יהדות לוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כתובה מלוב
אם יהודיה ובתה בלבוש מסורתי בטריפולי, 1914

יהדות לוב היא עתיקת יומין. עדויות היסטוריות מהימנות מצביעות על כך, שראשית ההתבססות הייתה בקירנאיקה בתקופה ההלניסטית, ולקהילה, שהמשיכה להתבסס ולשגשג גם בתקופה הרומית, היה קשר הדוק עם ארץ־ישראל, עם ירושלים ועם המקדש. בשנת 115 לספירה פתחו יהודי קירנאיקה ב"מרד התפוצות", שהתפשט למקומות נוספים באימפריה הרומית. המרד ודיכויו היו אכזריים במיוחד ורוויי דם, הן לרומאים והן ליהודים.

היהודים שהתגוררו בערי החוף - טריפולי, בנגאזי וקירני - הוגלו מפעם לפעם או אף הושמדו. חלק קטן מהם נדחק אל האזורים המדבריים שבפנים המדינה על מנת לשמור על יהדותם. יצחק בן-צבי כתב על יהדות לוב: "יישוב קדמון מושרש, שהחזיק מעמד בתנאים קשים ושמר על צביונו ואופיו בתוך המסגרת הכללית של האומה".

בתקופה העות'מאנית הראשונה, במאה ה־16, לאחר הדיכוי והרדיפות של השלטונות הספרדיים והמלטזיים, חלה פריחה כלכלית ורוחנית-תרבותית, במיוחד עם הגעתם של מגורשי ספרד. בין הבאים בלט ר' שמעון לביא, מקובל ורופא, הידוע בעיקר כמי שחיבר את הפיוט "בר יוחאי" ואת הפירוש לזוהר לספר בראשית "כתם פז". ר' שמעון לביא הביא להתעוררות דתית בקרב הקהילה ובנה מערכת מפוארת של תרבות תורנית, ששימשה מסד לדורות רבים אחריו, בתקופה הקראמנלית ובתקופה העות'מאנית השנייה. במהלך תקופות אלו התגבשו המוסדות היהודיים, ובשלהיהן חלו התפתחויות במערכת החינוך והחלה ההתעניינות בציונות עם עלותה על בימת ההיסטוריה.

בשנים 1911–1943 איטליה כבשה את לוב ושלטה בה, ולוב הייתה לחלק מ"איטליה הגדולה", מאות אלפי איטלקים חיו ועבדו בשטחי לוב. התרבות האיטלקית הושלטה בלוב בתחומי החינוך, תרבות, מסחר, שפה וקולינריה. על יהודי לוב עברה תקופה קשה במהלך השואה. בנוסף, בשנות השלטון הבריטי, משנת 1943 עד 1952 ולאחר מכן בשנות העצמאות של לוב, סבלו היהודים מהעם הלובי, שערך בהם פרעות, שהבולטות בהן התרחשו בטריפולי בשנת 1945 ובשנת 1948, פצע והרג ופגע ברכושם. היהודים התארגנו והפעילו הגנה עצמית.

ערב הקמת מדינת ישראל מנתה הקהילה כ־38,000 איש ומרכזה היה בקהילת יהודי טריפולי שבעיר הבירה טריפולי. משום כך מכנים את עולי לוב בישראל טריפוליטאים. ריכוז נוסף וקטן יותר של יהודים התקיים במזרח המדינה, באזור בנגאזי וטוברוק. מספר מסוים של יהודים הגיעו אף לפנים המדינה, קרוב למדבר סהרה. יהודים אלה התבדלו מסביבתם והתגוררו בשכונות נפרדות. חלק קטן דר במערות חצובות בקרקע, כדי להתבדל ולהישמר מפרעות. לאחר 1948 עלו רוב היהודים לישראל, וחלקם היגר לאיטליה. בקיץ 1967, בעקבות פרעות בעת מלחמת ששת הימים, גורשו רוב היהודים, ובשנת 1969, לאחר עלייתו של הקולונל מועמר קדאפי לשלטון, עזבו אחרוני יהודי לוב את המדינה לישראל ולאיטליה.

היסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות השישים והשבעים, המחקר על יהדות לוב היה דל במיוחד, בעיקר בשל גודלה הקטן יחסית של הקהילה – 36,000 חברים בשנת 1948, מספר נמוך יחסית לקהילות אחרות: למשל בקהילות מרוקו ואלג'יריה, היו 250,000 ו־130,000 איש בהתאמה. בנוסף, המסמכים והספרים בנושא היו נדירים עד בלתי ניתנים להשגה.

עבודתם של שני סופרים, שראשיתה במחצית הראשונה של המאה ה-20, היא מקור מרכזי למחקרים בנושא: הרב מרדכי הכהן – יליד טריפולי שבלוב,[1] עוקב בספרו "הגיד מרדכי" (מפורט להלן) אחר ההיסטוריה, המנהגים והמוסדות של היהודים בטריפוליטניה; פרופ' נחום סלושץ, מזרחן יהודי יליד רוסיה, היה החוקר הראשון שחקר ביסודיות את הקהילה היהודית בלוב, במסע בין השנים 1906–1912, ורשמיו פורסמו בספר "מסעי בארץ לוב".

בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, תרמו מספר חוקרים משמעותית למחקר בתחום: פרופ' הרווי גולדברג, אנתרופולוג וסוציולוג, התמקד בהבטים התרבותיים של הקהילה; ההיסטוריון רנצו דה פליצ'ה, התעניין בעיקר בתקופת הקולוניזציה האיטלקית, על בסיס הארכיונים האיטלקיים. רחל סימון התמקדה בתקופה העות'מאנית; ד"ר עירית אברמסקי-בליי מיד ושם התמקדה במצב הקהילה במהלך מלחמת העולם השנייה; ולבסוף, פרופ' מוריס רומני, שהתעניין בעזיבת יהודי לוב ובהשתלבותם במדינות אחרות.

בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העתק צו-כבוד כתוב יוונית מן התקופה הרומית מאת הפוליטאומה (πολίτευμα, איגוד אזרחי) היהודית בברניקי (Βερενίκη) - כיום בנגאזי. הצו מפרט מחוות כבוד כלפי נושא משרה רומי - מרקוס טיטיוס (Μᾶρκος Τίττιος) בן סקסטו (Σέξτομ)

על-פי המסורת התיישבו יהודים באל־ג'בל אל־אח'דר, בקירנאיקה שבלוב, זמן־מה לאחר חורבן בית ראשון במאה ה-6 לפנה"ס. העקבות הארכאולוגיים הראשונים של נוכחות יהודית בשטחי לוב של ימינו מתאימים למסורת זו: על חותם שנמצא בחורבות קירנה שבאזור האמור, מופיע כיתוב בעברית: "לעבדיו בן יש". לא ניתן לתארך את החותם במדויק, ולכן עלינו להתבסס על הידיעה שהעיר נוסדה במאה ה-7 לפנה"ס, ועל ההנחה שהחותם נוצר עד המאה ה-4 לפנה"ס, אז היה סוגו בשימוש.

על קיומם של יהודים בלוב מצויים רמזים גם בספרו של הרודוטוס, בן המאה ה-5 לפנה"ס[2]. יוסף בן מתתיהו מצטט מקורות לפיהם הציב תלמי הראשון – ששלט במצרים במאה ה-3 לפנה"ס – יהודים-לוחמים לשמירה על קירנה שבגבול ממלכתו[3]. הגירה נוספת לאזור התרחשה מספר דורות לאחר מכן – במאה ה-2 לפנה"ס, בעת שלטונו של אנטיוכוס אפיפנס בארץ ישראל. בתקופה זו חי היהודי יאסון מקירנה, שכתב סדרה בת חמישה כרכים, ואלו סוכמו בהמשך בספר מקבים ב. כמאה שנים לאחר מכן כתב סטראבון, המצוטט אצל יוסף בן מתתיהו, על חשיבות הנוכחות היהודית באזור:

"ארבעה (סוגי תושבים) היו בעיר, אנשי קירני: ... האזרחים... האיכרים... הגרים התושבים, ורביעי של היהודים. עם זה כבר חדר לכל עיר ועיר, ואין למצוא על־נקלה מקום בעולם הנושב שלא קיבל את הגזע הזה ואינו נתון לשלטונו.

