יוסף לואידור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוסף לואידור
יוסף לואידור.JPG
לידה 1893 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 במאי 1921 (בגיל 28 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מתרגם, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יוסף לוּאִידוֹר (1893 (?) – 2 במאי 1921) היה סופר וחלוץ עברי. פרסם מאמרים, סיפורים ותרגומים. נרצח ביפו במאורעות תרפ"א.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף לוּאִידוֹר (ברוסית: Люидоръ)[1] נולד בגליציה (לפי מקורות אחרים בלודז'[2]). חי בלודז'. בגיל צעיר עלה ארצה, ועבד כפועל חקלאי במושבות העלייה הראשונה, בהן עין-חי. במקביל עסק גם בכתיבה ספרותית. כאשר חש שאינו מצליח להשתלב בחברה החלוצית בעלת האווירה הקבוצתית, הפך העיסוק בספרות למרכזי יותר בעבורו. בכ"ד בניסן תרפ"א, 2 במאי 1921, נרצח בבית מבודד בפרדס על יד יפו, יחד עם יוסף חיים ברנר, צבי שץ, וחברים נוספים מחבורתו של ברנר. גופתו נמצאה ביום שלאחר הרצח, אך, כמו כל גופות הנרצחים בבית, לא נאספה, וכשחזרו לאסוף את הגופות בימים שלאחר מכן, התברר שגופתו נעלמה. בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב קבוע ציון לזכרו בקבר אחים א'.

דמותו בזכרונות בני העלייה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד בן-גוריון תיעד בזיכרונותיו את סיפור אובדן גופתו של לואידור בימים שלאחר הרצח. הוא עמד בקשר מכתבים עם אביו של לואידור, ובהם התנצל בפניו על כשלונו בהרשעת הרוצחים ובמציאת הגופה, למרות המאמצים ללכידת הרוצחים, להבאתם לדין ולהעמדת הקטיגורים הטובים ביותר בארץ כנגדם במשפט.

יעקב יערי היה אחד מידידיו הקרובים הבודדים של לואידור, והוא סיפר על הליכותיו הביישניות והזרות, על היחס הלעגני לו זכה מחבריו לעבודה החלוצית, על התבודדותו והתמקדותו הגוברת בעבודה הספרותית על חשבון העבודה החלוצית. סיפור יוצא דופן מסופר על ידי יערי באשר לחוויה מכריעה בחייו של לואידור: פעם אחת שחה אל תוך הים וכמעט החליט להישאר שם עד שימות, אך דבר מה קרא לו לחיות בכל מחיר, והוא חזר בשחייה ליבשה.[3]

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואידור כתב סיפורים, מאמרי ביקורת ואף תרגם יצירות משפות זרות. בין סיפוריו "עלי" ו"יואש" המספרים על הווי העלייה השנייה, ובפרט על הניגוד בין ילידי הארץ לבין העולים החדשים. בין תרגומיו ספרו של קנוט האמסון, "פן, מרשימותיו של הלוטננט תומאס גלן". מאמרי ביקורת שכתב עסקו בספרים שתרגם, למשל, ב"רובינזון קרוזו" של דניאל דפו.

כתביו מתמקדים בדמויות בודדות היוצרות חיים עצמאיים בכוחה של עשייה, דמויות המנודות מהעולם הקבוצתי בעל האידיאות החולניות ושבות למקורות האליליים של התרבות האנושית. כחלק מזרם הכתיבה של קנוט האמסון, היה גם הוא קרוב לתורתו של פרידריך ניטשה באשר לשלילת הרציונליות, חיוב האינסטינקטים הקמאיים וקידוש הדם והאדמה. יש המכנים אותו "מבשר הכנענים"[דרוש מקור]. בשנת 1976 כינס דב לנדאו את סיפוריו של יוסף, וכתב מבוא "לתולדותיו ולדמותו".

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

  • "בְּשֶל סוּסָה" (סיפור מחיי השומרים העברים בא"י), התפרסם בהמשכים בעיתון "הצפירה" בראשית שנת 1913: חלק א, הצפירה, 3 בינואר 1913,

חלק ב, הצפירה, 10 בינואר 1913, חלק ג, הצפירה, 15 בינואר 1913, חלק ד, הצפירה, 17 בינואר 1913, חלק ה, הצפירה, 19 בינואר 1913, חלק ו, הצפירה, 20 בינואר 1913, חלק ז, הצפירה, 23 בינואר 1913, חלק ח, הצפירה, 28 בינואר 1913, חלק ט, הצפירה, 31 בינואר 1913, חלק י, הצפירה, 11 בפברואר 1913, חלק יא, הצפירה, 12 בפברואר 1913

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מודעת פרסומת לקובץ הסיפורים "מחיי השומרים", הצפירה, 27 בנובמבר 1911 (מודעה).
  2. ^ א.ב. יפה (עורך), עשרים השנים הראשונות: ספרות ואמנות בתל אביב הקטנה 1909–1929, תל אביב: קרן תל אביב לספרות ולאמנות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם 1980, עמ' 29.
  3. ^ הסיפור מתועד רק בכתביו של יערי, והוא מתואר כמעט כסימבול לחייהם של רבים מבני העלייה השנייה, כך שאמינותו מוטלת בספק.