יעקב בלידשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: סגנון טעון שיפור.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יעקב בלידשטיין
יעקב בלידשטיין, יוני 2009
יעקב בלידשטיין, יוני 2009
לידה 1938
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 בספטמבר 2020 (בגיל 82 בערך)
כ"א באלול תש"פ
מקום לימודים ישיבה יוניברסיטי עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יעקב (ג'רלד) בלידשטיין (193810 בספטמבר 2020) היה פרופסור בחוג למחשבת ישראל שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, חתן פרס ישראל לשנת תשס"ו (2006) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת תשס"ז (2007).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב בלידשטיין נולד בניו יורק ולמד לתואר ראשון בספרות אנגלית בישיבה יוניברסיטי, תואר שני בספרות אנגלית והשוואתית באוניברסיטת קולומביה, ודוקטורט בתלמוד בישיבה יוניברסיטי. הוא למד שנים רבות אצל הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, ובמקביל ללימודיו האקדמיים הוסמך על ידו לרבנות. הוא שימש כמרצה בקולג' שטרן לנשים המסופח לישיבה יוניברסיטי וכפרופסור חבר באוניברסיטת מקגיל. עלה לישראל ב-1972 ושימש מאותה שנה מרצה בכיר במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מונה לפרופסור חבר ב-1976, ולפרופסור מן המניין ב-1985. שימש כראש המחלקה למחשבה יהודית באוניברסיטה, וכיהן כראש המרכז הבינלאומי על-שם גולדשטיין גורן למחשבת ישראל, וכדיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בן-גוריון. היה מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב, שהה בשבתונים כפרופסור אורח וכעמית מחקר באוניברסיטת פנסילבניה, בקולג' גראץ בפילדלפיה ובמכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית.

יעקב בלידשטיין נפטר ב-10 בספטמבר 2020. הותיר אחריו אישה, בתיה, ושישה ילדים. אחד מילדיו הוא הרב אברהם בלידשטיין, רב היישוב תקוע.

תארים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1988 – זכה בפרס ירושלים במדעי היהדות.
  • 1997 – הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם הישיבה יוניברסיטי.
  • 2006 – חתן פרס ישראל במדעי היהדות.
  • 2007 – נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו של יעקב בלידשטיין היו על פי רוב בעלי תוכן הלכתי, רובם עסקו בהלכה, חלק בהלכה חברתית-מוסרית. רוב מחקריו עסקו במחשבה המדינית של הרמב"ם; חלקם עסקו בתפילה, בניסיון לתרגם את התפילה למסגרת רעיונית. בלידשטיין היה חלק משינוי מגמה בנושאי ההתעניינות המחקרית ברמב"ם בכך שהוא כתב על "משנה תורה" לרמב"ם יותר מאשר על "מורה נבוכים" שלו. במחקר הקלאסי על הרמב"ם החוקרים חיפשו אצלו סתירות וניסו ליישב אותן, גישה אחרת הייתה אם לא היה מקור לטענותיו, אז חיפשו מקור. בלידשטיין לעומת זאת, טען שהשאלות החשובות במשנתו של הרמב"ם הן כיצד הוא משתמש במקור. בספריו השונים הוא ערך השוואה בין היהדות לאסלאם.

