה, ‏2019
  13. ↑ עמירם ברקת, "יד ושם" הביא את ציורי ברונו שולץ - אבל מסרב להציגם, הארץ
  14. ↑ יצחק לאור, ברונו שולץ אינו "שלנו", באתר הארץ, 23 במאי 2007
  15. ↑ ציורי הקיר של ברונו שולץ יוצגו ב"יד ושם", באתר הארץ, 5 במרץ 2008
  16. ↑ אתר למנויים בלבד עפרי אילני, תמיד פולני: המכתבים הנוירוטיים של ברונו שולץ, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2023

[

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ברונו_שולץ&oldid=42252826"