סטראבון, Historica Hypomnemata, אצל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 115–118 (תרגום אברהם שליט)

לאחר חורבן הבית השני, פרץ בשנים 115117 בקירנאיקה מרד של היהודים ברומאים הידוע כמרד התפוצות. אש המרד הגיעה עד למצרים. היסטוריון מצרי מעיד על בריחה של יהודים אל ביצות הנילוס. הממשל הרומי הצליח לדכא את המרידות וחלק ניכר מאוכלוסיית היהודים באזור נהרג או ברח לאזור המדבר בדרום המדינה. ממצאים ארכאולוגיים מהמאות ה־12 וה־13 המאפיינים יהודים נמצאו בהרי נפוסה, בדרום לוב.

הכיבוש המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשפעה הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה־15 השתקעו בקהילה הקטנה והעתיקה חלק קטן ממגורשי ספרד. אלו תרמו לפריחה דתית ותרבותית של הקהילה המקומית.

במאה ה־16 נכבשו לסירוגין חלקים מלוב בידי ספרד, טורקיה ואחרות. לפי אחד מסיפורי העם, בשנת 1510 הוליך מלך ספרד את יהודי לוב לשבי לנאפולי שבאיטליה "ותִשאר העיר שוממה"[4]. לפי תיאור אחר, שמונה מאות משפחות מטריפולי התפזרו והרחיקו נדוד. הספרדים הקימו בטריפולי אינקוויזיציה שגרמה להתפרקות הקהילה היהודית בעיר.

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילות יהודיות (נקודות כתומות) במרחב העות'מאני (ירוק: בהיר בשיאו וכהה בקיצו). לוב משמאל למטה
בית הכנסת בושאייף בעיר זליתן (ער') שבלוב הוא בן למעלה מ-800 שנה, ובתקופה העות'מאנית הוא נעשה המפורסם ביותר בטריפוליטניה. התמונה צולמה במאה ה-20, לפני מלחמת העולם השנייה.

האימפריה העות'מאנית הרחיבה את תחום השפעתה ללוב במחצית המאה ה־16. בין 1551 ל־1711 לוב הייתה לאיילט הכפופה לאימפריה העות'מאנית, ונשלטה באמצעות פחות. תקופה זו נקראת התקופה העות'מאנית הראשונה.

בראשית התקופה הגיע למקום רבי שמעון לביא, שהיה בדרכו מספרד לארץ ישראל. הרב מצא עזובה רבה ובערות בתחום היהדות והחליט להישאר בקהילה, בה החל בהרבצת התורה ומצוותיה. יהודי לוב מייחסים לו תקומה דתית, וכך כתב הרב מרדכי הכהן: "...וימצא את היהודים אין להם ראש ומורא, אזי בחר לו.. לתקן את אחיו היהודים מלהעלות לארץ־ישראל",[5] ובספר "יהדות לוב"[6] נכתב ש"ילידי־ההר היו נבערים מדעת תורה", ומפעלו של לביא "החזירם ליהדות המסורה".

גראנה – יוצאי ליבורנו בלוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גראנה

בשם הגראנה (Grana או Gornim) כונו אלה מיהדות ליבורנו אשר היגרו ללוב במאה ה־17 עד המאה ה־19. לעיתים הם כונו גם בשם יהודים פרנקים (Ebrei franchi). הם הקימו בעיר קהילה נפרדת, שבחלק מהזמן פעלה בשיתוף פעולה עם יהודי המקום ובחלק מהזמן פעלה בנפרד מהם. הם לא חויבו לגור בשכונה מיוחדת וללבוש לבוש מיוחד, כפי שנדרש מיהודי המקום. לפי חיבורו של ונטורה דה פרדיסו (Venture di Paradiso) היה לסוחרים יוצאי ליבורנו תחום מיוחד בנמל תוניסיה עם רציפים שלהם ואף המכס היה נותן להם שירות מיוחד. לסוחרים יוצאי ליבורנו היה זיכיון למסחר עם ארצות הלבנט וקשרי מסחר הדוקים עם נמלי אירופה, שהיו חשובים לשליטים המקומיים.

