Article MediumPurple.svg

טבח יער רומבולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יער רומבולה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 56°52′0″N 24°15′0″E / 56.86667°N 24.25000°E / 56.86667; 24.25000

האנדרטה המרכזית ביער רומבולה
לוחות זיכרון ביער רומבולה
לוח זיכרון ביער רומבולה-הראשון בסוגו בשטחי ברית המועצות
תושבי ריגה שזוהו כיהודים וקומוניסטים. הכיתוב בלטבית למטה לועג ל"גן העדן היהודי". פורסם ב-Tēlgava, עיתון תחת שליטה נאצית, 29 ביולי 1941.
שלט זיכרון בכניסה ליער רומבולה
שמות הנרצחים חקוקים באבני האנדרטה המרכזית ביער רומבולה
אחד מעמודי הזיכרון הפזורים ביער רומבולה
יער רומבולה - הדרך לבורות ההריגה
שלט זיכרון שהושחת ביער רומבולה
פסל בכניסה ליער רומבולה מהכביש הראשי
קבר אחים של יהודים ביער רומבולה
חלק מיד הזיכרון ברומבולה

טבח יער רומבולה הוא טבח שאירע בתקופת השואה ביער רומבולה (בלטבית: Rumbulā), סמוך לריגה שבלטביה, ובו נרצחו כ-25 אלף יהודים.

הטבח ההמוני אירע בתאריכים 30 בנובמבר ו-8 בדצמבר בשנת 1941. הקורבנות – כ-24 אלף תושבי גטו ריגה וכאלף יהודים גרמנים שהועברו ברכבת לשדה הקטל. הרצח בוצע על ידי האיינזצגרופן בעזרת משתפי פעולה מקומיים של קומנדו ארייס ויחידות משטרה לטביות. בראש המבצע עמד קצין האס אס פרידריך יקלן.

יש הרואים בטבח יער רומבולה ובטבח באבי יאר באוקראינה את מקרי הזוועה הגדולים ביותר בשואה עד תחילת פעולתם של מחנות ההשמדה[1].

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומבולה הייתה תחנת רכבת קטנה, 12 ק"מ דרומית לריגה, בירת לטביה, שקושרה עם דאוגבפילס, העיר השנייה בגודלה בלטביה, בקו רכבת לאורך הצד הצפוני של נהר דווינה. אתר הטבח היה מקום די פתוח ונגיש הממוקם על גבעה קטנה כ-250 מטר מהתחנה, שהנוף אליה היה חסום על ידי צמחייה, אבל קולות הירי נשמעו משטח התחנה. רומבולה הייתה חלק מאזור ביצות יער עם אדמת חול, שקל היה לחפור בו קברים. אף על פי שבפאתיו היה יער האורנים דליל, הרי שבמרכזו הוא היה מיוער בצפיפות. קו הרכבת והכביש המהיר הסמוך הקלו על הובלת הקורבנות מריגה (המקום נועד להיות במרחק הליכה מגטו ריגה) וכן העברת הרוצחים וכוחות העזר, לכן נבחר המקום לאתר ההוצאה להורג. שלטונות הכיבוש הנאציים ביצעו מספר מעשי טבח אחרים בגדה הצפונית של דווינה בקרבת רומבולה[2][3].

רקע: שלבים ראשונים בשואת יהודי לטביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השואה בלטביה החלה ב-22 ביוני 1941, כאשר הצבא הגרמני פלש לברית המועצות, ובכלל זה למדינות הבלטיות ליטא, לטביה ואסטוניה שנכבשו לפני כן על ידי כוחות סובייטיים. מעשי רצח של יהודים, קומוניסטים ואחרים החלו כמעט מיד, והם בוצעו על ידי חוליות הרצח הגרמניות האיינזצגרופן וכן ארגונים אחרים, כולל משטרת הביטחון הגרמני (הסיפ"ו) ושירות הביטחון (האס דה)[2].

תפקיד האיינזצגרופן בלטביה, בפיקודו של בריגאדפיהרר פרנץ שטאלקר, היה רצח של יהודים, קומוניסטים וכל אדם אחר שהוכר כאיום על השלטון הגרמני. הרצח הראשון היה בליל 23 ביוני 1941, בעיירה גרובינה שליד לייפאיה, שם נרצחו שישה יהודים בבית הקברות של הכנסייה. ב-4 ביולי, זמן קצר לאחר הפלישה לריגה, יזמו האיינזצגרופן פוגרום, שבמהלכו נהרגו כ-400 יהודים ונשרף בית הכנסת במרכז העיר. הוצאות להורג של היהודים המשיכו בשבועות הקרובים, במיוחד ביער ביקרניקי. הטבח הגדול ביותר במחוז הלטבי התרחש על ידי יחידת האיינזצגרופן יחד עם יחידת משטרת העזר הלטבית שכונתה "קומנדו ארייס" (על שם מפקדם, ויקטורס ארייס), שסרקו באופן שיטתי את הכפרים והערים הקטנות יותר ורצחו את הקהילות היהודיות בהן. שטאלקר העריך כי עד אמצע אוקטובר 1941 נרצחו בלטביה כ-30,000 יהודים - כמעט שליש מאוכלוסיית היהודים שלפני המלחמה[4].