ספרים מחקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם: עיונים במשנתו ההלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו זה יצא בשנת 1983, הוא הידוע ביותר מבין ספריו, ועליו זכה בפרס ירושלים. הספר יצא במהדורה שנייה ב-2001. הספר עוסק במשנתו המדינית והפוליטית של הרמב"ם, כדוגמת הלכות מלכים והלכות סנהדרין. בלידשטיין טען שהרמב"ם לא לקח את כל פסיקותיו מהתלמוד. הוא בדק איך הרמב"ם ערך, איך השפיע, את הלגיטימיות שהרמב"ם ייחס למעשה הפוליטי מנקודת ראותה של היהדות ההלכתית, נושא שהיה משמעותי מאוד בהגותו של בלידשטיין, ואף ניסה להבין מתוך פסיקותיו של הרמב"ם את יחסו לסוגיות מדיניות, כגון את יחסו לדמוקרטיה. למשל בסוגיות של המלך מול הסנהדרין, הסנהדרין מייצגת את עולם החוכמה ההלכתי והמלך מייצג את העולם החילוני. אפשר להסתכל על מלכות כעניין אנטי-דמוקרטי או כעניין של סמכות חילונית מול סמכות הלכתית. בלידשטיין בדק כיצד ראה הרמב"ם את גבולות השלטון, האם יש גבולות כאלה אם לאו.

התפילה במשנתו ההלכתית של הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עניינו של ספר זה משנת 1994 הוא הלכות תפילה אצל הרמב"ם. הספר מתחלק לכמה חלקים: 1. התהוות התפילה; 2. על מהות וצורה; 3. תפילת הציבור בבית הכנסת. אחד הנושאים בהם הוא עוסק הוא הדיאלקטיקה שבין התפילה כפעולה ציבורית-חברתית לבין התפילה כפעולה אינדיבידואלית-רוחנית. בלידשטיין הראה שבמקרים רבים הרמב"ם מנסה לאחוז את השור בשתי קרניו: מצד אחד, התפילה היא יסוד רוחני-אישי; מצד שני, התפילה עברה אצלו תהליך של מיסוד. אצל הרמב"ם ישנה מצווה להתפלל, אך אין לכך מסגרת מחייבת. בעוד שבמרוצת הזמן חשב הרמב"ם שהתפילה תישאר בגדר אליטה רוחנית, אבל העם לא יעסוק בכך ולכן יצרו את בית הכנסת. החשיבות של הכוונה מצד אחד הטתה את הכף לפעולה רוחנית-אינדיבידואליסטית. מצד שני, בבית הכנסת כיוון התפילה לא היה חלק מהתפילה המקורית שלו, אבל מבחינת הרמב"ם בזה הוא מאפיין את הלכות התפילה שלו.

בלידשטיין טען שהרמב"ם הוא במובן מסוים לא רומנטיקאי, אלא קלסיקאי; ההלכה מאוד חשובה לו, ההלכה אינה סרח עודף אלא דבר חשוב שמצדיק עצמו. הרמב"ם אינו אוהב את הפיוט ואת ההתרפקות הדתית ובזה הוא מאוד קלאסי. בלידשטיין הרבה לעסוק בספר בהלכות של כוונה ובבעיות של נוסח.

סמכות ומרי בהלכת הרמב"ם: פירוש נרחב להלכות ממרים א-ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו זה של בלידשטיין ראה אור בשנת 2002. זהו במובן מסוים המשך הנושא הפוליטי מהספר "עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם", אבל עוסק יותר בסמכות ומרי פנים-הלכתי ובודק מה נותנת הסמכות מבחינת הרמב"ם ועוסק בדמויות אנטי-סמכותיות כמו הקראים וזקן ממרה המקראי.

"ובהם נהגה": עיונים בהלכות תלמוד תורה לרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו האחרון שיצא לאור בשנת תשע"ז.

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסורת וסמכות מוסדית לרעיון תורה שבעל-פה במשנת הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלידשטיין טען במאמרו[1] שעבור הרמב"ם התורה שבעל פה היא סמכות מוסדית. נקודת המוצא של הרמב"ם אינה שאנשי התורה שבעל-פה היו חכמים מאוד, אלא מפני שהסנהדרין היא מוסד, והמוסדות הם שמקדמים את הדברים, ולכן התורה שבעל-פה היא מוסד כזה. בלידשטיין שם דגש על הביטוי "הלכה כסמכות מוסדית", וניסה להראות שלפי הרמב"ם ההלכה אינה רוח הקודש או נבואה אלא מוסד.