הגעתם של יהודי ליבורנו ללוב סייעה להתחדשות הקהילה כולה ולהיווצרות קשרים קרובים בין הקהילה היהודית בלוב לבין דרום איטליה. הדבר הוביל, בין השאר, לקשרי מסחר מפותחים וכן לזרימה של ספרים רבים בשני הכיוונים וכן לפריחה תרבותית בקרב יהודי לוב.

התקופה הקרמנלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1711–1835 משלה בלוב שושלת מקומית בשם שושלת בני קרמנלי, שצמחה מתוך יחידות הצבא של האימפריה העות'מאנית שהוצבו באזור. העשורים הראשונים תחת שלטונה של השושלת התאפיינו בהשלטת סדר, שלום יחסי, שגשוג ופיתוח. בתקופה זו נקבעה טריפולי כבירת כל לוב, והחלה להתגבש ישות יהודית לובית נפרדת, שלא הייתה קשורה ליהדות תוניסיה. היהודים היו נאמנים לשלטונות, נהנו ממידה של סובלנות ויצאו נשכרים מהמצב החדש. הם השתלבו בפיתוח הכלכלי ובגידול המסחר. האוכלוסייה שגשגה ונוספו קהילות יהודיות חדשות בעקבות הגירה יהודית מאיטליה ומתוניסיה. הגירה זו פתחה פתח לקשרי מסחר נוספים.

בשלהי המאה ה־18 עד סוף המאה ה־19, רבים מן יהודי איטליה הגרו ללוב שהייתה אז בתקופת שגשוג ופיתוח מבחינה כלכלית. בין המשפחות אשר ניתן למצוא בקרב יהדות לוב שהם איטלקים במקורם: קסנטיני, רג'יניאנו, בוארון, ונטורה, בריגה, רומאנו, סאסי ועוד. אלה ועוד שמות משפחה רבים בקרב יהודי לוב מעידים על מוצאם האיטלקי.

בדור השלישי של שושלת קרמנלי החלו מאבקי שלטון אשר הביאו לנסיגה כלכלית, אי יציבות מדינית ופוליטית ומלחמת אזרחים, שהיהודים לקחו בה חלק. מאבקים אלה נוצלו על ידי עלי בורגול האלג'יראי, שכבש את טריפולי בשנת 1793 והשליט בה משטר אימים. במהלך תקופתו כשליט הוא הרג שלושה יהודים, בהם בנו של מנהיג הקהילה היהודית, רבי אברהם כלפון. בני קרמנלי התאחדו ובעזרת השליט התוניסאי הצליחו למגר את עלי בורגול. יום כניסת בני קרמנלי לטריפולי בכ"ט בטבת התקנ"ה נקבע ליום חג ליהודים – "פורים בורגול". לפני הכיבוש העות'מאני (1835) נהנו היהודים מאוטונומיה קהילתית, אשר עלתה בקנה אחד עם מעמדם כבני חסות. השליט מינה קאיד יהודי, שהיה אחראי על גביית מיסים מהיהודים והעברתם לממשל, וחיי הקהילה התבססו על מסורות רבניות.

התקופה העות'מאנית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1835 לוב הפכה שוב לוולאייט, תחת שליטה ישירה של האימפריה העות'מאנית באמצעות פחות. שליטה זו שיפרה את מצב היהודים, אף שהם עדיין סבלו מהתנכלויות מצד המקומיים. בשל החילופים התדירים של הפחות בלוב, נזקקו האחרונים למזכירים ולמתווכים. תפקיד זה מילאו היהודים. בעקבות קרבתם לפּחות מעמדם השתפר עד כדי כך שהייתה להם השפעה על קונסולים זרים. בשנת 1861 נוסד ועד יהודי שהורכב מסוחרים עשירים ומנכבדים, ושהיה סניף של ארגון כל ישראל חברים. מטרתו הייתה הנעת דעת הקהל הבינלאומית לטובת האמנציפציה ונגד הפרעות ביהודים. כמו כן, הוועד שאף לזרז התערבות ממשלות אירופה לטובת היהודים שלא זכו לאמנציפציה. הם זכו להישגים קטנים דוגמת ענישה חריפה יותר על פשעים נגד היהודים, ותשלום פיצויים על נזקים.