הלטבים בירכו תחילה את הגרמנים בהתלהבות, כשראו סיכוי לעצמאותה של לטביה מידי הסובייטים. אלה היו תקוות שווא, והשטח הכבוש של לטביה הצטרף באותו חודש לנציבות הרייך אוסטלנד. פעולות הרצח של הגרמנים נתמכו על ידי לטבים רבים, שלפי הסטריאוטיפ הפופולרי של "הקומוניסט היהודי", זיהו את כל היהודים כתומכי הסובייטים. בפעולות משטרת העזר הלטבית ובפעולות אחרות ביקשו הנאצים ליצור את הרושם כאילו האוכלוסייה הלטבית המקומית הייתה אחראית לרצח היהודים וניסו לעורר פוגרומים נגד היהודים. הם הפיצו שמועות שהיהודים היו אחראים להצתות נרחבות ופשעים אחרים, ודיווחו על שמועות אלה לממונים עליהם. מדיניות זו של הסתה, במה שקראו הנאצים "פעולות טיהור עצמיות", הוכרה לבסוף ככישלון.

המטרה של הנאצים הייתה להפוך את לטביה ל"יודנריין", מטוהרת מיהודים. מושל נציבות אוסטלנד, היינריך לוזה, לא כל כך רצה להשמיד את היהודים אלא לגנוב את כל רכושם, להגביל אותם לגטאות ולהעביד אותם כעובדי כפייה למאמץ המלחמתי הגרמני. סכסוך בירוקרטי זה האט את קצב ההריגה בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1941. לוזה, כחלק מה"מנהל האזרחי" נתפס על ידי האס-דה כמי שמתנגד לתוכניות שלהם. ב-15 בנובמבר 1941, שאל לוזה את אלפרד רוזנברג "האם כל היהודים עתידים להירצח" ללא קשר לשיקולים כלכליים. עד סוף חודש אוקטובר, קיבץ לוזה את כל יהודי ריגה והסביבה לתוך גטו בפרוורי העיר – גטו ריגה, כ-10 קילומטרים מרומבולה[2][5].

מניעים, תכנון והכנות לטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מניעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המניע של ראש האס-אס היינריך הימלר היה לחסל את היהודים הלטבים בריגה, כך שיתאפשר ליהודים המגורשים מגרמניה ואוסטריה להיכנס לגטו ריגה ולהשתכן במקומם. רצח המוני דומה של יהודי הגטאות בוצעו בקובנה ב-28 באוקטובר 1941 (10,000 הרוגים), ובמינסק, שם נורו 13,000 יהודים ב-7 בנובמבר וכ-7000 נוספים ב-20 בנובמבר. כדי לבצע תוכנית זו, הימלר הביא את קצין האס-אס פרידריך יקלן מאוקראינה, שבה ארגן מספר מעשי רצח המוניים, ובכלל זה באבי יאר (30,000 הרוגים). צוותו של יקלן, שכלל כ-50 איש, הגיע ב-5 בנובמבר 1941. יקלן לא הגיע איתם, אלא נסע לברלין, שם נפגש עם הימלר, שאמר לו להורות ללוזה להרוג את אסירי גטו ריגה כולם על פי צו שלו ושל היטלר[6].

יקלן נסע לאחר מכן לריגה והסביר את המצב ללוזה, שלא הביע התנגדות נוספת. באמצע נובמבר 1941 שיכנע יקלן את אלפרד רוזנברג, מפקדו של לוזה בהיררכיה הנאצית, שעבודת הפרך של גברים יהודים בגילאי 16–60 היא חשובה למדי למאמץ המלחמתי של גרמניה. כתוצאה מכך, אנשים אלה יישארו בינתיים בחיים, ואילו נשים, ילדים, זקנים ונכים יוצאו להורג. תוכניתו של יקלן לביצוע ההפרדה הזאת של הקורבנות נודעה בשם "הגטו הקטן" בתוך גטו ריגה, שם עתידים להצטופף אלה שלא חוסלו[7].

כדי למלא את פקודתו של הימלר לפנות את גטו ריגה, יקלן היה צריך להרוג 12,000 איש ביום. בזמן הזה של השנה היו שמונה שעות של אור ביממה, ולכן, הטור האחרון של הקורבנות צריך היה לעזוב את גטו ריגה לא יאוחר משעה 12:00 בצהריים. שומרים יוצבו בטור משני הצדדים לאורך מסלול של 10 ק"מ. לשם כך נדרשו 1,700 אנשים לביצוע מבצע הטבח ההמוני.

