יעקב יצחקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרב יעקב יצחקי
לידה 1 בספטמבר 1846
ה'תר"ו
דרבנט, דאגסטן
פטירה 11 ביוני 1917 (בגיל 70)
ה'תרע"ז
ירושלים, מנהלת שטחי האויב הכבושים עריכת הנתון בוויקינתונים
כינוי יעב"ץ, בהררי"ץ
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 11 ביוני 1917 עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי עיסוק מחקר ההיסטוריה של עם ישראל
תפקידים נוספים רב ראשי עריכת הנתון בוויקינתונים
חיבוריו אהל יעקב
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרב יעקב יצחקי (כונה לעיתים היעב"ץ או בהררי"ץ - בן הרב יצחק;[1] 1 בספטמבר 1846, י' באלול ה'תר"ו11 ביוני 1917, כ"א בסיון ה'תרע"ז) היה הרב הראשי ואב בית דין של דאגסטן, חוקר של ההיסטוריה של עם ישראל[2], ומייסד המושבה באר יעקב, הנקראת על שמו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בדרבנט שבדאגסטן לרב יצחק בן יעקב ולנעמה, אביו שימש כרבם ומנהיגם של יהודי קווקז בין השנים 18171846 למד תורה מאביו וכן למד בבית הספר הריאלי לימודי חול ואת השפה הרוסית. אך עם זאת, התנגד בהמשך לתנועת ההשכלה. בשנת 1868, כשמלאו לו 22 שנה, התמנה על ידי אביו ובהסכמת נכבדי העדה, לרב ראשי ואב בית דין למדינות דאגסטן. במהלך כהונתו הוא עמד בקשרים עם רבנים שונים בתקופתו, ובמיוחד הרבה להחליף אגרות עם גדולי הרבנים ברוסיה, פולין, טורקיה, פרס, כורדיסטן וארץ ישראל וכן עם קהילות באירופה ועם משה מונטיפיורי[2].

הרב יצחקי הטיף לקהילתו לעלות לישראל ורבים עלו אליה ביוזמתו. בשנת ה'תרס"ז, לאחר ארבעים שנות כהונה כרבה הראשי של דאגסטן, התפטר מתפקידו ועלה לארץ ישראל עם אשתו ושני בניו. ילדיו האחרים: דוד, מאיר, חנה ונפתלי - נשארו בקווקז. לפני העלייה, יצר קשר עם מנחם אוסישקין, מנהל הועד המרכזי של חובבי ציון באודסה על מנת לרכוש קרקע לקהילתו בארץ ישראל[3].

בשנת ה'תרס"ח (1908) הניח אבן פינה וייסד את המושבה באר יעקב שנקראה על שמו[4]. הוא ואשתו חסידה התיישבו בירושלים, ושם המשיך בלימוד תורה ובכתיבה. במלחמת העולם הראשונה סבל ממצוקת רעב וממחלות, ושני בניו נלקחו לשירות עבודה בצבא הטורקי. בז' בסיוון ה'תרע"ז - 1917 נפטרה רעייתו כשהייתה בת 69, ושבועיים אחר כך נפטר גם הוא, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי התעניינותו היו מגוונים: ספרות, מדעי היהדות, תאולוגיה כללית, היסטוריה וארכאולוגיה. הוא היה חבר בחברת "מרבי-השכלה" שבפטרבורג, כתב ופרסם מאמרים בעיתונות של אות התקופה, בהם: "המגיד", "המליץ", "הלבנון" ו"המאסף", וכן בכתבי עת אחרים. דבריו, בין השאר, נכתבו עבור האנשים שהתעניינו בחקר צפונות העדה היהודית שבהרי הקווקז.

חלק גדול מכתביו ואגרותיו אבד, אך המעט שנשאר שופך אור על חיי יהודי הקווקז. אגרותיו ששרדו נמסרו לארכיון האוניברסיטה העברית בירושלים.

באיגרתו "קדמות היהודים ההרריים" הוא כותב: "אני לא מתיימר לכסות את הקורות ומחכה שיעורו החוקרים בקיאים ומומחים שיגלו תפוצות, לתועלת בני העדה ועם ישראל ויצא חבל עב וחזק אשר קצהו האחד אחוז וקשור את הגולה אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור בשנת 720 לפני הספירה, וקצהו השני נמשך עד ימינו אלה."

האקדמיה המזרחית ללשונות ביקשה ממנו לחבר ספר "דקדוק לשון טאט", לשם כך ערך מסעות תחקיר בקרב עדתו ואסף חומר רב ופרסם אותו בעיתונות.

אהלי יעקב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבורו המרכזי הוא "אהלי יעקב". במהלך כתיבת הספר הוא דבק במסורת של בני עדתו, וכהיסטוריון הוא ניפה את דבריהם וניסה להביא רק את העובדות המבוססות. בספרו עוסק יצחקי בעשרת השבטים ועל השתייכות העדה, לטענתו, למספר שבטים שהוגלו מארץ ישראל. בחיבורו הוא מזהה את דאגסטן כממלכת מדי ולא פוסח על השפעתה הרבה של העדה היהודית ההררית על התגיירות העם הכוזרי. יצחקי מגלה שמילים נוכריות רבות הנמצאות בתלמוד לקוחות מהשפה הטאטית המדוברת על ידי הטאטים, ושהרבה מחכמי העדה השתתפו בחיבור התלמוד והביאו מלשונם לתוכו.

את החומר לכתביו אסף וליקט יצחקי בנביאים, בתלמוד, במדרשים ובספרי מסעות עתיקים ונדירים. לשם השגת החומר הדרוש לו נסע יצחקי מספר פעמים ברחבי קווקז, ביקר בבתי עלמין, בדק את המצבות ותאריכיהן, בדק את החורבות ובא בקשרים עם השכנים המוסלמים.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרב יעקב יצחקי צאצאים ונכדים, נינים ובני נינים ברוסיה, בחבל הקווקז ובארץ ישראל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יעקב יצחקי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לעיתים כינה את עצמו במכתביו יצחקוביץ', כדי להתאים לנמענים אירופאים.
  2. ^ 1 2 מאיר בניהו (ע), ספונות, כרך שמיני, ירושלים: מכון יד בן צבי, תשכ"ד, עמ' מה-מו
  3. ^ דוד תדהר, 2456 | Encyclopedia of the Founders and Builders of Israel, www.tidhar.tourolib.org
  4. ^ דייויד סלע, רדיו חזק: חבורת האספנים שנהנית לשפץ מקלטי רדיו, פטיפונים ותיבות נגינה, באתר ישראל היום, 29 ביוני 2022