יהדות ג'רבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

יהדות האי ג'רבה, שלחופי דרום תוניסיה, נחשבת לאחת מן הקהילות היהודיות העתיקות בעולם, יש המייחסים אותה לתקופת בית ראשון.[1]

תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרובע היהודי הקדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרובע היהודי הראשון באי ג'רבה היה באזור מרכז האי, מקום מעיינות המים המתוקים. במרוצת השנים, בעקבות סכסוכים עם המקומיים הערביים, גורשו היהודים מאזור המים המתוקים שהיה פורה ועשיר, ונדרשו למצוא להם מקום אחר באי באזור המלוח. מאז אותה תקופה קדומה, התגוררו היהודים בעל כורחם ושלא בטובתם באזור שנקרא - "דיג'ת" שהוא הרובע היהודי הקטן הנמצא באי עד היום ונקרא בפי כל בשם: "חארה אל זגירה".[1]

"..עירנו אי ג'רבה היא עתיקה מאוד וישוב אחינו בית ישראל בה להשערת מו"ק מהרש"ך הוא מחורבן בית ראשון ולהשערת מהרש"א אדאדי מחורבן בית שני, וכן כתוב בשם אחד מחכמי העמים דישוב אחינו בתוניסיה היה כשבעים שנה קודם ספירת הנוצרים, וא"כ אינם רחוקים השערות הרבנים הנזכרים כלל... היהודים באו לתוניס קודם בשלוש מאות שנה משנולד ישו הנוצרי ואחר כך בימי חורבן בית שני ר"ל שבעים שנה לחשבון הנוצרים, כשטיטוס החריב ביהמ"ק, היהודים נתפזרו וחלק מהם באו לאפריקא ובכלל לארץ תוניסיה.."[2]

רובעי היהודים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליישוב היהודי באי שתי קהילות: האחת "חארה אל כבירה" ("הכפר הגדול") סמוך לנמלו הדרומי של האי, בה מספרים בני הקהילה שהם מבני שבט זבולון והגיעו למקום כבר בימי שלמה המלך. השנייה, במרחק של כ-7 ק"מ, "חארה אל זגירה" ("הכפר הקטן") בה יושבים יהודים בני כוהנים, שעל פי המסורת כשהגיעו לג'רבה עם חורבן ירושלים (586 לפנה"ס), הביאו איתם אחד משערי בית המקדש והניחוהו בבית הכנסת שבנו.[3] שני הרבעים נחשבים ומתנהלים כקהילה אחת, הן בחיים הפיזיים והן בחיי הרוח היהודיים. אף על פי שכל אחד מהם מושפע במידת מה מהאזור ומהסביבה לה נחשף. הרובע הגדול - אשר חשוף יותר למודרניזציה. והרובע הקטן - שעדיין שמרנים יותר.[1]

היישוב היהודי בג'רבה נקרא בתחילה "דיג'יט", מילה בשפה הברברית שהייתה שפתו המקורית של אזור צפון אפריקה קודם הכיבוש הערבי. למילה זו מיוחסת גם פרשנות מסורתית על פיה "דיגת" זהו שיבוש של המילה העברית "דלת" – רמז למסורת כי הובא עם הגולים דלת משערי בית המקדש. עד היום מוצגת בבית הכנסת אלגריבה אבן ששולבה בתוך אחת מקשתות בית הכנסת, שעל פי המסורת האמורה אף היא הובאה אז מירושלים. מלבד השמות דיגת וג'רבה, היו שקראו לאי גם "פרוזדור ירושלים" שם אשר מבטא את השתדלותה של הקהילה היהודית באי בשימור המסורות העתיקות אשר הביאו עימם מארץ ישראל.

האי נקרא גם: "אי הכהנים", עקב העובדה שיהודי האי הם כוהנים ברובם. יהודי האי מייחסים עצמם למשפחת כהן-טנוגי, שעקרה בימי הביניים מטנג'יר לג'רבה, או לבני צדוק הכהן הגדול, שעל פי מסורת עתיקה הגיעו לאי עם חורבן בית שני.[3]

על פי מסורת תושבי האי, עזרא הסופר הגיע לאי ג'רבה לפני בניית בית שני, במטרה להעלות לארץ ישראל לוויים, שהיו חסרים לתפקידי המקדש. תושבי האי הלוויים, סירבו בטענה כי הבית השני ייחרב ממילא. בתגובה עזרא קיללם שלא ישלימו את שנתם, בעקבות קלילתו רבים מהם מתו והנותרים נמלטו לארץ. מאז, אין יהודים לוויים משתקעים באי ג'רבה אלא לתקופה הפחותה משנה בלבד.[1]