איתור והכנת המקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

יקלן ועוזרו פול דגנהארט חיפשו אתר בקרבת ריגה לביצוע ההרג. ריגה הייתה ממוקמת באזור ביצתי שבו מפלס המים היה קרוב לגובה פני הקרקע, ודבר זה הפריע לסילוק נאות של אלפי גופות. יקלן היה צריך קרקע מוגבהת. כמו כן, האתר היה צריך להיות בצדו הצפוני של נהר דיוונה במרחק הליכה מהגטו גם בצד הצפוני. ב-18 או 19 בנובמבר יקלן נתקל ברומבולה כשנסע מדרום למחנה הריכוז סלספילס (אז בבנייה), והמקום התאים למה שהוא חיפש. האתר היה סמוך לריגה, היה על קרקע מוגבהת והייתה לו קרקע חולית, כשהחיסרון היחיד היה הקרבה לכביש (כ-100 מטרים)[8].

מומחה הבנייה של יקלן, ארנסט הניקר, פיקח על חפירת שישה בורות ירי, שהספיקו כדי לקבור 25,000 אנשים. חפירת הבורות נעשתה על ידי 200–300 שבויי מלחמה רוסים. גם הבורות עצמם היו מטרה שתוכננה מראש: הם נחפרו כמו פירמידה הפוכה, עם רמות רחבות יותר לכיוון החלק העליון כדי לאפשר לקורבנות, פשוטו כמשמעו, לצעוד לתוך קבריהם. לקח שלושה ימים כדי לסיים את הבורות שהיו מוכנים ב-23 בנובמבר 1941.

פקודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום חמישי, 27 בנובמבר 1941, קיים יקלן פגישה עם ראשי היחידות המשתתפות במשרדי ריגה של משטרת המגן, סניף של משטרת הסדר הגרמני, כדי לתאם את פעולותיהם בטבח הקרוב (זה עולה בקנה אחד עם התפקיד המשמעותי שמשטרת הסדר שיחקה בשואה, כמספקת כוח אדם עיקרי לביצוע גירושים רבים, פעולות חיפוש בגטו ומעשי טבח[9]). יקלן כינס פגישת תכנון שנייה של מפקדים בכירים בשבת, 29 בנובמבר 1941. לפי גרסאות מאוחרות יותר שניתנו על ידי הנוכחים, יקלן נשא נאום לקצינים על כך שזהו חובתם הפטריוטית להשמיד את היהודים בגטו ריגה, בדיוק כמו שהיה קורה אילו היו בחזית הקרבות המשתוללים במזרח. קצינים גם טענו מאוחר יותר, כי יקלן אמר להם שאי השתתפות ברצח ייחשב לנטישה.

ב-29 בנובמבר התקיימה פגישה שלישית קצרה במטה משטרת המגן. קרל הייס, ראש משטרת המגן, אמר לאנשיו שהם יצטרכו לדווח למחרת בבוקר על ביצוע ה"יישוב מחדש" של האסירים בגטו ריגה. למרות ש"יישוב מחדש" היה לשון נקייה בקרב הנאצים לרצח המוני, הייס ושאר אנשי משטרת המגן ידעו את טבעה האמיתי של הפעולה. הוראות סופיות גם הועברו למיליציה ולשוטרים שעתידים לתפקד כשומרים לאורך הדרך הלטבית. למשטרה הלטבית נמסר כי הם יניעו את היהודים לתחנת רומבולה למטרת העברה למחנה היישוב מחדש[10].

פינוי לגטו הקטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 בנובמבר 1941 אזור של ארבעה בלוקים בגטו ריגה כותר בתיל דוקרני, ואזור זה נודע בשם "הגטו הקטן". למחרת הנאצים הוציאו צו המחייב את כל הגברים הכשירים לעבודה לעבור לגטו הקטן ושאר האוכלוסייה הייתה צריכה להתרכז ב-30 בנובמבר באזור אחר של "עבודה קלה" בגטו, עם ציוד של לא יותר מ-20 ק"ג. התגובה בקרב היהודים הייתה זעזוע. בבוקר של יום שבת, 29 בנובמבר, הנאצים סיימו את הפרדת הגברים הכשירים לגטו הקטן. סך הכל כ-4,000 גברים כשירים נשלחו לגטו הקטן, בעוד יהודים גרמנים החלו להגיע ולאכלס את הגטו הגדול[11].

שיטת יקלן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידריך יקלן פיתח את "שיטת יקלן" במהלך מעשי הרצח הרבים שארגן באוקראינה, שכללו בין השאר את באבי יאר והטבח בקמניץ-פודולסקי. הוא קרא לשיטה "אריזת סרדינים", ומטרתה הייתה למנוע עבודה נוספת הקשורה בצורך לדחוף את הגופות לתוך הקבר. לשיטה זו היו תשעה שלבים[12]:

