יאנוש ויטז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יאנוש ויטז, בציור השער של כתב יד מפרארה בסביבות שנת 1465, שכלל יצירות פלאוטוס

יאנוש ויטז או איוואן ויטז מסרדנההונגרית: Zrednamelléki או Zrednai Vitéz János, בקרואטית: Ivan Vitez od Sredne,‏ בלטינית: Joannes de Zredna לערך 1408 סרדנה - 9 באוגוסט 1472 אסטרגום) היה כומר ומלומד הומניסט הונגרי-קרואטי, דיפלומט, מתמטיקאי, אסטרולוג ואסטרונום, שכיהן החל משנת 1445 כבישוף של אוראדיה ואחרי 1465 כארכיבישוף של אסטרגום, פרימאט של הונגריה. הוא כונה לפעמים "אבי ההומניזם ההונגרי"[1] ובזמנו -Pater patriae ("אב המולדת"). היה מורו של המלך מתיאש הוניאדי ומייסד האוניברסיטה איסטרופוליטנה (Universitas Histropolensis) שפעלה בברטיסלאבה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאנוש ויטז נולד בסרדנה, שעל יד קריז'בצי, בצפון קרואטיה, במשפחה בעלת השפעה בחצר ההונגרית. לפי מקורות הונגרים, מוצאו של ויטז היה הונגרי מצד שני הוריו. משפחת אמו דורותאה לסנאי[2] נקראה גראזדה, ומקורה היה בגוראז'דה שבבוסניה. היא הייתה מיוחסת מרחוק למשפחת הוניאדי[3]. אביו של ויטז, דיוניזיה מסרדנה (בהונגרית - דנש) היה צאצא למשפחת האצילים ויטז (במקור - צ'ווי Csévi).[4]. יש טוענים כי אלו היו צאצאים לרוזנים פיליש,[5] אך חיו בחבל פודרבינה, שבאזור בלובאר-קריז'בצי שבצפון קרואטיה. האב שימש בשנים 14461452 כמזכיר של עוצר הכתר יאנוש הוניאדי. בהמשך כיהן אביו של ויטז כפרוטונוטריון בממשלו של יאנוש הוניאדי.

בחצר הקיסר זיגמונד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאנוש ויטז למד בסביבות 1434 בבית ספר גבוה בזגרב ובהמשך עשה לימודי משפטים באוניברסיטת וינה. השתלם גם במדעים ובתחומים אחרים - כמו למשל, בפיזיקה, אסטרונומיה, אלכימיה. בקנצלריה של הקיסר זיגמונד לבית לוקסמבורג, בה עבד כסופר, ואחר כך כעוזר לשופט ("אססור"), פגש ככל הנראה בהומניסט האיטלקי פייר פאולו ורג'ריו שהשפיע על השקפותיו וגם באנאה סיליביו פיקולומיני, לימים האפיפיור פיוס השני, שאיתו התיידד.

זגרב ושליחויותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות 1437-1438 בימי המלך אלברכט השני הידוע כמלך הונגריה וקרואטיה תחת השם אלברט הראשון, שימש ויטז מפקח (קוסטוס) וקנוניקוס בזגרב. באותה תקופה סייע לחזק את הקשרים בין הבירה הקרואטית למרכזי התרבות והמדע באיטליה. לאחר מכן עבר לשטח הונגריה, ותרם תרומה חשובה בפיתוח מוסדות תרבות ומדע בארץ זו.

בשנת 1440 נמנה ויטז עם חברי המשלחת ההונגרית בראשות יואנס דה דומיניס שדנה בקרקוב בתנאי בחירת המלך ולדיסלב השלישי של פולין כמלך הונגריה וקרואטיה.

מחנך של מתיאש ובישוף באוראדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותו בעל ידע רב בלטינית ויוונית וידיד של יאנוש הוניאדי, נבחר ויטז להיות המנטור (moderator et magister) של בניו לאסלו ומתיאש, לימים המלך מתיאש הוניאדי "קורווינוס" של הונגריה. בשנת 1442 התמנה ככומר בכיר - "פרובסט" או "פרפוזיטוס" בעיר נאג'ואראד, בחצר הבישוף החדש - יואנס דה דומיניס. זמן-מה אחרי מותו של דה דומיניס בקרב ורנה ב-4 ביוני 1445 התמנה ויטז כבישוף של העיר והפך אותה למרכז הומניסטי, אליו הזמין מלומדים, כמו הפולני גרגורי מסאנוק, הקפריסאי פיליפו פודוקתארו, הדלמטי ניקולאוס מכיננסיס, האיטלקי מרציו גאלאוטי מחצר המלך, המשורר גספארה טריבראקו ואחרים.

