פדאיון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
9 באפריל 1956, שוטרים ישראליים לצד גופות חמישה פדאיון שנהרגו ליד ניר גלים
12 בדצמבר 1956, תוצאות התקפת פדאיון בתל מונד

הפֶדַאיוןערבית: الفدائيّون) הוא כינוי משותף לקבוצות טרור שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמי ממשל במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות פיגועי טרור החל מתחילת שנות ה-50 ועד למלחמת סיני. קרוב לאלף ישראלים נרצחו בפעולות אלה.

פעילות הפדאיון יצאה בעיקר מרצועת עזה ומהגדה המערבית, ולשם כוונו פעולות התגמול של ישראל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה, בראשית השלטון הבריטי בארץ ישראל, נקראו חברי אגודות מחתרתיות טרוריסטיות ערביות בשם הכולל אל פדאיה, שמשמעו "המוכנים למסור את נפשם". חברי האגודות נקראו "פדאיון" ולעיתים כינו את עצמם בשמות כגון "אל-כף א-סודא" שמשמעו "היד השחורה".

הפדאיון החלו לפעול יחד עם תופעת ההסתננות לתחומי מדינת ישראל של פלסטינים שנטשו את הארץ במלחמת העצמאות. מטרות ההסתננות היו בתחילתה, בין היתר, ניסיונות לחזור לבתים שננטשו או על מנת להציל רכוש או יבול שנותר. הפעולות התמימות הראשונות החריפו במהלך המחצית הראשונה של 1950 וכללו גנבות[1] ואף רצח של תושבים יהודים ישראלים באזורי הספר. ישראל הגיבה בפעולות התגמול נגד המסתננים ומחנות הפליטים שמהם הגיעו ונגד כוחות הביטחון של המדינות שמהן יצאו.

מרצועת עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנאי הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים הגבילו את היקף כוחות הצבא ברצועת עזה. הפתרון של ממשלת מצרים למגבלה זו היה להקים כוח משטרה פרה-צבאי פלסטיני. משטרת הגבולות הפלסטינית הוקמה בדצמבר 1952. משטרת הגבולות הייתה תחת פיקודו של עבד אל-מנאמי עבד אל-ראוף, לשעבר מפקד חטיבת האוויר המצרי, חבר האחים המוסלמים וחבר המועצה המהפכנית. 250 מתנדבים פלסטינים החלו לקחת חלק באימונים של משטרת הגבולות במרץ 1953, כאשר מתנדבים נוספים הגיעו לאימונים בחודשים מאי ודצמבר 1953.

מסוף שנת 1954 ואילך בוצעו פעולות פדאיון בקנה מידה גדול יותר משטחי מצרים. ממשלת מצרים פיקחה על הקמתן של קבוצות פדאיון רשמיות ברצועת עזה ובצפון-מזרח סיני.[2] הגנרל מוסטפא חאפז, מפקד המודיעין המצרי בעזה, ציין שהוא הקים יחידות פידאין פלסטיניות "על מנת שיבצעו פשיטות טרור בגבול הדרומי של ישראל"[3], כמעט תמיד נגד אזרחים ישראלים.[4] בנאום שנשא ב-31 באוגוסט 1955 אמר נשיא מצרים נאצר: "מצרים החליטה לשלוח את גיבוריה, תלמידי פרעה ובני האסלאם והם ינקו את אדמת פלסטין... לא יהיה שלום בגבול ישראל משום שאנו דורשים נקמה, ונקמה היא השמדתה של ישראל."[5]

יחידות הפדאיון שהקים נאצר באפריל 1955[6] הורכבו ממגויסים פלסטינים מרצועת עזה, תחילה לשם פעילות כנגד הבריטים ששלטו בתעלת סואץ[7], ולאחר מכן נגד ישראל, לאחר פעולת התגמול הישראלית "חץ שחור" ברצועת עזה, בפברואר 1955, שבה נהרגו 37 חיילים מצרים.

ב-28 באוגוסט 1955 שגרה מצרים חוליות פידאיון לשטח ישראל, שחדרו לעומק של 40 קילומטר והגיעו עד כפר מנחם ופרדסי נס ציונה. הם רצחו ששה אזרחים, תקפו מכוניות צבא וניסו לחבל במתקני רשות השידור. אחד מאנשי הפידאיון נפצע ונשבה, וכך נתגלו לראשונה פרטים על ארגונו ומשימותיו.[6]

יחידות הפדאיון היו כפופות באופן מנהלי לדיוויזיה בעזה ומנו בסוף 1955 כ־600 איש בארבע פלוגות ויחידת גששים. האחראי הראשי לפעולותיהם היה הקולונל מוסטפא חאפז, מפקד המודיעין המצרי בעזה.[6]

ב-1956 נכנסו כוחות צה"ל לח'אן יונס אשר הייתה באזור רצועת עזה שהיה בשליטה מצרית וערכו חיפושים מבית לבית בחיפוש אחר לוחמי פדאיון וכלי נשק.[8] במהלך המבצע נהרגו 275 פלסטינים. 111 פלסטינים נוספים נהרגו בפשיטות ישראליות במחנה הפליטים רפיח.

רבים מפעילי היחידות נהרגו במהלך מבצע קדש, שהביא להפסקת פעולתן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל 1949–1956: ההסתננות הערבית, פעולות הגמול והספירה לאחור למבצע קדש (תרגם מאנגלית: יעקב שרת), תל אביב: עם עובד, תשנ"ו 1996.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חלק מהדיווחים על גנבות בקר מרפתות ביישובי הספר בידי פדאיון היו למעשה כיסוי להעלמת בשר מפקחי משרד האספקה והקיצוב, כדי למכרו בשוק השחור, ראו: ינון רויכמן, מי אמר שוק שחור?, באתר ynet, 21 בספטמבר 2006
  2. ^ Martin Gilbert (2005). The Routledge Atlas of the Arab-Israeli Conflict. Routledge. ISBN 0-415-35901-5. 
  3. ^ Lela Gilbert (23 באוקטובר 2007). "An 'infidel' in Israel". The Jerusalem Post. אורכב מ-המקור ב-2013-07-06. 
  4. ^ Kameel B. Nasr (1 בדצמבר 1996). Arab and Israeli Terrorism: The Causes and Effects of Political Violence, 1936-1993. McFarland. עמ' 40–. ISBN 978-0-7864-3105-2. Fedayeen to attack...almost always against civilians 
  5. ^ "Fedayeen". Jewish Virtual Library. 
  6. ^ 1 2 3 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק א, עמ' 1146–1147.
  7. ^ חיה רגב, אביגיל אורן, "פעולות התגמול בראשית שנות החמישים", הקמת המדינה ושנותיה הראשונות, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 1995
  8. ^ Baylis Thomas (1999). How Israel Was Won: A Concise History of the Arab-Israeli Conflict. Lexington Books. עמ' 107. ISBN 0-7391-0064-5.