תיאור הרובע והחיים בו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני הרבעים כוללים בתי כנסת רבים ובתי מגורים בעלי קומה אחת אשר בנויים בסגנון עתיק. היהודים מרוכזים בשכונה אחת. לא מדובר ב"גטו" במובן הקלאסי, שכן למושג גטו יש קונוטציה של חיים סגורים מתוך כפייה. בג'רבה היהודים גרים בגטו מרצון, מתוך בחירה של צוותא יהודית. השכונה היהודית, איננה שכונה מפוארת. הכבישים והשבילים עשויים מעפר, הבתים פשוטים והצפיפות רבה. בכניסה לרובע ישנו ברז מים ראשי לשתייה לבני אדם ושוקת לבעלי החיים השונים. במרכז הרובע ישנה רחבה גדולה המשמשת כשוק לתושבים ובעלת עשרות חנויות. וכן "תנור השבת" - תנור עצים גדול לאפייה ובישול, כפי שהיה מקובל בירושלים העתיקה ובקהילות שונות בעולם היהודי עד לפני מספר דורות.[1][4]

המצב הכלכלי ברובע היהודי היה ירוד, מרבית האוכלוסייה עסקה ברוכלות, ומיעוטה בעבודות שונות כבניין, עיבוד עורות וצמר, וצורפות. תלמידי החכמים הרבים התפרנסו מיגיע כפיהם משום שלקהילה הענייה באי לא היה דיי כסף להחזיק את תחום עבודת הקודש.

התגבשות הקהילה היהודית ושגשוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כיבוש האי בידי הערבים בשנת 665 התפרנסו היהודים כעובדי אדמה וכבעלי אומנויות (אורגי צמר, צורפים וכדומה). במאה ה-12 כבשו המואחידון (קנאים מוסלמים שיצאו ממרוקו והשתלטו על צפון אפריקה ודרום ספרד) את האי ג'רבה. מצב היהודים שישבו אז באי הורע. יהודי ג'רבה ידעו סבל גם בעת התקפות המעצמות הנוצריות על האי. ב-1238 כבשו הספרדים את ג'רבה, הקימו מצודה והחזיקו חיל מצב. רק ב-1560, עם השתלטות הטורקים על האי החלה הקהילה היהודית בג'רבה לשגשג שוב. היהודים שלטו על סחר-חוץ עם איטליה ועם מלטה והכשירו ליצוא תוצרת חקלאית שגידלו. הרמב"ם, באחד ממכתביו לבנו, התייחס ליישוב היהודי בג'רבה, ציין את אדיקותם הרבה של היהודים באי ואת מנהגיהם הקרובים למנהגי הקראים . במאה ה-18 הגיע לג'רבה ממרוקו החכם ר' אהרון פרץ, ייסד ישיבה במקום ועשה אותה למרכז תורה. מאז הייתה ג'רבה לעיר של רבנים וסופרים, ביניהם ר' שאול הכהן בעל "לחם הביכורים", והשפעתם הלכה וגדלה עם הזמן. לאחר כינון חסות צרפת בשנת 1881 וחדירת ההשפעה הצרפתית לקהילות היהודיות בתוניסיה, התנגדו הרבנים בג'רבה להקמת בית ספר מטעם חברת "אליאנס" אשר יכלול גם לימודי חול.[5] וכנגד, באותה תקופה פרחו ורבו "חדרים" ו"תלמוד תורה" במקום. אך בשנת 1943 הקים דוד קדושים בית ספר ללימוד עברית, היסטוריה, ידיעת הארץ, חשבון וכו' לבנים ולבנות בנפרד בשם "דבר עברית" ששמו השתנה ל"תורה וחינוך" וניהלו עד פטירתו בשנת 2016. ב-1912 הוקם בית דפוס עברי "בית הדפוס הציוני" בו הודפסו מאות ספרים לשימוש יהודי ג'רבה ויהודי צפון אפריקה כולה.[6]

יהודי ג'רבה נחשבים שמרנים ואדוקים מאוד בדתם, בדומה לאדיקותם של שכניהם המוסלמים בני כת האיבאדיה [דרושה הבהרה]. אדיקותם הדתית של יהודי ג'רבה הביאה לכך שבמאות השנים האחרונות הפך האי לאחד מן המוקדים היהודיים הרוחניים הידועים בכל צפון אפריקה. עד כדי כך שהיו שכינו את ג'רבה "ירושלים דאפריקה". כך למשל, בית הכנסת העתיק שם - נעשה למרכז עלייה לרגל עבור כל יהודי היבשת. בנוסף, האי נעשה לאחד ממרכזי הדפוס העברי, מן החשובים ביותר של אפריקה : בו נדפסו במרוצת מאה השנים האחרונות רבבות ספרי קודש - גם לשירותם של שאר יהודי צפון-אפריקה.