מעמדן האישי של נשים שבויות ומשומדות בהלכה של ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמרו זה[2] עסק בלידשטיין בעובדה שהיו נשים יהודיות שנשבו, נאנסו או קיימו יחסי אישות עם שוביהן, וחזרו במשך הזמן לחברה היהודית. הוא ניסה לבדוק מה יחסו של הדין ההלכתי לגבי נשים אלה שחזרו כמשומדות.

ספרים לקהל הרחב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Honor Thy Father and Mother: Filial Responsibility in Jewish Law and Ethics[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספרו הראשון של בלידשטיין שראה אור לראשונה בשנת 1976, מהדורה שנייה שלו באנגלית הודפסה ב-2005. הספר בא לתת מענה לשאלות ששואלים ילדים לגבי היחס הראוי להוריהם. הוא עוסק למשל בפרנסת ההורה, האחריות של הילד להוריו ועוד. בלידשטיין ליקט חומר הלכתי בעברית העוסק בכך, תרגמו לאנגלית ופירש אותו. הוא עוסק בצד ההלכתי, אך גם בצד המוסרי.

In the Rabbis' Garden: Adam and Eve in the Midrash[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספרו הפופולרי של בלידשטיין משנת 1997, הוא עוסק בחטא ובעונש של אדם וחוה. בלידשטיין לקח כעשרים מדרשים, פירש אותם ודן באדם וחוה כדמויות אנושיות בעיקר המתמודדות עם סמכות והנחש המסמל את העונש והחטא. בלידשטיין עשה בספר ניסיון לתרגם את המדרשים לשפה פשוטה.

עצב נבו: מיתת משה במדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספרו האחרון של בלידשטיין שראה אור בשנת תשס"ח והוא ספר המיועד לקהל הרחב. זהו ניסיון להתייחס למדרשים השואלים למה משה מת, למה לא נכנס לארץ, אותם המדרשים שאינם מתעניינים בתשובה שבתורה שהכה את האבן ולכן מת. הספר עושה ניסיון להיכנס לאישיות של משה לא כמנהיג אלא גם כאדם שמתווכח עם האלוהים, חווייתו של אדם שהולך לקראת המוות וניסיון לבדוק למה הגיע לו להיענש בכך שלא נכנס לארץ.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מחקרים במסכת עבודה זרה פרק א: וביחס חז"ל ליצירת צורות. ניו-יורק : ישיבה-אוניברסיטה, 1968.
  • Gerald Blidstein. Honor thy father and mother : filial responsibility in Jewish law and ethics. New York : Ktav Pub. House, 1975, 1976
  • עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם : עיונים במשנתו ההלכתית. רמת גן : אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ג 1983, מהדורה שנייה תשס"א 2001.
  • התפילה במשנתו ההלכתית של הרמב"ם. ירושלים : מוסד ביאליק, תשנ"ד 1994.
  • Gerald J. Blidstein [et al.]. Judaism’s encounter with other cultures : rejection or integration. Northvale, N.J

edited by Jacob J. Schacter.Northvale, N.J. ; Jerusalem : J. Aronson, 1997

  • סמכות ומרי בהלכת הרמב"ם : פירוש נרחב להלכות ממרים א-ד. תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ב 2002.
  • עיונים במחשבת ההלכה והאגדה. באר שבע : הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ד 2004.
  • עצב נבו : מיתת משה במדרשי חז"ל. אלון שבות : תבונות, תשס"ח.

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הגותו של הרב אי’ קוק. באר שבע : אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשמ"ח.
  • שבת - רעיון, היסטוריה, מציאות. באר שבע : הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מסורת וסמכות מוסדית לרעיון תורה שבעל-פה במשנת הרמב"ם, דעת 16 (תשמ"ו) 27-11
  2. ^ מעמדן האישי של נשים שבויות ומשומדות בהלכה של ימי הביניים, שנתון המשפט העברי, ג/ד (תשל"ו/ז) 116-35