  • משטרת הביטחון העירה את האנשים מבתיהם בגטו.
  • היהודים אורגנו בטורים של 1,000 איש והונעו לאזור ההרג.
  • משטרת הסדר הגרמני (האורפ"ו) הובילה את הנידונים לרומבולה.
  • שלושה בורות גדולים הוכנו על מנת שההרג ייעשה בו-זמנית.
  • הקורבנות הופשטו מבגדיהם וחפצי הערך שלהם.
  • הקורבנות נאלצו לרוץ דרך שרשרת כפולה של שומרים בדרך לבורות הירי.
  • על פי רוב, נעשה שימוש בנשק רוסי (מקור אחד טוען לאקדחים רוסים[13]) כנראה לצורך הטלת אחריות הרצח על ארגונים סובייטים.
  • כדי לחסוך את הטרחה הכרוכה בהשלכת גופות לבורות, הרוצחים אילצו את הקורבנות החיים להיכנס לתוך התעלה על גבי אנשים אחרים שכבר נורו.
  • הרוצחים אילצו את הקורבנות לשכב עם הפנים למטה על רצפת התעלה, או לעתים קרובות יותר, על גופם של האנשים שזה עתה נורו. האנשים לא רוססו בכדורים. במקום זאת, כדי לחסוך בתחמושת, כל אדם נורה רק פעם אחת, בחלק האחורי של הראש. מי שלא הומת עד הסוף היה פשוט נקבר חי, כאשר הבור התכסה.

הטבח ב-30 בנובמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרג הקבוצה מגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלוח הראשון של כ-1,000 יהודי גרמניה לגטו ריגה יצא מברלין ב-27 בנובמבר 1941, והגיע לריגה כעבור יומיים. בהגיעם לריגה, עוד לא הוחלט אם הם יעבדו ויורעבו למוות לאורך זמן או יירצחו מייד, ולכן הנאצים השאירו את הקבוצה ברכבת. הימלר החליט, כנראה ברגע האחרון, שהוא לא רוצה שיהודים אלה יירצחו מייד, אלא לשכן אותם בגטו בדירות שיתפנו לאחר רצח היהודים הלטבים, אך צו זה לא הגיע בזמן לריגה. בצהרי יום ראשון, 30 בנובמבר, הימלר הורה בטלפון לריינהרד היידריך, ראש ה-אס דה שהיה גם הבוס של יקלן, לא לרצוח את היהודים שהגיעו מברלין. אולם באותו זמן הם כבר לא היו בין החיים[14].

באותו בוקר הנאצים הובילו את היהודים הגרמנים לתחנת רומבולה, לקחו את האנשים מהרכבת, הצעידו אותם במרחק קצר אל זירת הפשע וירו בכולם. הם היו הקבוצה הראשונה שנרצחה באותו יום. למחרת הוציא הימלר הוראות קפדניות ליקלן, כי אין לבצע רצח המוני ביהודים שגורשו מגרמניה ללא הוראה מפורשת שלו[15].

הפשיטה על הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 בנובמבר, בשעה 4:00 לפנות בוקר, חוליות של כ-80 אנשי המשטרה היהודית, אנשי האס דה, משטרת המגן הגרמנית ואנשי קומנדו ארייס פשטו על מגורי האסירים בגטו ריגה והורו להם להתייצב לאסיפה בעוד חצי שעה. אחד מניצולי הגטו, מקס קאופמן, תיאר את הפשיטה, כשאלפי גרמנים "שיכורים לחלוטין" ולטבים פלשו לגטו, פרצו לדירות וצדו את הדיירים כשהם צועקים בפראות. הוא תיאר כי ילדים נזרקו מחלונות קומה שלישית. פלוגות הפשיטה חתכו פתחים מיוחדים בגדר כדי לאפשר גישה מהירה יותר לכביש המהיר דרומה לעבר היער[16].

אף על פי שהגברים הכשירים לעבודה כבר לא היו במקום, אסירים רבים גילו התנגדות כשנאלצו לצאת מדירותיהם וניסו לערוק מהעמדות שבהם העמידו אותם. הנאצים רצחו בין 600 ל-1,000 איש בתהליך הפינוי. בסופו של דבר האסירים נעצרו וצעדו החוצה, בהם היו אזרחים ידועים של ריגה. בין האחראים המרכזיים לביצוע הפינוי ומי שנתן את ההוראות לשומרים הלטביים היה הרברטס צוקורס, טייס לטבי מפורסם ומשתף פעולה עם הנאצים שכונה "הקצב מריגה".

היהודים הורשו לשאת עמם כמה מזוודות כבתור אחיזת עיניים, כדי ליצור אצלם את הרושם שהם הולכים ל"יישוב מחדש". פרידה מיכלסון, אחת מהניצולים הבודדים של הטבח בבורות, תארה מאוחר יותר את מה שראתה[17]:

Cquote2.svg

כבר התחיל להיות אור. טור אינסופי של אנשים, נשמר על ידי שוטרים חמושים, עבר במקום. נשים צעירות, נשים עם תינוקות בזרועותיהן, זקנים, נכים ומוגבלים הנעזרים בשכניהם, נערים ונערות - כולם צועדים. פתאום, מול החלון שלנו, איש אס אס גרמני התחיל לירות עם אקדח מטווח אפס אוטומטית לתוך הקהל. אנשים נקצרו ביריות ונפלו על אבן המרצפת. היה בלבול בעמודה. אנשים החלו רומסים את פני אלה שנפלו, דוחפים קדימה, הרחק מאיש האס-אס שירה בפראות. חלקם זרקו את החבילות שלהם כדי שיוכלו לרוץ מהר יותר. השוטרים הלטבים צעקו "יותר מהר, יותר מהר" וצלפו בשוטים מעל ראשי ההמון... אני עמדתי ליד החלון והסתכלתי עד הצהריים, כאשר האימה של הצעדה הסתיימה.. עכשיו הרחוב נעשה שקט, שום דבר לא זז. גופות היו פזורות בכל מקום ופלגי דם עדיין נטפו מהגופות חסרות החיים. רובם היו אנשים זקנים, נשים בהריון, ילדים, נכים - כל אלה שלא יכלו לשמור על הקצב הבלתי אנושי של המצעד.

Cquote3.svg

המצעד לבורות ההריגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצה ראשונה של אסירים הגיעה לרומבולה ב-30 בנובמבר בסביבות השעה 9.00 בבוקר. האנשים נצטוו להתפשט ולהפקיד את הבגדים וחפצי הערך שלהם במקומות מיועדים ובתיבות איסוף. חפציהם הופקדו לפני שנכנסו ליער. הם צעדו לכיוון בורות ההרג. אם היו יותר מדי אסירים בבת אחת, הם הוחזקו ביער הסמוך עד שהגיע תורם. כשערימות הבגדים הפכו לענקיות, חברי קומנדו ארייס העמיסו אותם על משאיות כדי להעבירם בחזרה לריגה. האסירים הוצעדו במורד הרמפות לתוך הבורות, במקבץ של אחד עשרה איש כל פעם, כשהם נאלצים לדרוך על קורבנות שכבר נורו ושרבים מהם היו עדיין בחיים. יש שבכו, אחרים התפללו ואמרו דברי תורה. נכים וקשישים נעזרו בידי אסירים אחרים[18].

הקורבנות נאלצו לשכב עם הפנים כלפי מטה על גבי אלה שכבר נורו ועדיין התפתלו כשהם עולים ויורדים בתוך הבורות. עם הנשק האוטומטי הרוסי, הצלפים רצחו את האסירים ממרחק של כשני מטרים ביריות בודדות על ראשיהם. רק כדור אחד הוקצה לאדם על פי "שיטת יקלן".

הירי נמשך עד השקיעה ונראה שהסתיים בשעה 17.00. יקלן עצמו תיאר את רומבולה במשפטו בתחילת 1946, "כל היהודים הלכו ברגל מגטו ריגה לאתר הפריקה. בסמוך לבורות, הם היו צריכים להפקיד את חפציהם שנשטפו, מוינו ונשלחו בחזרה לגרמניה. יהודים - גברים, נשים וילדים, עברו דרך חגורת ביטחון של המשטרה בדרכם לבורות, שם נורו על ידי חיילים גרמנים"[19].

אנשי היחידות ירו מסף הבורות הקטנים יותר לעבר הבורות הגדולים יותר, הם ירדו לקברים בין כל המתים והגוססים על מנת לירות בקורבנות נוספים. קפטן אוטו שולץ-דה בויס, מעתודות ההנדסה של הצבא הגרמני שהיה במקרה בסביבה, דיווח לימים את מה שראה[19]:

Cquote2.svg

הדבר הראשון שהוא נתקל בו היה ערימה ענקית של בגדים, וגברים, נשים, ילדים וקשישים שעמדו בשורה כשהם לבושים בבגד תחתון. ראש התור הסתיים בעץ קטן ליד קבר המוני. מי שהגיע ראשון בתור היה צריך לקפוץ לתוך הבור ולאחר מכן נרצח עם כדור אקדח בראשו. שישה אנשי אס-אס היו עסוקים במטלה הזוועתית הזו. הקורבנות שמרו על קור רוח מושלם. לא היו צעקות, רק מתייפחים ובוכים ואומרים מילים מרגיעות לילדים.

Cquote3.svg

עד סוף היום הראשון נורו כ -13,000 איש, אך לא כולם מתו. אנשים עירומים ופצועים הסתובבו עד למחרת, ביקשו עזרה, אבל לא קיבלו אותה מאף אחד. לדברי פרופ' אזרגליס:

Cquote2.svg

הבור עצמו היה עדיין בחיים; גופות מדממים ומתפתלים שבו להכרתם.. גניחות ואנחות נשמעו גם אל תוך הלילה. היו אנשים שנפצעו קל בלבד או לא נפגעו בכלל, והם זחלו אל מחוץ לבור. מאות נחנקו כנראה תחת משקלו של בשר אדם. זקיפים הוצבו בבורות ויחידת משטרת העזר הלטבית (Schutzmannschaften) נשלחה כדי לשמור על האזור. הפקודות היו לחסל את כל הניצולים על המקום[20].

