טיוטה:עונש מוות למחבלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עונש מוות למחבלים הוא שיטה להרתעת מחבלים פלסטינים מביצוע פיגועים. בימי שנותיה של מדינת ישראל הוטל מספר פעמים עונש מוות על מחבלים, שהומר בסופו של דבר למאסר עולם.

עמדת המשפט הישראלי בנושא עונש מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המשפט בישראל כיום, לפי חוק בתי המשפט, כל עבירה שעונשה מוות תידון בבית משפט מחוזי בהרכב של שלושה שופטים, שאחד מהם שופט של בית המשפט העליון, והעבירות שבית משפט אזרחי במדינת ישראל יכול להטיל עליהן עונש מוות (שיבוצע בתלייה) הן מעשי בגידה בגידה במדינת ישראל, כמו פגיעה בריבונות, חרחור מלחמה, סיוע לאויב במלחמה או עשיית מעשה שהוא בגדר פשע כלפי העם היהודי או האנושות או פשע מלחמה, בתקופת השלטון הנאצי, בארץ עוינת (חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י-1950 והחוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם-1950).

בחוק השיפוט הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי סעיף 21 (7) בחוק השיפוט הצבאי, רשאי בית דין צבאי להטיל עונש מוות. לפי סעיף 43 יכול בית הדין לגזור גזר דין מוות על חייל שבגד, עזב את המערכה, סייע לאויב או מסר לו מידע ובלבד שמעשה כזה נעשה בתקופת לחימה. לפי סעיף 493 (א) לחוק זה עונש המוות יבוצע בירייה.

תקדימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי משפט צבאיים דנו למוות מחבלים אך פסקי הדין הומרו למאסרי עולם על ידי הרמטכ"ל. הראשונים[1] היו שלושה אנשי פדאיון שנתפסו בתקריות שונות ב-1956 ועונשם הומר למאסר עולם ב-1957.[2] יותר משמונה שנים לאחר מכן, נגזר עונש מוות על מחמוד חיג'אזי שהורשע ביוני 1965 בהסתננות ונשיאת נשק. בעקבות ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים קויים משפט חדש בו נקבע עונשו ל-30 שנות מאסר. הוא שוחרר בפברואר 1971 כנגד השבתו לישראל של שומר ממטולה שנחטף על ידי מחבלים ללבנון.

בשנות ה-90 נשפט נאשם בשם בדארנה בבית המשפט הצבאי בג'נין לעונש מוות, בעקבות מעורבותו בתכנון וביצוע שני פיגועי התאבדות בתחנה המרכזית בחדרה ובעפולה. על פי החקיקה באזור יהודה ושומרון, הוגש ערעור אוטומטי לבית המשפט הצבאי לערעורים וזה ביטל את ההרשעה והחזיר את התיק לדיון מחודש, במסגרתו נדון הנאשם למאסרי עולם. הוא שוחרר בעסקת שליט. בשנת 2003 בקשו שניים משופטי ראאד שייח', שוטר פלסטיני שהורשע ברצח שני חיילי המילואים הישראלים בלינץ' ברמאללה, להטיל עליו עונש מוות, אולם לשם כך דרושה הכרעה פה אחד, והשופטת השלישית התנגדה, ועל כן הושתו עליו שני מאסרי עולם. מאז לא דרשה התביעה הצבאית עונש מוות למחבלים, אף במקרים שספגה על כך ביקורת ציבורית.[3] בעת מתן גזר הדין במשפטו של רוצח בני משפחת סלומון בחלמיש סבר אחד משופטי ההרכב בדעת מיעוט כי יש להטיל על המחבל עונש מוות.[4]

הצעות חוק בעניין עונש מוות למחבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעה זו הועלתה פעמים אחדות כהצעת חוק בישראל:

  • ב-3 בינואר 2018 עברה בכנסת בקריאה טרומית הצעת "חוק עונש מוות למחבלים", המציע שיינתן לבתי המשפט הצבאיים להטיל עונש מוות על מחבלים גם ברוב רגיל. בנוסף, גם בתי המשפט האזרחיים יוכלו לגזור עונש שכזה,[5]
  • בפברואר 2023 אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את החוק, שהיה חלק מההסכם הקואליציוני בין הליכוד לעוצמה יהודית. הוועדה החליטה שלאחר הצבעה טרומית, ובטרם העלאתו לקריאה ראשונה בכנסת, יתקיים דיון בקבינט המדיני-ביטחוני בנוסח החוק.

הגדרת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי החוק, בית המשפט יוכל להטיל עונש מוות על מחבל שביצע רצח על רקע לאומני נגד אזרחי ישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ י. דנדור עו"ד, פסק דין מוות ראשון, דבר, 11 באפריל 1956
  2. ^ שאול הון, הומתק דין מוות של 3 פדאין, מעריב, 2 במאי 1957
  3. ^ ניר הר-זהב, התביעה לא תבקש עונש מוות, באתר ערוץ 7, 4 באוקטובר 2011
  4. ^ עופר חדד, "עונש מוות ראוי לו, צריך להרתיע", "החדשות, 15 בפברואר 2018
  5. ^ אזולאי, מורן (2018-03-01). "ברוב זעום: חוק עונש מוות למחבלים אושר בטרומית". Ynet. נבדק ב-2018-01-16.