יהדות זימבבואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יהדות זימבבואה (לשעבר רודזיה הדרומית, רודזיה) היא קהילה יהודית ותיקה שבשיאה מנתה כ-7000 יהודים. כיום נאמד מספר היהודים במדינה בכדי 300 איש, והקהילה המאורגנת הגדולה מונה כשלושים יהודים אירופאים מבוגרים.

במהלך המאה ה-19 היגרו יהודים אירופאים אל רודזיה ולאחר מכן שבו ממנה, הגירה זו הביאה ליצירתה של קהילת היהודים האירופאית בימינו בזימבבואה, קהילה שרוב ככל חבריה בני גילאים מבוגרים.

הגירה יהודית לרודזיה במאות ה-19-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-19 בעיצומה של התקופה הקולוניאליסטית, הגיעו היהודים לקולוניה הבריטית רודזיה (כיום רפובליקת זימבבואה) יחדיו עם המתיישבים מאירופה. מאז שבריטניה החליטה להעניק עצמאות למושבה הבריטית, במטרה להקים מדינה עצמאית שתקרא זימבבואה, החלה תנועת עבירה המונית של התושבים האירופאיים שהיו בה למדינות אחרות. יחדיו עמם יצאו רוב היהודים.

תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות היהודית ברודזיה החלה עוד בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. בשנת 1894 החלו להגיע ראשוני היהודים מבריטניה ומליטא. בית הכנסת הראשון בסולסברי (כיום הארארה) נוסד ב-1895. בין השנים 1900 ל-1903 לערך היה ר' ירחמיאל שטינברג איש ארץ ישראל שירד לבדו כדי לפרנס אשתו וילדיו - הדמות הדתית המשמעותית בקרב יהודי המקום בהיותו אדם דתי וירא שמים, מה עוד שהבריטים ראו בו איש הגון כיוון שלא לקח לעצמו מאום מהמאפייה בה עבד אשר שירתה את הבורים שהפסידו במלחמה לבריטים. לאחר תקופה זו שב לארץ ישראל ונודע בכינויו "הצדיק ממוצא". בשנת 1911 נבנה בית כנסת מפואר בבולוואיו. בשנת 1920 היגרו יהודים יוצאי ספרד מהאי רודוס למושבה הבריטית לשעבר, ובשנת 1931 יסדו בבירה בית כנסת ספרדי. בשנת 1930 הגיעו יהודים מגרמניה. אל הקהילה הצטרפו מעט יהודים לאחר השואה. היהודים שהתיישבו בסולסברי ובבולאביו ייסדו תנועות נוער ציוניות ואף הוקם בית ספר יהודי בשם שרון בבירה ובית ספר בשם כרמל בבולוואיו.

הקהילה היהודית ברודזיה הייתה ייחודית בניסיונותיה להקים חוות חקלאיות המבוססות על עבודה עברית. בנוסף עסקו המתיישבים בענף היהלומים והתעשייה.

עם תחילת המאבק השחור וההידרדרות במצב הביטחוני בשנות השבעים, עזבו מירב היהודים את המדינה. קצב ההגירה היהודית הלך וגדל והגיע לשיאו ב-1961. רבים עזבו את המדינה בשנת 1979 סמוך להקמת רפובליקת זימבבואה. רוב היהודים שעזבו התיישבו בדרום אפריקה הסמוכה ואחרים בישראל, אוסטרליה ובריטניה.

המצב היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום חיים בזימבבואה כ-300 יהודים, כמאה בהארארה, לשעבר סולסברי, שהיא עיר הבירה של זימבבואה, וכ-150 בבולוואיו (Bulawayo). ובודדים גרים ב"קווה קווה"(אנ') (KweKwe), "גרו" (Gweru)(אנ') ו"קדומה" (Kadom)(אנ').[1] רוב היהודים הגרים היום במדינה הם כאמור מבוגרים.

המוסד המרכזי של הקהילה בהארארה הוא בית אבות, אשר בו מתגוררים כ-30 יהודים. בימי חול בית האבות הוא גם בית הכנסת ומתקיימים בו תפילות שלוש פעמים ביום עם רב המקום. בשבת מתקיימת התפילה בבניין הקהילה.

הסתגלות בתי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הספר היהודי "כרמל", אשר נוסד עבור ילדים יהודים, מונה 200 תלמידים, מתוכם רק 5 יהודים. ההורים הלא-יהודים מבקשים לבניהם מוסד חינוכי בעל רמה ומוצאים את בית הספר היהודי מתאים לכך. הלימודים מתחילים במסדר בוקר שבו כל הילדים אומרים מודה אני. ביום שישי נערכת קבלת שבת ומסיימים את הטקס בשירת התקווה. את הקידוש עורך ילד יהודי אך את ברכת המזון אומר תלמיד לא יהודי. אין לימודים בבית הספר בימי שבת וחגי מועד.

הרב אליהו בירנבוים, ראש תוכנית "עמיאל", השולחת רבנים לקהילות יהודיות ברחבי העולם והמבקר בעיקר בקהילות בהן מספר היהודים אינו רב, מציין כי בקהילות נוספות בעולם קיים מצב דומה: בבית ספר על שם אלברט איינשטיין בקיטו (אקוודור), בבית הספר היהודי בלה פס (בוליביה), בבית ספר בפורט אליזבת (דרום אפריקה) ועוד[1] .

שריפת בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערב יום כיפור ה'תשס"ג (2002) הוצת בית הכנסת הגדול של קהילת בולאוויו אשר הכיל 1,500 מקומות. בית הכנסת שהיה גאוות הקהילה נשרף כולו, אך ספרי התורה ניצלו. לאור הסיכוי הקלוש כי תוקם מחדש קהילה גדולה בעיר, הוחלט למכור את המבנה לכנסייה. הכנסייה הסכימה כי המקווה שבמבנה שבחצר יישאר לשימוש הבלעדי של היהודים.[1] גורל דומה היה גם לבתי כנסת אחרים במדינה.

שליחי סוכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר (20012003) היו שליחים מטעם הסוכנות היהודית (פרויקט "ערבים"). אך כיום השליח לדרום אפריקה מוסיף לטפל ביהודי זימבבואה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 מקור:אליהו בירנבוים