Cquote3.svg

ארבע צעירות נמלטו תחילה מהכדורים. עירומות ורועדות, הן עמדו לפני קני היורים וצרחו מכאב שהן לטביות ולא יהודיות. היורים האמינו להן והן נלקחו חזרה. בבוקר למחרת יקלן החליט על גורלן. אחת מהן הייתה אכן לטבית שאומצה כילדה על ידי יהודים. האחרות היו יהודיות. אחת מהן קיוותה לתמיכה מבעלה הראשון, סגן בצבא. כשהוא נשאל בטלפון על אזרחותה, הוא ענה שהיא יהודייה ושלא אכפת לו מגורלה, והיא נרצחה. האישה השנייה לא זכתה לרחמים מיקלן, כי היא הייתה אשתו הלטבית של יהודי שעסקה בלימודי יהדות. עם תשובה כזו הוא צווה את מותה כי הייתה "נגועה ביהדות". רק הצעירה השלישית נתנה ליקלן תשובות מתקבלות על הדעת ובכך ניצלו חייה[21].

הרוצחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שומרים גרמנים מהאיינזצגרופן, שמאוחר יותר נשפטו על פשעי מלחמה, טענו שהלטבים עשו את מרבית ההרג. בלטביה, לעומת זאת, נשמעו סיפורים על שוטרים לטביים שסירבו פקודה לירות באנשים. הירי בפועל נעשה על ידי 10 או 12 גברים, שומרי הראש של יקלן, שכללו גם רוצחים מנוסים. יקלן לא סמך על גורמים אחרים לביצוע ההרג. אף על פי שהאס-דה ומשטרת הסדר הלטבית היו מעורבות, יקלן הקצה את הכיתה שלו לפקח על כל היבט של הפעולה. יותר מאוחר, הנהג של יקלן, יוהנס זינגלר, טען בעדותו כי יקלן אילץ אותו להצטרף לרצח על ידי איומים לפגוע בו ובמשפחתו, אולם על פי מעשי טבח דומים שארגן ברוסיה ובאוקראינה, ההשתתפות הייתה לרוב מרצון והיו גם כאלה שחיפשו להתנדב, ומי שסירב לקחת חלק בירי לא סבל מהשלכות שליליות[22][23].

יקלן דרש מבכירים נאצים לחזות בטבח רומבולה. הוא עצמו עמד בראש הבורות וכיוון באופן אישי את היורים. נציב הרייך היינריך לוזה גם היה שם, לפחות לזמן מה. רוברטס אוזיס, מפקד המיליציה של משתפי הפעולה הלטבים היה נוכח לזמן ממושך. ויקטור ארייס, שהיה שיכור, עמד קרוב מאוד לבורות ההרג ופיקח על אנשי הקומנדו הלטבים שלו, ששמרו על המקום והזרימו את הקורבנות לתוך הבורות.

סילוק הגופות מהגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהנאצים גילו שקבוצה של כ-20 חולים נלקחה לבית החולים בגטו במקום לרומבולה, החולים הוצבו ברחוב על מזרני קש ונורו בראשם. בגטו היו עדיין מאות גופות שנותרו מהפינוי של הבוקר וגם כאלה שהיו שרועים ברחובות ועדיין נשארו בחיים. חוליה של יהודים כשירים נאלצה לאסוף את כולם ולקחת אותם לבית הקברות היהודי באמצעות מזחלות, מריצות ועגלות סוסים. הם נאספו למכתש גדול שפיצצו באדמה, ולתוכו הושלכו הגופות.

בגטו עצמו נשקף הרצח ההמוני, הדם רץ בתעלות הביוב ושלוליות של דם קפוא נראו היטב ברחוב. הגברים בגטו הקטן שנוצר זה עתה נשלחו לתחנות העבודה שלהם ביום ראשון, כפי שהיה ביום הקודם. בדרך, הם ראו את העמודות שנוצרו עד לצעדה לרומבולה, והם שמעו בכי, צעקות וירי, אבל הם לא יכלו לדעת פרטים. האסירים ביקשו מכמה מהחיילים הגרמנים שאותם הכירו ללכת לגטו כדי לראות מה קרה. החיילים סירבו וממרחק, הם יכולים עדיין לראות "הרבה דברים נוראיים". הם דיווחו על כך ליהודים של פלוגות העבודה, שביקשו מהם להשתחרר מוקדם מהעבודה כדי לדאוג למשפחותיהם. כשחזרו לגטו הם מצאו חפצים פזורים ברחובות שהם נאלצו לאסוף אותם ולשאתם לביתן השמירה. הם גם מצאו צרור קטן שהתברר כילד חי, תינוק כבן ארבעה שבועות. שומר לטבי לקח את הילד משם[24][25].

הטבח ב-8 בדצמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שבוע ימים הגרמנים הפסיקו את מעשה הטבח והחיים בגטו חזרו לשגרה. הידיעות על הטבח ברומבולה לא הגיעו אל כלל תושבי הגטו, ולכן רוב היהודים הניחו בתחילה כי מגורשי 30 בנובמבר נשלחו למחנה המעבר סלספילס. למרות אמצעי הזהירות שנקטו הגרמנים, לא הצליח יקלין לשמור על פשעיו בסודיות מוחלטת. כבר ב-1 בדצמבר דיווחו הרדיו הסובייטי והבריטי על הטבח ברומבולה[26].

