טרביץ
 סמל טרביץ | |
 | |
| מדינה |
 גרמניה |
|---|---|
| מדינה |
 ברנדנבורג |
| מחוז | אלבה-אלסטר |
| שטח | 10.59 קמ"ר |
| גובה | 114 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיירה | 682 (31 בדצמבר 2022) |
| קואורדינטות | 51°36′00″N 13°25′59″E / 51.6°N 13.433055555556°E |
| אזור זמן | UTC+1 |
| http://www.gemeinde-troebitz.de/ | |
  | |
טרביץ (בגרמנית: Tröbitz) היא עיירה במחוז אלבה-אלסטר, במדינת ברנדנבורג שבמזרח גרמניה. העיירה שייכת לנפת שנבורן (Schönborn).
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לראשונה מתועד קיומה של טרביץ במסמכים המתוארכים לשנת 1300. בשנת 1329 מכר הדוכס רודולף פון זאקסן את הכפרים טרביץ ודבוראו למנזר דוברילוק (Dobrilugk).
ב-1871 נחנכו מסילת הברזל בין פאלקנברג לקוטבוס בידי חברת הרכבות האלה-סוראו-גובנר (Halle-Sorau-Gubener). האזור עוצב בידי אתר כרייה של מחצבי ליגניט, שהתפתח באזור בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. באזור היה אחד ממכרות השטח (Surface mining) הראשונים בעולם, עם אחד מגשרי הובלת המחצבים (Conveyor bridge) הראשונים בעולם, שהוקמו בתחילת המאה ה-20. בשנת 1952 הוקם בטרביץ מפעל פחמים. המפעל נסגר ב-1961.
עד 1945 השתייכה טרביץ למחוז לוקאו (Luckau) במדינת ברנדנבורג, ומ-1952 עד 1990 - למחוז פינסטרוואלדה (Finsterwalde) במזרח גרמניה. משנת 1990 עד 1993 השתייכה למדינת ברנדנבורג בגרמניה המאוחדת.
הרכבת האבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הרכבת האבודה מברגן בלזן לטרביץ
טרביץ נקשרה ל"רכבת האבודה" שיצאה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה מברגן-בלזן והגיעה לטרביץ. זו הייתה הרכבת האחרונה מבין שלוש שיצאו מברגן-בלזן עם התקרבות הכוחות הבריטיים, ועליה 2,500 אסירים. יעדה אמור היה להיות גטו טרזין. ב-20 או 21 באפריל 1945 נעה הרכבת לכיוון פאלקנברג/אלסטר ונעצרה ליד הגשר המפוצץ של אלסטר. ב-22 באפריל נקברו שם בקבורה המונית 16 גופות של נוסעים מהרכבת והרכבת הוסעה משם, לדרישת הוורמכט.
ב-23 באפריל נמצאה הרכבת על ידי הצבא האדום. 28 מתים נקברו במקום והרכבת הוסעה לטרביץ. רבים מהשורדים היו במצב של תת-תזונה וחולים בטיפוס. בטרביץ הוקם מתקן טיפולי בו טופלו השורדים על ידי רופאים סובייטים ורופאים יהודים, אסירים לשעבר. נשים מטרביץ פעלו במתקן בתור צוות אחיות. במגפת הטיפוס שהשתוללה בטרביץ בשבועות שלאחר השחרור נספו כ-320 מהאסירים המשוחררים ו-26 מתושבי הכפר.
אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1875 היו בכפר 274 תושבים. במפנה המאות צמחה האוכלוסייה באופן חד ובשנת 1919 היו בכפר קרוב לאלף תושבים. בתקופה הנאצית המספר ירד, אך שב ועלה והגיע ל-1200 לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר איחוד גרמניה ירד מספר תושבי הכפר, וכיום הוא כ-670.
נקודות עניין[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כנסייה אוונגלית שנבנתה ככל הנראה במאה ה-15, רובה נהרס ב-1719 ובמהלך המאה ה-18 שבה ונבנתה, ונוסף לה צריח.
- כנסייה קתולית על שם מיכאל הקדוש, שנבנתה ב-1935 בתמיכה פרטית.
-
כנסייה אוונגלית -
כנסייה קתולית -
מצבה עם שמות של קורבנות השואה בבית הקברות היהודי -
מצבה לקורבנות מלחמת העולם הראשונה
אתרי הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בית קברות יהודי ברחוב בית הספר (שולשטראסה, Schulstraße), מול בית הקברות של הקהילה, עם מצבה משנת 1966 ל-320 נספים (המספר הוא בקירוב) שפונו ממחנה הריכוז ברגן-בלזן. בשנת 1995 נוספו שני לוחות גרניט עם שמותיהם של יתר הנספים שנקברו במקום.
- מצבת זיכרון ביער, ליד פסי הרכבת, ל-17 קורבנות יהודיים.
- מצבת זיכרון ברחוב הראשי (Hauptstraße) מול הכנסייה, ל-160 נספים בטרנספורט ממחנה ריכוז. מ-1995 מונחות במקום שתי מצבות זיכרון.
- תצוגה בשטח פתוח לזכר קורבנות הרכבת האבודה.
- מצבות לזכר נופלי היישוב בשתי מלחמות העולם.
תעשייה ותשתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז שנות השישים שלטה תעשיית הליגניט בטרביץ. לקראת תום עידן הכרייה הוסבו מפעלי הכרייה לתעשייה חקלאית. אלה שלטו בנוף התעסוקתי והתעשייתי של טרביץ עד 1990. עם איחוד גרמניה והדעיכה הכלכלית של האזור, נסגרו רבים ממקומות העבודה בעיירה. חלק מהבניינים הנטושים נועדו להפוך למגורים לעובדים זרים. לאחר מכן הפכו לפארק תעשייתי ולמבנים לשיכון עובדי חברת מתכת ובנייה.
-
מתחם עבודה שהפך למטה משרדים -
מסעדה לשעבר ברחוב הראשי -
הרחוב הראשי בטרביץ -
בנייני מגורים בטרביץ, באזור שיכוני פועלים -
בית תרבות לשעבר, ולימים משרדי חברה תעשייתית
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של טרביץ