בשירות המלך מתיאש וארכיבישוף של אסטרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1453 עם העלייה לכס המלכות של לאסלו החמישי נעצר יאנוש ויטז יחד עם שני הנסיכים ממשפחת הוניאדי הטוענת לכתר - לאסלו ומתיאש. יומיים אחרי המעצר הוצא להורג לאסלו הוניאדי במרכז בודה. הנסיך מתיאש נלקח בשבי לווינה ואחר כך לפראג. ויטז עצמו שוחרר מן המאסר אחרי זמן קצר. כעבור חמש שנים, אחרי מות המלך לאסלו החמישי, ב-1458 נשלח ויטז לפראג אל המלך ייז'י מפודייבראדי, שהחזיק עדיין במאסר את הנסיך מתיאש כדי לשלם כופר ולשחרר את אדונו. בשובו של מתיאש להונגריה, (לפי דיווחו של אנטוניו בונפיני) היה ויטז הראשון לברך את המלך החדש בכניסה לממלכה. הוא מילא אחר כך, ב-1462, שליחות דיפלומטית חשובה מטעם מתיאש בגראץ אצל פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה כדי לשאת ולתת על חתימת הסכם שלום עם האימפריה. ההסכם נחתם לבסוף בווינר-נוישטאדט והשיג תמורת ויתורים רבים מצד מתיאש, את הכרתו כמלך הונגריה ואת החזרת הכתר של שטפאן הקדוש שהוחזק למשך שנים רבות בידי הקיסר הגרמני. אחרי שנת 1464 התמנה ויטז יחד עם אישטוואן וארדאי ליועץ חשאי של המלך. בשנת 1465 עבר ויטז מאוראדיה עם חצרו וספרייתו לאסטרגום, ונכנס לתפקיד הרם של ארכיבישוף אסטרגום, פרימאט של הונגריה.

הקנוניה נגד המלך מתיאש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-1460 המאוחרות ירד חינו בעיני המלך ובשנת 1471, יחד עם אחיינו יאנוס פנונסיוס, הבישוף של פץ' ועם אצילים וכמרים אחרים קשר קשר נגדו כדי להביא במקומו את קז'ימייז', בנו של המלך הפולני קז'ימייז' הרביעי[6] יש סבורים כי ההתנגדות כלפי המלך מתיאש נבע בעיקר מהטלת מיסים על הכנסייה, וממדיניות החוץ השאפתנית שלו - עם דגש על ההתפשטות במרכז אירופה, לרבות המלחמה נגד ולדיסלב יגיילו הקתולי תוך התעלמות מסוימת מאיום הטורקים העות'מאנים.[7] הקנוניה נתגלתה ודוכאה באיבה. ויטז נעצר. בגין הקנוניה איבד ויטז את מעמדו, את זכויות היתר ואת אחוזותיו. טירתו המבוצרת שהייתה ברשותו בתור אב המנזר ההבנדיקטיני "הגואל הקדוש" בסקסארד נהרסה. עם זאת סלח לו מתיאש ואחרי שכלא אותו זמנית בטירת וישהראד שחרר אותו למעצר בית באסטרגום, תחת חסות הבישוף מאגר התמנה במקומו לפרימאט של הונגריה. זמן קצר אחר כך חלה ויטז ומת באסטרגום. הובא לקבורה בקתדרלה המטרופוליטנית בעיר.

אחיינו, בן אחותו בורבאלה, היה ההומניסט והלטיניסט ההונגרי-קרואטי יאנוס פאנוניוס (1434 - 1472). ויטז שלח אותו בנעוריו להתחנך באיטליה ומאוחר יותר תמך במינויו כבישוף של העיר פץ'.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויטז דיבר וכתב בלטינית משובחת, שיחק תפקיד חשוב בחוגים הבינלאומיים של ההומניזם הרנסאנסי שבחצר המלך מתיאש הוניאדי. פקדו את אותם החוגים מדענים כמו האסטרונום והמתמטיקאי יוהנס רגיומונטנוס, מרצין ביליצה, האסטרונום והמתמטיקאי גאורג פון פויירבך, הנס דורן ואחרים. ויטז גילה עיניין רב במדעי הטבע וקידם את לימודם. התעניין גם בפילוסופיית המוסר, בהיסטוריה ובפילולוגיה. הקים אקדמיה וספרייה בעיר נאג'ואראד, שעברו בהמשך לאסטרגום, וייסד 1465 את "אוניברסיטס איסטרופוליטנה", אוניברסיטה ראשונה שפעלה בברטיסלאבה (עד 1491), אוניברסיטה שנייה בממלכה ההונגרית אחרי זו שבפץ'. ויטז התעניין באסטרולוגיה וקידם גם מחקר אסטרונומי. ברשותו היו כלים אסטרונומיים והקים מצפה כוכבים אסטרונומי באסטרגום.

