טיל בליסטי לטווח קצר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אחד מהטילים קצרי הטווח הנפוצים ביותר כיום, הסקאד.

טיל בליסטי לטווח קצר (SRBM - Short-range ballistic missile), הוא טיל בליסטי בעל טווח של עד כ-1,000 קילומטר.

טילים בליסטיים לטווח קצר, מכונים לעתים טילים בליסטיים טקטיים. רובם ככולם של הטילים, הם בעלי שלב אחד, והם בעלי יכולת שיגור ממשגר נייד. ניתן לצייד טילים כאלו גם בראשי קרב לא קונבנציונלים, ולרוב הם נושאים ראש נפץ במשקל של 500 עד 1,000 ק"ג ולעתים יותר.

רובם של הטילים פותחו במהלך המלחמה הקרה, ומאות רבות של טילים הוצבו על אדמת אירופה כאשר הם נושאים ראש קרבי גרעיני.

בזירת המזרח התיכון, טילים אלה נפוצים במדינות אחדות ובכלל זה: לבנון (מתופעלים בדי החזבאללה), סוריה, עיראק (כיום אין), איראן, סעודיה, מצרים ותימן.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיל הבליסטי הראשון, V-2. בשיגור בשנת 1945.

ראשיתו של הטיל הבליסטי, וגם של הטיל הבליסטי קצר הטווח, הוא בטיל הV-2 הגרמני שפותח על ידי ורנר פון בראון. טיל זה, שהיה בעל טווח של 320 ק"מ וראש קרב של טון, הופעל נגד מטרות בריטיות ובלגיות. במהלך המלחמה, הוא לא היה מאוד אפקטיבי, בשל מחירו הרב והקושי ביצורו, יחסית לנשק נוסף שהיה בשימוש הוורמאכט, טיל השיוט הראשון בעולם, ה-V-1. לאחר המלחמה, נשבה פון בראון על ידי האמריקאים, והעביר להם מידע רב, בנוסף לעשרות טילים וציוד היקפי שהועבר לארצות הברית. על בסיס הטיל, פיתחו האמריקאים (בהנחיית פון בראון) את הרדסטון. גם הצבא האדום, לכד טילים שלמים ומידע טכני רב בתום המלחמה. על בסיס הטיל, פותח אחד הטילים הבולטים והנפוצים בעולם, הסקאד .

במהלך המלחמה הקרה, טילים בליסטים מסוגים שונים היו מטווחים לעבר ברית המועצות וארצות הברית. באירופה הוצבו, על ידי האמריקאים, טילי פרשינג וע"י הסובייטים, טילי סקאד. זאת בנוסף לטילים בין יבשתיים (ICBM) וטילים בליסטיים מצוללות.

טילים בליסטיים קצרי טווח, נורו מספר פעמים בהיסטוריה, במהלך מלחמת יום הכיפורים, נורו שלושה טילי סקאד לעבר כוחות ישראלים והרגו כשבעה חיילים, וגם במלחמת המפרץ, נורו טילי סקאד, או כמו שנקראו בעיראק, אל-חוסיין, לעבר סעודיה (46 טילים) וישראל (39 טילים).

השימוש הבולט ביותר בטילים בליסטיים קצרי טווח, לאחר מלחמת העולם השנייה, היה במהלך מלחמת איראן עיראק, כנגד מטרות צבאיות ומתקני נפט. לקראת סוף המלחמה, תקפו שני הצדדים את בירתו של השני, לעתים גם בנשק כימי, במה שכונה "מלחמת הערים".

בצבאות רבים בעולם, משמש הטיל הבליסטי קצר הטווח, מרכיב חשוב ביכולת האסטרטגית. הטילים מספקים נשק בעל השפעה עצומה במחיר נמוך משמעותית ממערכות אחרות דוגמת מטוסי קרב מודרניים, דבר המאפשר למדינות דלות אמצעים לרכוש אותו, ונותן להם יכולת להגיב כנגד מתקפות של חילות אוויר מתקדמים. בנוסף, לטילים בליסטיים יש הילה של נשק מתקדם ויוקרתי - דבר המשמש משטרים שונים בעולם ומהווה גם עילה להצגה פומבית של טילים - למשל במצעדים צבאיים.

טילים בליסטיים טקטיים (TBM)[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילים בליסטיים טקטיים, דוגמת הפאתח 110, הוא למעשה טיל בליסטי קצר טווח מתקדם, בעל מערכת הנחייה משוכללת, ודיוק רב.

טילים טקטיים עשויים להוות יתרון מכריע מעבר לקווי האויב ובשדה הקרב בכלל. עקב ניידותם, הטילים מוכנים יותר להתמודדות עם תרחישים שונים היכולים לקרות בשדה הקרב.

קשה להתמודד עם טילים מהסוג הזה, ומערכות בודדות מסוגלות לעם איום מסוג זה. הבולטות שבהם, הם הפטריוט PAC-3 ושרביט קסמים הישראלי, המיועד להיות PAC-4 של מערכת הפטריוט, והם מיועדות ליירוט טילים בליסטים קצרי טווח בלבד. להבדיל ממערכת החץ לדוגמה, שביכולתה ליירט גם טילים בליסטיים בין יבשתיים (ICBM).

דוגמאות לטילים בליסטים קצרי טווח[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילי פרשינג II אמריקאים. ניתן להבחין בשני שלבי הטיל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]