האוטונומיה היהודית והמנהיגות הקהילתית התבססו עם הנהגת הרפורמות (טנזימאט) בצווים ב־1839 וב־1856. צווים אלה קיבלו גושפנקא חוקית מה"ארדי" הקיסרי במרץ 1865. ליהודים הובטחה אוטונומיה, ולקאיד היהודי מתן זכות חוקית להשתתף במועצת המחוז בטריפולי. התקופה העות'מאנית השנייה נחשבת כתקופה טובה עבור היהודים, פרט לשני סייגים: אכיפת החוקים כלפי היהודים הייתה נתונה לפרשנות, לטינה ולאהבת הבצע של השלטונות; והפער בין יהודים עשירים לעניים ובין יהודים ילידים לזרים הלך וגדל.

מקצועות היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב היהודים התגוררו בשכונות המסורתיות (כדוגמת "עמרוס" בטריפולי), שבהן הייתה פעילות מסחרית של חנויות, מכולות, ירקנים, קצבים, מאפיות, בתי קפה ומסעדות. הסוחרים התפרנסו בתוך השכונות היהודיות, אך היה עליהם להביא את הסחורה מחוץ לשכונות אלה והם נדרשו לקיים מגע עם האוכלוסייה הלא־יהודית. מנגד, בעלי המלאכה התפרנסו, לרוב, מחוץ לעיר. החל תהליך של עיור והיהודים עזבו את עבודות השדה והפכו לאומנים ולבעלי מלאכה. ככל שגברה ההגירה לערים הגדולות השתפר מצבם הכלכלי של היהודים. הם פנו למסחר, וחלקם אף עסקו בנפחות, פחחות, סנדלרות, נגרות וחרטות. בענפים כמו הטבעת מטבעות, צורפות וחייטות הם היו מונופול. לסוחרים היהודיים הייתה עדיפות על המוסלמים משום שיכלו לסחור ישירות עם הנשים המוסלמיות, דבר שנמנע מסוחרים גברים מוסלמים. עקב עדיפות זו, התרבו הסוחרים היהודיים, ונדדו ברחבי לוב ומחוצה לה. סוחרים יהודים סחרו עם איטליה ושאר ארצות הים התיכון דרך הנמלים הימיים.

שפה, תרבות וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים רבים בלוב דיברו ערבית בדיאלקט מיוחד, המכונה טריפוליטנית. אוצר המילים שלהם כלל מילים בעברית, איטלקית ובארמית. על־אף שמרבית הגברים היהודים ידעו לקרוא ולכתוב עברית לצורכי תפילה, רמת העברית הייתה נמוכה יחסית, והחינוך היה מבוסס ברובו על שינון. שפה נוספת, שהייתה נפוצה בקרב סוחרים בעיקר, בדומה ללאדינו, הייתה עגה מעורבת של שפות לטיניות, שבה היו ניכרות השפעות השפות איטלקית, ספרדית וצרפתית. הסוחרים האמידים דאגו להקנות לילדיהם חינוך ושפות אירופיות, אך לקראת סוף המאה ה־19 החלה זליגה של שפות אירופיות אל מחוץ למעגל האליטה. כבר בשנות השבעים של המאה ה־19 ניסה הרב הראשי לטריפולי מטעם הממשל העות'מאני, אליהו בכור חזן, להכניס לימודי איטלקית לתוך מערכת החינוך היהודית. בשנת 1875 קבוצת משפחות יהודיות נטלה יוזמה להקמת בית ספר מערבי ומודרני בטריפולי. הם אף הביאו מורה מאיטליה בשם ג'נטו פאג'י לפקח על הפרויקט. שנה מאוחר יותר הוקם בית־הספר האיטלקי-יהודי לבנים. בשנת 1890 הקים ארגון כל ישראל חברים את בית הספר הראשון שלו בלוב: בית הספר למלאכה לבנות בטריפולי. מוסד זה לימד את תרבות צרפת ואת השפה הצרפתית.