חללו הפנימי של בית הכנסת אלגריבה

אישים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באי ג'רבה פעלו רבנים גדולים ורבים במשך הדורות, אשר תרמו ליצירת המורשת העתיקה והמפוארת של המקום. ביניהם: הרב יצחק חדאד, הרב שאול הכהן, הרב רחמים חורי, הרב דוד עידאן[7], הרב סאסי הכהן, הרב כלפון משה הכהן, הרב חיים חורי, הרב דוד (דידו) הכהן, הרב רחמים חי חויתה הכהן, הרב משה עידן, הרב מצליח מאזוז (אביו של הרב מאיר מאזוז), הרב שלמה מאזוז הרב חכם יצחק חי טייב לא מת ועוד רבים וטובים.[8]

בית הכנסת אל-גריבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת "אל-גריבה" נמצא כ-1 ק"מ מ"חארה אל זגירה", הרובע הקטן באי ג'רבה. זהו בית הכנסת הנודע ביותר מבין עשרים בתי כנסת ובתי תפילה שפעלו בכפרים היהודיים בג'רבה בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים, כשהייתה הקהילה היהודית בשיא פריחתה. ב"חארה אל זגירה" עצמו ישנם חמישה בתי תפילה נוספים המכונים ישיבות, אולם ספרי התורה נשמרו רק ב"אל-גריבה" בהוראת הרבנים בסוף המאה ה-19, מתוך רצון לשמור על מעמדו של בית הכנסת. בשבתות נפגשת כל הקהילה היהודית מ"חארה אל זגירה" בבית הכנסת והכל מוקירים לו כבוד רב. פירוש שמו של בית הכנסת הוא "המופלא" או "המוזר" בערבית, והוא מבטא את מעמדו המיוחד של בית הכנסת "אל גריבה" במסורת יהודי תוניסיה. בית הכנסת מושך אליו (עד היום) קהל רב של מתפללים. ובל"ג בעומר עורכים בו באופן קבוע הילולה רבת משתתפים.[9]

משפחת טרבלסי מבאר שבע בטקס הבסיסה המסורתי

מנהגי הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקהילה היהודית באי מנהגים רבים ומגוונים, אשר את חלקם ממשיכים בני הקהילה לקיים באדיקות גם כאן בארץ ישראל. דוגמאות למנהגים שונים :

  • א' טבת נחגג כ'ראש חודש הבנות'.
  • 'סעודת יתרו' - סעודה מיוחדת שנערכת על פי מסורת יהודי תוניסיה ביום חמישי שלפני השבת בה קוראים את פרשת יתרו.
  • 'בסיסה' - ליל ראש חודש ניסן מכונה ליל הבסיסה, על שם מנהג הנערך בו, בו אב המשפחה מערבב בסיסה ובני משפחתו אוכלים ממנה. בזמן שפיכת השמן מערבבים בעזרת מפתח הדירה של בעל הבית, כסגולה לברכה ופרנסה טובה.
  • בליל הסדר יש הנוהגים לנעול את דלתות הבית למרות אמירת ההגדה 'כל דחפין' - רמז לכך שחלק מתושבי האי הגיעו לאי מגירוש ספרד והביאו מנהג זה איתם.
  • הילולת ל"ג בעומר - המתרחשת עד היום, מדי שנה בבית כנסת 'אל גריבה'.

יחסי השכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי הקהילה היהודית עם שכניה המוסלמים היה חיובי ברובו, שני הצדדים הכירו בכך שלא יוכלו להתקיים על האי ללא עזרה הדדית. ועדיין, לעיתים סבלו תושבים יהודים מהתנהגות עוינת מצד חלק (קטן) מהמוסלמים. אירוע חבלני משמעותי התרחש בשנת 2002, בו פוּצצה מכונית תופת בסמוך לבית הכנסת אלגריבה באי בזמן הילולת ל"ג בעומר. אירוע זה התרחש על ידי מחבלים שהיו קשורים לארגון אל-קאעידה: לא היו אבדות בנפש לקהילה היהודית עצמה, אך 16 מטיילים גרמניים נהרגו.

