ורנר פון בראון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ורנר פון בראון

ד"ר ורנר פון בראוןגרמנית: Wernher von Braun‏; 23 במרץ 1912 - 16 ביוני 1977), מדען טילים גרמני, ואחד מדמויות המפתח בפיתוח טכנולוגיית הטילים בגרמניה ואחר כך בארצות הברית.

שקידתו על תוכנית הטילים של גרמניה הנאצית הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת. רבים ראו בו אדם ששואף לקידום עצמי בלבד, בעל ערכי מוסר מפוקפקים. האוכלוסייה בבריטניה, שהייתה הסובלת העיקרית מטילי V-2, פרי פיתוחו של פון בראון, תעבה אותו, והיו אף שהציגוהו כפושע מלחמה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות, נעורים ותחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא נולד בעיר וירז'יסק (וירשיץ בגרמנית), במחוז פוזן, שהיה שייך באותה תקופה לגרמניה אך סופח בשנת 1920 לפולין. כבר כשהיה ילד העניקה לו אימו טלסקופ, וסקרנותו לכל הקשור באסטרונומיה ובתחום החלל לא הרפתה ממנו כל חייו.

כשוירז'יסק הוחזרה לפולין ב- 1920, במסגרת חוזה ורסאי, משפחתו, כמו משפחות גרמניות רבות אחרות, היגרה וקבעה את מקום מושבה החדש בברלין. כילד משך את ליבו ספר בשם "הטיל אל תוך החלל הבין כוכבי" מאת אחד החלוצים בתחום פיתוח הטילים, הרמן אוברט. בגיל 13 גרם לפיצוץ גדול בעת שירה עגלת צעצוע, שאליה חיבר מספר זיקוקין די-נור. העגלה עפה למרחק של כמה בלוקים ועלתה באש. פון בראון הצעיר הוחזק במעצר על ידי המשטרה, עד אשר אביו הגיע לאסוף אותו.

ב-1930 הצטרף למכון הטכנולוגי של ברלין. ב"אגודת טיסות החלל" הוא חבר לאוברט וסייע לו בתכנון טיל בעל מנוע דלק נוזלי. אחר כך קיבל משרה באוניברסיטת ברלין.

בסוף שנת 1934 קבוצתו של פון בראון שיגרה בהצלחה זוג טילים שהגיעו לגובה של למעלה מ-2.4 קילומטר. באותו הזמן לא הייתה אגודת טילים גרמנית כלשהי, מאחר ש"אגודת טיסות החלל" התמוטטה, וניסויים בטילים נאסרו על ידי המשטר הנאצי החדש.

חברותו במפלגה הנאצית ומלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פון בראון (לבוש אזרחית, במרכז התמונה) עם בכירי הצבא הגרמני, ובהם הגנרלים פרידריך אולבריכט ווילהלם פון לב, בפנמינדה ב-1941

בשנת 1938 הוצע לו על ידי המשטר לפתח טילים במסגרת צבאית ואף משכורת נדיבה ותנאים נוחים. פון בראון לא התנגד והצטרף למפלגה הנאצית. מאוחר יותר אף קיבל דרגת רס"ן בשורות האס אס. במתקן גדול בכפר פנמינדה בצפון מזרח גרמניה, על חופו של הים הבלטי שקד פון בראון לצדו של מהנדס הטילים ולטר דורנברגר על פיתוח טילי ה-A-4 ארוכי הטווח, וטיל על קולי נגד מטוסים שנקרא "וואסרפול".

ב-1943 החליט היטלר להשתמש בטילי ה-A-4 כ"טילי נקמה" והביע תקווה שהטילים יעזרו לשנות את מהלך המלחמה לטובתה של גרמניה, והקבוצה מצאה את עצמה מייצרת המוני טילי A-4 במטרה לשגרם על לונדון. 14 חודשים לאחר הוראתו של היטלר לייצר את הטילים, טיל ה-A-4 המבצעי הראשון, שעתה נקרא V-2, שוגר לעבר מערב אירופה, ב-7 בספטמבר 1944.

כשה-V-2 הראשון נורה על לונדון, העיר פון בראון לכמה מעמיתיו: "הטיל עבד נהדר, אבל נחת בכוכב הלא נכון". טילי ה-V-2 יוצרו בתנאים מחפירים, במפעלי עבודת כפייה תת-קרקעיים, שהיו בפיקוח האס אס. במפעלים הועבדו זרים, רבים מהם אסירי מלחמה ממדינות מזרח אירופה. העבודה המייסרת במפעל הביאה למותם של רבים מהם.