הקולינריה היהודית-לובית הושפעה לא מעט ממספר מדינות ים־תיכוניות שכנות. בעיקר בעזרת הגירת יהודים (איטליה וספרד-פורטוגל) ומסחר עם מדינות שכנות. דוגמה למאכלים שהושפעו: נוקידס, הושפע מהניוקי האיטלקי. בוקה די דמה, הובאה מאיטליה וספרד. עוגיות עבמבר/אמרטי, הושפעו מאיטליה. עוגת בולו הושפעה מעוגת הבולו הפורטוגזית. בוריקה, הושפע מהבורקס היווני. מפרום, הושפע מהמוסקה הבלקנית. חמין מקרוני – הושפע מאיטליה.

תחיקה ומשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנת 1835 התקיימה הבחנה בין הדין האישי לבין הדין האזרחי. כוחה של הקהילה נשמר רק בתחום האישי. בשנת 1860 הוקמה מערכת בתי משפט שנחלקה לשלושה תחומים נפרדים, שבכל אחד מהם כיהן שופט יהודי. כמו כן נקבע שבכל מקום שיש בו יהודים יישב יהודי במועצה המקומית. בשנת 1874 מונו רבנים ראשיים בלוב, שהובאו מארץ ישראל ומקונסטנטינופול, והחל תהליך של העברת סמכויות חילוניות מהנשיא לרב הראשי, "החכם באשי". יהודים החלו לכהן במועצות מנהליות בעיריות, בפקידות השלטונית ובבתי המשפט.

בתקופה זו חיו היהודים בתנאים טובים יחסית, מצב שנשתמר גם לאחר כיבוש המדינה על ידי צבא איטליה בשנת 1911.

קולוניזציה איטלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זקני יהודי בנגאזי, בין 1900–1920
מזכיר מועצת קהילת יהודי בנגאזי (משמאל) וחברי בית הדין הרבני בשנת 1920. ליד המזכיר עומד רבי מרדכי הכהן
כיתת לימודים יהודית בבית כנסת בבנגאזי, בשנות השלושים של המאה ה־20

התקופה הליברלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילות היהודיות בטריפולי ובבנגאזי קיימו קשרים הדוקים עם יהדות איטליה, וחלק מהיהודים היו בעלי נתינות איטלקית, צרפתית או בריטית. הכיבוש האיטלקי התקבל בשביעות רצון על ידי יהודי לוב והם תמכו בו. עם זאת, מיעוט היהודים – יושבי ה"גבל" (פנים המדינה)[א], לחמו לצד הערבים והברברים נגד הצבא האיטלקי. ככלל, בימי השלטון האיטלקי עד פרוץ מלחמת העולם השנייה עברה לוב תקופה של פריחה, והתקיימה הגירה של איטלקים אליה, בהם יהודים. המינהל, החינוך והתרבות האיטלקיים הוטמעו בלוב והדבר השפיע על יהדות המדינה.

פשיזם ואנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שואת יהודי לוב

בלוב עצמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגיעות ביהדות לוב החלו בשנת 1938 עם חקיקת חוקי הגזע באיטליה ובהמשך הוחלו גם על יהדות לוב. בזמן מלחמת העולם השנייה נערכו פרעות כנגד היהודים. בתחילה הייתה הפגיעה קלה אך בימי המלחמה הלכה וגברה. יש הטוענים כי הסיבה להרעה ביחס ליהודים נבעה מהידיעה שקיבל מוסוליני על כך שנציגי הקהילה היהודית בבנגאזי הביעו שמחה לאור כניסת החיילים היהודים יחד עם הצבא הבריטי ללוב[דרוש מקור]. בשנת 1942 החליטו האיטלקים כי יהודי קירינאה יוגלו למחנה ג'אדו (ערבית: جادو, נהגה לעיתים Giado) בדרום הרי ג'בל (Gebel). עוד הוחלט כי הגברים בגיל העבודה יגויסו לעבודת כפייה. היהודים סברו כי צפוי להם גורל מר תחת כיבוש איטלקי-גרמני. לפי אומדן יד ושם נספו בשואה 712 יהודים מתוך אוכלוסייה של 30,000 יהודים.