ממצאים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי הקהילה בצאתם מבה"כ בבוקר שבת

מלבד המסורות הרבות אשר עברו בעל-פה לאורך הדורות, להלן ממצאים אשר מעידים על שורשיה הקדומים של הקהילה היהודית בג'רבה :

  • באחד מהספרים שהודפסו באי מופיעה עדות המתעדת מגילת יוחסין מג'רבה בת כאלפיים שנה, הכוללת שמות מבן לאב ומתחילה במילים - "רבי יצחק הזקן הבא מן הגולה", במאה ה-12. על-פי מסורת לא מתועדת, רשימה זו נמשכת עד לרבי ישמעאל כהן גדול.
  • בין המנהגים הייחודיים של הקהילה, אשר מעידים על קדמותה :

בליל הסדר נאמר קידוש ארוך שחובר על ידי רבי סעדיה גאון (והנאמר גם על ידי בני תימן)

על הגשם שואלים ב-ז' במרחשוון (כלומר כמנהג ארץ ישראל לא כמנהג חו"ל)

במספר שבתות בשנה קריאת ההפטרה אצל יהודי ג'רבה שונה מזו המקובלת ברוב קהילות ישראל, ודומה (לעיתים) לאלו של בני תימן.

בנוסח המחזור של יהודי ג'רבה ישנם מאפיינים ייחודיים, המעידים אף הם על קדמותה של הקהילה.

ביום שישי בין השמשות, לפני כניסת השבת, עולה על גג אחד הבתים הממונה על תקיעת בשופר ותוקע 9 קולות לכל אחת מרוחות השמיים. מכאן ואילך נמנעים יהודי האי מעשיית מלאכה. אליהו בירנבוים אשר ביקר באי בשנת 2008 מציין שזה "אחד המקומות היחידים בעולם היהודי – אולי היחיד – שבו נשמר מנהג זה, הנזכר בספרות התנאים והיה מקובל בארץ ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים".

קורות הקהילה בתקופת שואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – שואת יהודי תוניסיה, יהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת תוכנית "הפתרון הסופי", תכננו הנאצים את חיסול העם היהודי בכל תפוצותיו ולא רק את השמדת יהודי אירופה. תוניסיה הייתה תחת משטר וישי, לאחר נפילת צרפת ב-1940. בימי ממשלת וישי חלה הרעה ביחס השלטונות ליהודים, וזאת למרות העובדה שרוב היהודים באי דחו את השפעת צרפת ונחשבו כנתיני הביי, כמו התושבים הערבים.[10] בנובמבר 1942 כבשו הנאצים את תוניסיה ושלטו בה במשך חודשים אחדים. בתקופת הכיבוש הגרמני הקימו הנאצים יודנראט מקומי, לקחו בני ערובה, החרימו את רכוש היהודים והטילו על הקהילה עונשים כספיים כבדים. הקהילה נדרשה לספק את צורכי הצבא הגרמני. לאחר שישה חודשי כיבוש הושם קץ לרדיפת היהודים. תוניסיה היא המדינה היחידה בצפון-אפריקה בה שרר כיבוש גרמני ישיר. במהלך הכיבוש הגרמני של תוניסיה נרצחו במישרין או מתו מהתנאים הקשים במחנות כ־600 יהודים, מתוך קהילה יהודית שמנתה כ-90,000 איש.

האי ג'רבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמונה היחידה שנותרה מהגברת שוישנה חדד ז"ל אשר חיה בתקופת השואה בג'רבה

תחילת פעולת הגרמנים באי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאי ג'רבה הגיעו הנאצים דרך לוב, רק בינואר 1943. כבר בימים הראשונים הסתובבו קצינים גרמנים חמושים ברחבי הרובע היהודי הגדול "חארה אל כבירה", כשהם מחפשים ומחרימים את כל מקלטי הרדיו מבתי היהודים. מספר מקלטי הרדיו ברובע היה זעום ביותר, אך אף על פי כן השתדלו הגרמנים לנשל את היהודים מהם לגמרי, בטענה ביטחונית. כעבור מספר ימים נוספים ביקרה משלחת גרמנית בשוק, הפעם מלווה במספר צעירים ערבים, במטרה לקנות יין. הצעירים הערבים הדריכו אותם להגיע לדוכנים של היהודים ובפקודה למלא להם חביות גדולות של יין, כמובן שהדבר נעשה ללא תשלום, בפקודה. מקרים כאלה ועוד התרחשו משך מספר שבועות. פחד ואימה גדולה שררו באי, והיהודים כתגובה בחרו להרבות בתפילה, בלימוד תורה, ובלימוד תהילים על ידי הילדים.