פון בראון נראה לכאורה במפעלים אלה שבמיטלבאו-דורה (במרכז גרמניה), שם הוא היה עד לערמות של גופות מתים. אין שום ראייה לכך שהוא ניסה למחות על ההרג של אותם אנשים. לאחר זמן אף התגלו מסמכים סודיים המצביעים על כך שבחר אישית אסירים לעבודות כפייה (עובדות אלו הוסתרו מפני הציבור האמריקני לאחר שנתגלו). מאוחר יותר בחייו אמר שהתבייש במה שראו עיניו.

האס אס והגסטאפו עצרו את פון בראון בעוון פשעים כנגד המדינה. חטאו היה שנהג לדבר על בניית טילים שיקיפו את כדור הארץ ואולי אף יגיעו עד לירח. נראה שלדעת השלטונות הוא פשע בהתעסקות יתרה ברעיונות חסרי חשיבות, היתוליים כביכול, במקום שיתרכז בבניית טילים גדולים וקטלניים יותר עבור מכונת המלחמה הנאצית. עמיתו דורנברגר שכנע את האס אס ואת הגסטאפו לשחרר את פון בראון בטענה שבלעדיו לא ניתן יהיה לייצר טילי V-2 נוספים שהיו נחוצים מאוד בעיניו של היטלר.

משחזר לפנמינדה מיהר פון בראון לכנס את צוות התכנון וביקש מהם להחליט איך ולמי הם ייכנעו. מרבית המדענים פחדו מהרוסים, לא התרשמו מצרפתים, ואילו לבריטים לא היה מספיק כסף על מנת לממן תוכנית טילים. נותרו רק האמריקאים. לאחר שהרוסים התקרבו לפימונדה, בעזרת מסמכים מזויפים חזר פון בראון עם צוותו למרכז הייצור של טילי ה V-2. ב-1 באפריל 1945, בעקבות התקדמות האמריקאים אל עבר מפעלי הייצור, הועלו פון בראון וצוותו (כ-500 איש) על רכבת שיעדה היה ההרים האלפים. בסוף המלחמה, לאחר היוודע דבר התאבדותו של היטלר בבונקר בברלין מפקדי האס אס הורו מפורשות להרוג את המהנדסים הגרמנים על מנת שלא יפלו בשבי.

בסופו של דבר, הקבוצה מצאה חייל אמריקאי ונכנעה לו. האמריקאים, בהבינם את חשיבות המהנדסים הללו, הניחו ידם על טילי ה-V-2 הנותרים וחלקיהם. לאחר מכן החריבו את מקומות היצור שלהם בעזרת חומרי נפץ. הטילים הועמסו עם כל חלקיהם השונים על גבי 300 רכבות לארצות הברית. מרבית קבוצתו של פון בראון נשבתה על ידי הרוסים.

המחלוקת לגבי עבודתו של פון בראון במהלך מלחמת העולם השנייה תועדה בשיר על ידי הסטיריקן טום לרר, שתיאר אותו כ"אדם שנאמנותו נשלטת על ידי התועלת". כמו כן שימש פון בראון השראה, באופן חלקי, לדמותו של ד"ר סטריינג'לאב בסרטו של סטנלי קובריק[דרוש מקור].

המעבר לארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 ביוני 1945, אישר מזכיר המדינה האמריקאי, קורדל הול, את העברתם של מומחי הטילים הגרמניים של פון בראון. ההעברה נודעה בשם מבצע פייפרקליפ בגלל מספרם הגדול של הגרמנים אשר מוקמו בחיל החימוש.

הם נחתו בארצות הברית בבסיס חיל האוויר בניוקסל, דרומית לווילמינגטון, דלאוור. לאחר מכן הוטסו לבוסטון, ונלקחו בסירה למוצב של שירות המודיעין האמריקאי בפורט סטרונג, בנמל בוסטון. מאוחר יותר הועברו למרילנד כל האנשים למעט פון בראון, במטרה שיסווגו את המסמכים מפינמונדה. מסמכים אלו היו אמורים לאפשר למדענים להמשיך את ניסויי הטילים במקום בו הפסיקו בשעה שעזבו את גרמניה. לבסוף הועברו פון בראון ו-126 עמיתיו מפינמונדה לביתם החדש בפורט בליס, טקסס, שהיה מתקן צבאי גדול צפונית לאל פאסו.