גורל המגורשים מלוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל הבריטי – העלייה מלוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 שוחררה לוב מהכיבוש האיטלקי-גרמני. הקהילה חוותה בעיות קיום, היה מחסור במזון, ביגוד ותרופות. כמו כן, סבלו היהודים מהיחס העוין של סביבתם שכלל פגיעות פיזיות. בו בזמן, המוסדות הקהילתיים והציבוריים טרם הופעלו מחדש. אפרים אלימלך אורבך, שהיה רב צבאי בצבא הבריטי[7], סיפר כי בביקורו בלוב הקדיש זמן רב לטיפול בשיקום הקהילה. הוא הצליח לארגן מפגשים בין ועד הקהילה לבין הממשל הבריטי. הוקמו מחדש מחלקות הקהילה לעזרה סוציאלית, לעזרה רפואית ולענייני עבודה. וכך, חלק מהיהודים זכו אף הם לתעסוקה במחנות הצבא שבמקום. אורגנה גם עזרה מארץ ישראל וכך הגיעו אל הקהילה 10 טון מזון, בגדים ותרופות. בהמשך אף הגיעו מהארץ מורים למוסדות החינוך שנפתחו מחדש. לפעילות זו היה גם היבט חגיגי. הימים היו ימי הפורים וכך נאספו החיילים בבית הכנסת של הקהילה וקראו את המגילה. לאחר מכן התקיים בבית מכבי המקומי נשף פורים ליהודי המקום ולחיילים.

פרעות 1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, חיו בלוב כ־36,000 יהודים. בנובמבר 1945, נערכו פרעות ביהודי לוב ו־142 מהם נהרגו, רבים אחרים נפצעו ורכוש קהילתי רב נפגע לרבות בתי כנסת.

פרעות 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1948, בסמיכות לפלישת צבאות ערב לישראל, התרחשו שוב אירועי דמים בהם נטבחו 14 יהודים, ונהרסו 280 בתים. היהודים נערכו לפעולות של הגנה עצמית.

עזיבה המונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר עולים לישראל בשנה
שנה עולים
1948 1,064
1949 14,352
1950 8,818
1951 6,534
1952 1,146
1953 224

האוכלוסייה היהודית בלוב הייתה ציונית מאוד לאורך הדורות. חלקם היו חברים בתנועות ציוניות. עוד בטרם הקמת מדינת ישראל עלו יהודים מלוב לארץ ישראל. עם הקמת המדינה מנתה האוכלוסייה היהודית בלוב מעל 38,000 תושבים, רובם בעיר הבירה טריפולי ובבנגאזי.

בעקבות הפרעות קבלו יהודי לוב עדיפות לעלייה לישראל מבחינת הסוכנות היהודית. משתמה מלחמת העצמאות, במהלכה מנעו הבריטים עלייה לישראל כדי שלא לעזור ללחימה, הרשו הרשויות בלוב ליהודים לעלות לישראל[8]. ברוך דובדבני, מנהל המשרד הארצישראלי באיטליה, נשלח ללוב לארגן את העלייה, ובקיץ 1949 ביקר בלוב ראש מחלקת העלייה בסוכנות, יצחק רפאל[9]. עד אוקטובר 1949 עלו לישראל כ־30% מיהודי לוב[10]. העולים הקימו בישראל מספר מושבים, בהם פורת[11] עלמה[12] אחיסמך וזיתן. בנובמבר 1949 הגיע ללוב נציג חדש של הסוכנות היהודית, ד"ר מאיר ורדי[13]. בסוף 1949 הואטה העלייה מלוב כדי לפנות מקום לעליית יהדות תימן במבצע על כנפי נשרים[14]. בשנים 1950–1951 נמשכה העלייה ובסוף שנת 1951 הוגברה העלייה והועלו גם חולים ונכים רבים שנמנעו עד אז מלהעלותם, בגלל התקרב ההכרזה על עצמאות לוב[15].

לאחר העצמאות – השלמת העזיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות עצמאות ראשונות: החמרת האפליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1952 ביקר ברוך דובדבני בלוב והגיע להסכמות עם השלטונות על המשך העלייה מלוב במהלך השנה[16].