עיקר פעולתם - "שבת הזהב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבת פרשת תרומה תש"ג (13/02/1943) בשעה 09:30 בבוקר, הגיעו שתי משאיות לבית הכנסת "הכהנים" שברובע הגדול "חארה כבירה", שם מתפלל רבי משה כלפון הכהן. מהמשאיות ירדו חיילים וקצינים נאצים ודרשו באיומים קשים של הרג וביזה - כופר נפש של 50 קילוגרם זהב, תוך 3 שעות בלבד. במידה ולא תעמוד הקהילה בדרישה, ישלחו ידם ברב הקהילה תחילה, ולאחר מכן באוכלוסייה היהודית כולה. בחכמתו ענה להם הרב משה כלפון הכהן כי אינו יכול לענות להם, עד שלא יביא את הדברים לידיעת אחיהם שברובע הקטן. (מספרים כי תשובתו זו הייתה בחכמה רבה, כך שהנטל יחולק בין שתי הקהילות העניות, וגם על מנת למנוע מהרובע הקטן גזרה דומה). הגרמנים ענו לרב כי לא יכולים הם לחכות, וכי הם יכולים לקחת אותו ברגע זה אל הרובע הקטן על מנת לשמוע את תשובתו. והרב, שהבין שמדובר בשעה בה יש צורך בפיקוח נפש, נסע איתם אל הרובע הקטן. לימים נשאל רב הקהילה, הרב משה כלפון הכהן האם פחד בעת נלקח כבן ערובה, והרב השיב:

"אז התייאשתי מחיי ומסרתי עצמי בשביל בני עמי ולא הרגשתי כלום"[11]

מאוחר יותר נודע כי בדרכו של הרב לרובע הקטן ראו מטוס גרמני חג מעליהם, הספיקו חברי הג'יפ והמטוס להחליף ביניהם רמזים והמשיכו בדרכם. התברר לבסוף כי תוכן השיחה הייתה האם ישנה הסכמה לפוצץ את הרובע? אך הוחלט (ב"ה) לעכב את התגובה עד יגיע סכום הזהב אשר היה דרוש לגרמנים בשלב זה בסוף המלחמה.[1] בעקבות הגזרה הקשה, תפילת השבת ברובע הגדול הופסקה, הקהילה הייתה בחרדה גדולה וברחובות הסתובב קול קורא :

"קהל נכבד! בשם הרבנות, כל מי שיש תחת ידו זהב, בין בצורת תכשיט ובין סתם זהב - עליו להביאו תכף לבית הכנסת "הכהנים" לבית הדין. במידה וישנם תכשיטים טמונים באדמה, חובה לחפור ולחלל שבת על זה ואין בכך שום חשש לעבר, זוהי הצלת נפשות. אך מי שלא יציית לפקודה זו, הזהב שברשותו יוחרם ויחשב כעבודה זרה ממש ואסור בהנאה."[1]

כרזה זו עשתה רושם רב על כל תושבי הרובע, וכל המתפללים הלכו לבתיהם ודלו את הזהב שהיה ברשותם.

"באותה שעה, יצא הרב רחמים חי חויתה הכהן בכבודו ובעצמו אל הרחוב ובידו סל, כדי לאסוף בו את הזהב [...] והוא הולך ובוכה [...]"[1]

לאחר שלוש שעות הזהב שנאסף נשקל והתברר כי נאספו רק 43 קילוגרם. הגרמנים שיחררו את הרב ונתנו לקהילה הארכה להשיג את הזהב הדרוש עד ליום המחרת. בלילה הוזעקו צורפים יהודים להתיך את הזהב ולערב בו נחושת כדי להגיע למשקל הנדרש. בבוקר המחרת, נשמע פיצוץ ורעש אדיר באי, וקולות של אוירונים מכל עבר. לבסוף התברר כי האנגלים והאמריקנים תקפו את הגרמנים, שהסתלקו מיד מג'רבה, וכעבור שעה קלה לא נשאר אפילו גרמני אחד באי ג'רבה.[12]

לאחר ששקטה הארץ מן המלחמה התחייבה ממשלת תוניס לשלם פיצויים על נזקי המלחמה, וביניהם על נזקי הזהב. יש ששחו על כך, יש שראו בתשלום הזהב כפרת עוון וסירבו לקבל עליו פיצוי.[1]

יחס ערביי המקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הקשר החיובי ששרר בין הקהילה היהודית לערביי המקום, בואם של הגרמנים הביא לידי ביטוי אצל חלק מהערבים את רגשות האיבה שהיו טמונים בהם. בעקבות בואם החלו ערביי המקום להשמיע איומים שונים לאוכלוסייה היהודית. כגון : "מעתה ממשלת צרפת לא תוכל להגן עליכם", "הגרמנים יתנקמו בכם כהוגן", "זוהי השעה לה חיכינו" ועוד.[1]