ההפסקה בפעולת ההשמדה הייתה בשל מזג אוויר גרוע וכן בשל הצורך לפתור את המחלוקות עם הממשל האזרחי בדבר חלוקת הרכוש השייך ליהודים שנרצחו. נראה שחיסול הגטו הופסק זמנית גם בגלל הצורך להסביר לשלטונות הנאצים את רציחתם של היהודים הגרמנים. הימלר היה מוטרד בגלל הפקרותו של יקלין ואיים כי הוא יעניש על "פעולות לא מורשות ופעולות בניגוד להוראות שניתנו על ידי המשרד הראשי לביטחון הרייך". ב-4 בדצמבר נאלץ יקלין לגשת באופן אישי למפקדתו של הרייכספיהרר-אס-אס במזרח פרוסיה למתן הסבר. רק לאחר חזרתו לריגה, חודשה ההוצאה להורג ברומבולה[27][28].

הטבח ברומבולה חודש ביום שני, 8 בדצמבר 1941. באותו יום נעצרו אסירים רבים בגטו ריגה וצעדו אל מחוץ לעיר בדיוק כמו ביום 30 בנובמבר, אך הפעם הם לא הורשו לקחת עמם את חבילותיהם כפי שהיה בפעם הקודמת. נאמר להם שמטענם יילקח מהגטו על ידי משאית לנקודת היציאה ל"יישוב מחדש" שלהם. לאמהות עם ילדים קטנים ולאנשים מבוגרים נאמר שהם יכולים לרכב על מזחלות שיהיו זמינות במקום. לפחות שני שוטרים, גרמני ולטבי, שמילאו תפקיד כלשהו בטבח ב-30 בנובמבר, סירבו להשתתף שוב בטבח של 8 בדצמבר. המצעד עצמו היה מהיר ואכזרי ואנשים רבים נרמסו למוות[29].

מקס קאופמן, אחד מהגברים בצוותי העבודה בגטו הקטן, היה להוט לדעת מה קורה לאנשים שצעדו ב-8 בדצמבר. הוא ארגן באמצעות שוחד מסע במשאית כדי לאסוף עצים, אך למעשה רצה לעקוב וללמוד לאן הם נשלחים. קאופמן תיאר מאוחר יותר את מה שראה מהמשאית בשעה שנע דרומה לאורך הכביש מריגה לדאוגבפילס[30]:

Cquote2.svg

נתקלנו במפונים הראשונים. אנחנו האטנו. הם צעדו בשלווה גמורה, וכמעט ולא נשמע קול. האדם הראשון בתהלוכה שפגשנו הייתה גברת פולה שמוליאן, שראשה היה מורכן עמוק מתוך ייאוש. ראיתי גם מכרים אחרים שלי בין האנשים הצועדים. הלטבים היו מדי פעם מכים אסיר זה או אחר באלות... בדרך, ספרתי שישה נרצחים ששכבו עם פניהם בשלג.

Cquote3.svg

קאופמן הבחין במקלעים בשלג בסמוך ליער ושישים עד שמונים חיילים, שאותם זיהה כצבא הגרמני (בספרו, הצהיר קאופמן בביטחה שהצבא הגרמני מילא תפקיד בטבח רומבולה).

פרידה מיכלסון צעדה באותו בוקר עם שאר היהודים בטור ארוך לבורות ההריגה ביער, והבחינה שהוא מוקף בטבעת של אנשי אס אס. את רגעי האימה תיארה כך:

Cquote2.svg

כשהגענו ליער שמענו שוב ירי. זה היה סימן שעתיד לשקף את עתידנו הנורא. אם היו לי ספקות לגבי כוונותיהם של הקלגסים שלנו, כולם נעלמו עכשיו. ...כולנו היינו חסרי אונים לטרור שהופעל עלינו ומילאנו פקודות באופן מכאני. אנחנו לא היינו מסוגלים לחשוב והגישה לכל דבר הייתה כמו עדר בקר צייתן [31].

Cquote3.svg

מתוך 12,000 אנשים שהוצאו בכפייה מהגטו לרומבולה באותו יום, ידוע רק על שלושה ניצולים, שמאוחר יותר גם כתבו דו"חות: פרידה מיכלסון, אלה מדלה ומאטיס לוטרינס. מיכלסון שרדה כשהתחזתה למתה כשאר הקורבנות והושלכה לתוך ערימות של נעליים. מדלה טענה שהיא לטבית לא יהודיה וכך ניצלה. לורינס, שהיה מכונאי, שכנע כמה נהגי משאיות לטבים לאפשר לו ולאשתו (שהנאצים מאוחר יותר מצאו ורצחו) להסתתר, כשהם לבושים בבגדים שנלקחו מהקורבנות, מתחת למשאית שהוחזרה בחזרה לריגה[32].