לאחר העלייה ההמונית נשארו בלוב כ־4,000 יהודים[17]. בסוף 1951, לאחר שהכריזה לוב על עצמאותה מן השלטון הבריטי, לא ניתנה ליהודיה תעודת זהות לובית ואף לא זכויות אזרחיות כלשהן. החל מ־1953, ברצותם לצאת מלוב (גם לצורך זמני), היו מקבלים היהודים תעודות מסע חד־פעמיות עליהן לא צוינה אזרחות. בהמשך נרשם עליהן הכיתוב "יל" בצירוף מספר סידורי לציון היותם יהודים[18]. בשנת 1958 נקבע בחוק כי יש לפרק את הקהילה היהודית, אך בשנת 1962 הכריזה המדינה חגיגית על זכאות היהודים לאזרחות. למעשה, רק יהודים בודדים זכו לה, והיתר נותרו משוללי זכויות.

מלחמת ששת הימים, פרעות ועזיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לקורבנות הפרעות בלוב, נתניה, ישראל

בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, נותרו במדינה כששת אלפים יהודים. במהלך המלחמה פרע בהם ההמון המוסלמי[19], ולאחריה הורשו כמעט כל היהודים לעזוב את המדינה.

תחת שלטון קדאפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002 עזבה את לוב היהודייה האחרונה, רינה דבש[20].

יוצאי-לוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות בעולם שתי קהילות מרכזיות של יוצאי-לוב, האחת בישראל והשנייה ברומא שבאיטליה. מכוני מחקר מרכזיים של יהדות לוב, העוסקים בשימור מסורתה, הם מרכז מורשת יהדות לוב[21], מרכז אור שלום[21] ומכון גנזי רפאל העוסק בהוצאת ספרים.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנים בית הכנסת בושאייף במושב זיתן, 2009

באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות לוב בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקום בו לפי המסורת גרו במערות למעלה מ-2,000 שנה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרופ' הרווי גולדברג, שוכני המערות של טריפוליטניה
  2. ^ יהודים בארץ (עמ' 7), ראו פרק "לקריאה נוספת"
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ד: "וכאשר כבש את קיריני ורצה להכין את מלכותו גם ביתר ערי לוב, שלח אליהם אנשים יהודים לשבת".
  4. ^ הגיד מרדכי, ראו פרק "לקריאה נוספת"
  5. ^ הגיד מרדכי, ראו פרק "לקריאה נוספת". מובא בתוך:
    רבי שמעון לביא: מחבר כתם פז, באתר מרכז אור שלום, 2004
  6. ^ יהדות לוב (עמ' 14), ראו פרק "לקריאה נוספת"
  7. ^ דב קנוהל (עורך), בהתנדב עם – מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, תל אביב: איגוד החיילים המשוחררים בישראל ו"מורשת", 1989
  8. ^ יהודי לוב יורשו לעלות, הצופה, 21 באפריל 1949
  9. ^ תנועתנו בצפון אפריקה, הצופה, 24 באוגוסט 1949
  10. ^ כ-30% מיהודי לוב עלו ארצה, קול העם, 30 באוקטובר 1949
  11. ^ שפי גבאי, שוכני המערות הקימו מושבים: עדה קטנה שחיה בכפר-בורות במדבריות לוב, דבר, 9 בינואר 1970
  12. ^ יונה כהן, עלמא - יישוב ששי של הפוהמ"ז בגליל, הצופה, 1 בספטמבר 1949
  13. ^ יונה כהן, נציגי הסוכנות אצל מושל טריפולי, הצופה, 2 בנובמבר 1949
  14. ^ יונה כהן, לוב בלי יהודים, הצופה, 2 בדצמבר 1949
  15. ^ ד יהודה, גולת לוב וחיסולה, הצופה, 8 בפברואר 1952
  16. ^ העלייה מלוב תימשך, על המשמר, 6 במרץ 1952
  17. ^ יצחק דיש, 350 אלף עולים יבואו עד שנת 1970, חרות, 1 במאי 1964
  18. ^ פרופ' חוה לצרוס-יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות: היהודים בקרב שכניהם המוסלמים (עמ' 195–218), ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1996
  19. ^ פרופסור אייל נווה, ד"ר נעמי ורד וד"ר דוד שחר, הלאומיות בישראל ובעמים: בונים מדינה במזרח התיכון (עמ' 184), ירושלים: רכס פרויקטים חינוכים, 2009
  20. ^ "יהודי לוב מצפים לבקר במולדת", ישראל השבוע, 26/08/2011
  21. ^ 1 2 אתר האינטרנט, ראו בפרק "קישורים חיצוניים"