השפעת המלחמה על הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למאורע מעין זה ישנם כמובן השפעות רבות על הקהילה כולה. במקרה שלנו, היו שלוש השפעות מרכזיות אשר באו לידי ביטוי אצל יהודי האי :

  • בואם של הגרמנים ויחסי הערבים אל הקהילה בעת הזו וחשף פנים נוספת של יחסי השכנות בין הקהילות, השאיר אותותיו גם לאח המלחמה. וחוסר אמון בקהילה הערבית באי.
  • הרבה מאנשי הקהילה הוסיפו להתחזק באמונה ובדת, אחרים חזרו בתשובה לגמרי. מתוך שראו עין בעין את הגאולה והשמירה עליהם.
  • הרבה מבני הקהילה התקרבו בזכות מאורע זה אל הרעיון הציוני, ואף בחרו לעלות לארץ ישראל בהמשך.[1]

קורות הקהילה לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד קודם השואה, מושג 'ארץ ישראל' על כל פרטיו היה מפותח מאד בתודעת יהדות האי ג'רבה. בני הקהילה שאפו מאז ומתמיד להזדמנות בה יוכלו להגשים בה את שאיפותיהם ולעלות ארצה. אך קשיים רבים היו כרוכים סביב הנושא :

  • קושי כלכלי - בני הקהילה היו עניים, והעלייה לארץ ישראל עלתה מחיר מופקע עקב המרחק הרב ודרכי התחבורה הנדירים.
  • קושי מדיני - האי ג'רבה נשלט היה תחת שליטת צרפת, ואילו ארץ ישראל הייתה באותם ימים תחת שלטון זר, מה שיצר קשיים רבים בסידור יציאה ואשרת כניסה, במיוחד כשמדובר היה באוכלוסייה היהודית.
  • קושי בריאותי - מחלת הקדחת אשר שררה בארץ ישראל באותם ימים והפילה חללים רבים הייתה לרועץ ומנעה מרבים לעלות.

על אף הקשיים הרבים, היו יהודים שבחרו לעלות לארץ ישראל, תוך סיכון ותשלום רב. אך יהודים אילו לא היו רבים, כיסופי הגאולה והעלייה בארץ שהיו באי באו לידי ביטוי כשאיפה ותשוקה, אך מעולם לא ניתן להם ביטוי בדמות פרסומת מיוחדת או ארגון עלייה מסודר כמו שהיו בקהילות אחרות בעולם היהודי.[1]

שנת תרע"ט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנה זו החלו כמה תלמידי חכמים באי להגות את רעיון הציונות בקול ברמה הקהילתית. הם יצרו קשר עם עיתונים עבריים בארץ על מנת להרחיב את ידיעותיהם על כל המתרחש בארץ, אז היו ידועים בעיקר עיתון "העולם" ועיתון "הארץ". העיתונים אמנם הגיעו אחת לכמה חודשים לאי, אך הם הפיכו בתושבים את אוירה של ארץ ישראל, ולאחר זמן החליטו תושבי האי על הקצת תנועת ציונות רשמית, אשר נקראה : "עטרת ציון" (עטרת משום שהוקמה בשנת תרע"ט). מאז הרעיון הציוני הפך לגוף של ממש, התפתח והוכר בארץ ישראל ואף בחו"ל.[1]

איגרת תמיכה ששלח רבי משה כלפון הכהן בארגון "עטרת ציון" :

יום ה' ויקרא כ"ח אדר עטר"ת 18 מארץ 1920 ג'רבה יע"א

"אחינו ראשי ומנהיגי הציונים שלום רב!

רבותי! הרשוני נא להציע לפני רום מעלתכם את אשר הגו רעיוני בבנין ביתנו ועם כי מכיר אני את שפל מצבי וחסרון ערכי לדבר בסוגים אלה ראויים רק אל השלמים והשרידם אשר ה' קורא. על כל פנים החוב והמצווה אשר לדעתי מוטלים על כל אשר בשם ישראל יכונה להשתדל בבנין הבית המה כמכריחים לי בזה. ולא אומר חלילה כי השקפתי בזה כולה צודקת? אך אומר כי יש מקום לעיין בה אולי יש בה מן הצדק ולמנהיגים ישרים כמוכם הבחירה וההכרעה. המצפה להתראות פנים אתכם בעיר לז לנו ציון וירושלים ומייחל לראות בנינה בקרוב" ע"ה כלפון כהן סלט"א.[13]