ויטז היה אספן ספרים והקים באוראדיה ספרייה. חלק מספריו השיג מהמוציא לאור וספסיאנו דה ביסטיצ'י מפירנצה.את הספרייה שלו מאוראדיה לקח איתו לאסטרגום והיא הפכה לגרעין לספריה של המלך מתיאש Bibliotheca Corviniana. ויטז דאג לחינוכם באיטליה של צעירים מוכשרים כמו פטר גארזדה, לאסלו וטשי ואחיינו, יאנוס פנוניוס. תמך בהקמת בית הדפוס ההונגרי הראשון.

לא היו לו שאיפות ספרותיות. הוא השאיר נאומים ומכתבים שנכתבו לרגל אירועים פוליטיים שונים, וכן שירים בלטינית. ספר האיגרות שלו, שנערך ביחד עם פאל איוואניץ' נחשב לספר הראשון של ההומניזם ההונגרי.[8]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הוקם פסל לזכרו בחזית קתדרלת אסטרגום.
  • אחיינו, המשורר יאנוס פנוניוס הקדיש לו חרוזים.

כתבים מובחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Oratio ad Sixtum III.
  • Epistolae in diversis negortis…;
  • קובץ נאומים בלטינית והונגרית - 1878
  • מכתבים ונאומים, כולל Orationes in causa expeditionis contra Turcas habitae, item Aeneae Sylvii Epistolae ad eundem exaratae 1453-1457.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bónis György: A jogtudó értelmiség a Mohács előtti Magyarországon, Bp., 1971, 149–150

(גיירג' בוניש - המעורבות הציבורית של האינטליגנציה בהונגריה שלפני מוהאץ')

  • Szakály Ferenc: Vitéz János, a politikus és államférfi. In: Vitéz János emlékkönyv

Esztergom Évlapjai,Balassa Bálint Társaság 1990, 9–38 (פרנץ סאקאי - "יאנוש ויטז, הפוליטיקאי והמדינאי", בספר לזכרו של יאנוש ויטז, חברת באלאשה באלינט, אסטרגום)

  • ' András Kubinyi - Vitéz János, a jó humanista es a rossz politikus

in A Magyar történelem vitatott személyiségei, Magyar Történelmi Tarsulat, Kossuth Kiadó Budapest 2003 (אנדראש קוביני - ההומניסט הטוב והפוליטיקאי הרע - ב"אישים שנויים במחלוקת בתולדות הונגריה")

  • Iván Boronkai (éd.), Johannes Vitéz de Zredna. Opera quæ supersunt, Budapest, Akadémiai Kiadó (Bibliotheca scriptorum medii recentisque ævorum, series nova, 3), 1980
  • Fraknói Vilmos: Vitéz János nagyváradi püspök politikai beszédei stb. (Budapest 1878)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יאנוש ויטז בוויקישיתוף

első kötet vii VITÉZ .JÁNOS 1883 Nagyvárad (בהונגרית) (וינצה בוניטאי - ההיסטוריה של בישופי אוראדיה, כרך א, אוראדיה 1883 ע' 269)

Die Hunyadis und die Zeit der Jagiellonen 1437-1526 Klára Pajorin - ch Humanistische Literatur Encyclopedia Humana Hungarica Budapest CD-ROM 1998

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Klára Pajorin 1998
  2. ^ Ritoókné Szalai Agnes 1984 ע' 192
  3. ^ Bunyitai
  4. ^ Bunyitai
  5. ^ Bunyitai
  6. ^ Paul Lendvai Ungurii, ed III Humanitas București 2010 ע' 90
  7. ^ P.Lendvai ע' 90
  8. ^ K.Pajorin 1998