הם מצאו את עצמם במצב מוזר כשהחלו את חייהם החדשים באמריקה. מכיוון שלא יכלו לעזוב את פורט בליס ללא ליווי צבאי, הם לעתים התייחסו לעצמם כ"אסירי שלום".

במהלך שהותם בפורט בליס, הם אימנו צוותי עובדים צבאיים, תעשייתיים ואוניברסיטאיים בשיטות הייצור והטיפול המורכבות של רקטות ושל טילים מונחים. בנוסף, הם עזרו בליטוש, הרכבת ושיגור טילי V-2 שהובלו באוניות מגרמניה לניו מקסיקו, ארצות הברית. הם גם חקרו את הפוטנציאל העתידי של הטילים לשימושי צבא ומחקר.

במהלך הזמן הזה שלח פון בראון בדואר הצעת נישואין לבת-דודתו הראשונה, מריה פון קירסטרופ בת ה-18. השניים התחתנו ב-1947, ולפון בראון נולדה בתו הראשונה, איריס. ב-1950 פון בראון וקבוצתו הועברו להאנטסוויל, אלבמה, ביתו ב-20 השנים הבאות. בין 1950 ל-1956 הוביל פון בראון את קבוצת הפיתוח הצבאית של מחסני הנשק ברדסטון, במסגרת תכנון הטיל שכונה מאוחר יותר "טיל הרדסטון".

פון בראון חלם על עולם שבו יעשה שימוש בטילים למטרות שלום בלבד. כחלק מחזון זה הוא פרסם בשנת 1952 במגזין "קולייר" את הרעיון להקים תחנת חלל. התחנה תהיה בקוטר של 250 רגל, תחוג במסלול בגובה של 1075 מייל, ותסתובב סביב עצמה על מנת לייצר "כבידה מלאכותית". הוא האמין שתחנת החלל עשויה להיות נקודת קפיצה טובה למסעות עתידיים לירח.

בנוסף, פון בראון עבד בשיתוף פעולה עם וולט דיסני ושימש כמנהל הטכני של שלוש סדרות טלוויזיה אודות חקר החלל. במרוצת השנים המשיך פון בראון בעבודתו הרצופה עם דיסני, בתקווה שמעורבותו בתעשיית הסרטים המשגשגת של דיסני תביא להגברת המודעות והעניין בקרב הציבור לגבי עתיד תוכניות החלל. קבוצתו של פון בראון, שעבדה עבור הסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים, פיתחה את טיל היופיטר C, דגם משופר של טיל הרדסטון. טיל זה שיגר בהצלחה את הלוויין המערבי הראשון, אקספלורר 1, ב-31 בינואר 1958. האירוע סימן את לידתה של תוכנית החלל האמריקאית.

ב-1960 חנכה נאס"א את מרכז טיסות החלל מרשל, בהאנטסוויל, אלבמה, והעבירה את פון בראון וקבוצת הפיתוח שלו מהסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים לנאס"א. פון בראון היה המנהל הראשון של מרכז מרשל וכיהן בתפקיד זה במשך עשור, מיולי 1960 עד פברואר 1970.

התוכנית הגדולה הראשונה של מרכז מרשל הייתה פיתוח משגרי הסטורן, שהיו מסוגלים לשאת אסטרונאוטים אל הירח. חלומו לסייע למין האנושי לדרוך על הירח, הפך למציאות ב-16 ביולי 1969, כשטיל סטורן 5, פרי פיתוחו של מרכז מרשל, שיגר את צוות האסטרונאוטים של אפולו 11 לירח.

ב-1970 עברו פון בראון ומשפחתו להתגורר בוושינגטון הבירה. באותו זמן הוא מונה לממלא מקום מנהל התכנון במטה נאס"א. משהסתיימה תוכנית אפולו נתגלעו חילוקי דעות בין פון בראון לשאר ראשי נאס"א, מה שהוביל לפרישתו ביוני של שנת 1972. הוא הפך לסגן נשיא תעשיות "פיירצ'יילד" בג'רמנטאון, מרילנד, בה הוא פעל רבות בהקמתו ובקידומו של מכון החלל הלאומי.

בשיא עשייתו נודע לפון בראון כי לקה במחלת הסרטן. למרות שעבר ניתוח, התפשט הסרטן. ב-16 ביוני 1977 מת ורנר פון בראון באלכסנדריה, וירג'יניה, ונקבר שם בבית הקברות איבי הילסייד. לאחר מותו, קיבל את פרס רוברט היינליין.

על שמו מחלקת אגודת החלל הלאומית בכל שנתיים את פרס ורנר פון בראון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]