הכשרה חקלאית כבסיס לעליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון הציונות פשט צורה ולבש צורה, ובשלב מסוים קבעה התנועה כי כדי לעלות לארץ על חשבונה, ישבקשו המשתתפים לקבל הכשרה חקלאית, אשר מבטיחה גם קליטה באחד היישובים בארץ. לא כולם יכלו לעמוד בדרישות התנועה שכללו תשלום גבוה וכן אישורי הורים לבני הנוער. לכן לבסוף הצטמצמה הרשימה לעשרה משתתפים. את עבודתם ביצעו היהודים בחווה של נוצרי צרפתי, שהייתה רחוקה מהרובע היהודי מרחק 15 ק"מ. למרות המרחק והדרישה הקשה לא נרתעו חברי התנועה, ובחרו להתרחק מהבית ולגור בסביבה הערבית לבדם. והערבים מצידם, הסתכלו על מעשי היהודים בעין רעה, התנכלו אליהם, הפריעו ושדדו.[1]

העלייה הראשונה של יהודי ג'רבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליית החברים נעשתה בצורה גלויה ובשמחה גדולה על הזכות שנפלה בחלקם, והשפיע רבות על רוב בני הקהילה אשר נותרו באי. הדרך לארץ ישראל לוותה בקשיים רבים, ועוד קודם שהגיעו לאדמת הארץ כמעט כל חברי הקבוצה נכלאו בקפריסין. כשידיעה זו הגיעה לקהילה היהודית היא הביאה אכזבה רבה בלב האוכלוסייה שברובע, אשר הביאה לכך שהתנועה הציונית הלכה ודעכה, עד קום מדינת ישראל.

קום מדינת ישראל והשלכותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבשורה על הקמתה של מדינת יהודים בארץ ישראל הביאה שמחה גדולה ורבה באי ג'רבה. יהודי האי ביטאו את שמחתם בשירה, הודיה, סעודה גדולה וריקודים. אך לאחר אותה שמחה עצומה, בהגיעה השמועה כי מלחמת העצמאות שוררת בארץ, מתח וקושי כפול שרר גם באי. דאגה לאחיהם אשר בארץ וכן דאגה מהשכנים הערבים באי שכעט ימצאו עילה להלחם בהם.

ילדים יהודים לומדים ב'חדר' בג'רבה

במפקד האוכלוסין של שנת 1946 נמנו בג'רבה 4,900 יהודים. עם הקמת מדינת ישראל עלו כ-1,500 מיהודי ג'רבה, על חכמיהם ורבניהם, והקימו בארץ כמה יישובים חקלאיים. ריכוזי ההתיישבות של עולי ג'רבה היו בירושלים ובאזור הדרום, באר שבע, נתיבות ומושבים סמוכים כדוגמת תלמים, איתן, שרשרת, בית הגדי וברכיה. ישיבת "כיסא רחמים" הוקמה בבני ברק על שם הרב רחמים חי חיותה הכהן, ראש בית דין בג'רבה ועל שם תלמידו הרב מצליח מאזוז שנרצח בתוניס ב-1971.

בשנת 1955 חיו בג'רבה כ-2,400 יהודים וב-1976 נותרו שם כ-1,000 בלבד. בשנת 1997 נמנו בג'רבה 900 יהודים בשני מרכזים קהילתיים.[14] בעשורים האחרונים הידלדלה קהילה זו, כשרבים מחבריה עזבו לישראל, לצרפת, לקנדה ולארצות אחרות. כל אחד משני הרבעים היהודיים מונה כיום רוב מוסלמי (של כמה אלפים), ובעקבות השינוי הדמוגרפי, השתנו רשמית גם שמות שני הרבעים היהודיים בפי השלטון התוניסאי. הרובע הגדול נקרא כעת רשמית: "שְוּאַנִי" והקטן: "רִיַאד".
יהודי ג'רבה משמרים ברובם עד היום את תרבותם המסורתית. ומקפידים על שמירת מצוות תורת ישראל ומכלול פרטי ההלכה היהודית. היהודים שנותרו בג'רבה אמידים ביחס לשכניהם המוסלמים, רובם עוסקים בצורפות.

מערכת החינוך בג'רבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום באי ישנם כעשרים בתי כנסת ושתי ישיבות: ישיבת "אור תורה", וישיבת "רבי אברהם" - המיועדת למצטיינים. כמו כן פועל באי בית ספר יהודי-פרטי: "תורה וחינוך" אשר פועל בימי חול למשך שעה יומית אחת ומעניק לימודי עברית והיסטוריה יהודית. אמנם, רוב התלמידים היהודים לומדים כיום (על פי בחירתם) בבית ספר ממשלתי, אך בזמן שבו התלמידים הלא-יהודים פונים למנוחת-הביניים היומית (אשר נמשכת כשעתיים-וָחצי עד הצהריים) והשבועית (לאורך יום ראשון כולו), רוב התלמידים היהודים שוהים בישיבת "אור תורה". בשבת מעניק בית הספר הממשלתי פְטוֹר-נוכחות לתלמידיו היהודים, בעוד שאז מתקיימים בישיבה לימודי קודש - כשעה בצהרים. הלימודים בשתי הישיבות כוללים לימודי קודש קלאסיים של חומש תלמוד והלכה ובנוסף גם לימוד ייחודי של תרגום יהודי עתיק של החומש לערבית-יהודית בנוסח ייחודי ליהודי ג'רבה.


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מזוז יהונתן, יהדות אי הפלא ג'רבה
  • נחום סלושץ, האי פליא, דביר, תל אביב (1957).
  • נחום סלושץ, הכהנים אשר בג'רבה, ירושלים (1924).
  • אליהו בירנבוים, מקור ראשון - חלק ראשון
  • אליהו בירנבוים, אי הנפלאות, מקור ראשון, חלק שני
  • יואל יעקובי, רב האי, על הרב כלפון משה הכהן, בשבע
  • ד"ר ירון נעים, "הרב כלפון משה הכהן מג'רבא בין שמרנות למודרנה", דוקטורט, בר-אילן, תשס"ט.
  • דפנה חורב בצלאל, "תגובתו של הרב כלפון משה הכהן, [1874-1950] גדול רבני ג'רבא בעת החדשה למלחמת העולם הראשונה ולהקמת חבר הלאומים", תיזה במסגרת התואר השני, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ח.
  • רבקה נגר, מסורת במבחן- רבני ג'רבה בין שמרנות לתמורה (1914-1945), אשקלון, פאר הקודש, 2011.
  • עובדיה חן, עמוד ההוראה, תולדות רבי כלפון משה הכהן ראב"ד ג'רבא, הוצאת מכון הרב מצליח.
  • קציעה כ"ץ, מסורת הקריאה של קהילת ג'רבה במקרא ובמשנה, עדה ולשון ב'. ירושלים, תשל"ח.
  • משה הכהן, ספר ברית כהונה : בו יבואו מנהגי פה אי גרבא ..., ג'רבא תש"א. אורח חיים, יורה דעה, חושן משפט, אבן העזר וכרך השלמות באורח חיים ויורה דעה זמינים באתר היברובוקס.
  • אליהו ביטון, ספר מורשת אבות : ובו אוסף מנהגי יהודי תונס וג׳רבא יע"א לפי מעגלי השנה ואירועים שונים עם מקורתיהם וטעמיהם ..., ביריה תשע"ה.
  • כופר באי ג'רבה / סלעית לזר[15]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 מזוז יהונתן, יהדות אי הפלא ג'רבה, צפת: מאור הגליל, 1978 תשל"ט
  2. ^ הרב משה כלפון, ברית כהונה
  3. ^ 1 2 בית התפוצות
  4. ^ אליהו בירנבוים, תוניס, ג'רבה
  5. ^ ראו: ד"ר ירון נעים, הרב כלפון משה הכהן מג'רבא ויחסו לצרפת
  6. ^ בית התפוצות
  7. ^ (1873-1955) הקים בשנת 1912 את בית הדפוס העברי הראשון בג'רבה, שהפך למוקד מרכזי להדפסת ספרים השייכים לספרות תורנית מכל רחבי צפון אפריקה. בשנת 1919 נמנה הרב עם מייסדי "עטרת ציון" וסייע להעלאת יהודים לישראל.במשך 15 שנים כיהן כראש הקהילה היהודית בג'רבה. בשנת 1955 נפטר בתוניס, ובשנת 2017 הובא לקבורה בארץ בטבריה.
  8. ^ הרב בועז חדאד, חכמי ישראל בג'רבא ובתוניס, ירושלים: הרב מאיר מאזוז, תשמ"ב
  9. ^ בית התפוצות
  10. ^ בית התפוצות
  11. ^ , כתבה על הרב משה כלפון הכהן, סגולה
  12. ^ בית התפוצות
  13. ^ ראובן ממו, תהילה למשה, ירושלים: ראובן מאמו, תשס"ט
  14. ^ בית התפוצות
  15. ^ סיפור ג'רבה בשואה לילדים