בין אלה שנרצחו ב-8 בדצמבר היה הסופר וההיסטוריון היהודי הנודע שמעון דובנוב. דובנוב נמלט מברלין בשנת 1933, כאשר הנאצים עלו לשלטון, וחיפש מקלט בריגה. ב-8 בדצמבר 1941 הוא היה חולה מדי כדי לצעוד אל היער, על כן הוצא להורג בגטו ונקבר בקבר אחים.

טבח יער ביקרניקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יער ביקרניקי

כמה אסירם יהודים שלא היו "כשירים לעבודה", הצליחו להימלט מהטבח ב-30 בנובמבר וב-8 בדצמבר ולהסתתר בגטו הקטן החדש. ב-9 בדצמבר 1941 החלו הנאצים בפשיטה נוספת, הפעם בגטו הקטן. הם ערכו חיפושים בגטו בזמן שהגברים היו בעבודה. כל מי שנמצאו מסתתרים במחבוא, נלקחו באוטובוסים אל יער ביקרניקי שנמצא צפון מזרחית לריגה, שם נרצחו ונקברו בקברי אחים. כ-500 בני אדם נרצחו בפעולה זו. כמו במקרה של רצח רומבולה, פינויים מהגטו חדל ב-12.00 בצהריים[33].

מספר הקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרם המדויק של קורבנות של הטבח ברומבולה אינו ידוע בוודאות. על פי ההערכות השמרניות ביותר, בין ה-30 בנובמבר ל-8 בדצמבר 1941, נרצחו כ-25,000 גברים, נשים וילדים. מספר זה כולל כ-23 אלף יהודים לטבים שנרצחו ביער רומבולה, כ-1,000 איש שנרצחו בגטו ריגה או בדרך לרומבולה, וכן כ-1,000 יהודים גרמנים שהגיעו מברלין[27][34]. מקור אחר המבוסס על דוחות הגרמנים דיווח על 27,800 אנשים שנרצחו באותו זמן[35]. אחרים העריכו את מספר הקורבנות בין 28,000 ל-30,000 איש[36][5].

לאחר הטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורל היהודים שנשלחו לריגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1941, פחות משבוע לאחר פעולת ההשמדה בגטו הנטוש, המשיכו הנאצים לשלוח את יהודי גרמניה לגירוש במזרח. מרביתם, בגלל השינוי בתוכניתו של הימלר, קיבלו שנה או שנתיים לחיות בגטו ריגה לפני שהגיע תורם להירצח. במהלך החודשים הבאים התיישבו בגטו ריגה בין 16,000 ל-20,000 יהודים, אשר גורשו משטחי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה. הם התיישבו במה שנקרא "הגטו הגדול" או "הגרמני" - בניגוד ל"גטו הקטן" של היהודים הלטבים. שני הגטאות נחשבו על ידי הגרמנים כיחידות מנהליות נפרדות לחלוטין. הן היהודים הלטביים והן הגרמנים סבלו מרעב, תנאים סניטריים מחפירים, עבודה מתישה ואכזריות של השומרים[37].

כשהיהודים הגרמנים הגיעו במשלוחים לגטו ריגה, היה להם ברור שהיהודים לפניהם עזבו במהירות. הריהוט בבתי המגורים היו באנדרלמוסיה גדולה וחלקו היה מוכתם בדם. מזון קפוא או מבושל היה על השולחנות, ועגלות תינוקות עם בקבוקים של חלב קפוא היו מפוזרים בשלג. מאוחר יותר נודע להם משמועות, כי לפני הגיעם נרצחו 30,000 יהודים לטבים ששהו בגטו ושהם משתכנים בבתים שלהם. הם גם מצאו מדי פעם גופות של היהודים הלטבים במרתפים ובעליות הגג[38][39].

מקיץ 1943, הגרמנים הפחיתו בהדרגה את שטח הגטו, גירשו את תושביו למחנה קייזרוואלד או שרצחו אותם ביער ליד ריגה. החיסול הסופי של הגטו התקיים בדצמבר 1943. האסירים שבאו לאחר מכן מגטאות לייפאיה ודאוגבפילס גורשו לקייזרוואלד. עם התקדמות הצבא האדום, הגרמנים רצחו את מרבית האסירים ואלה שנותרו הועברו למחנה הריכוז שטוטהוף ביוני 1944[37].

לקחי הנאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רודולף לנגה, מפקד האיינזצקומנדו 2 בלטביה, הוזמן לועידת ואנזה כדי לתת את נקודת מבטו על הפתרון הסופי המוצע לשאלה היהודית. הנאצים לא מצאו שירי היא שיטה אפשרית לרצח של מיליוני אנשים, בפרט בעקבות דיווחים כי אפילו חיילי אס-אס לא הרגישו נוח לירות על יהודים גרמנים מתבוללים, בניגוד ל"אוסטיודן" ("יהודי המזרח"). דיווחיו של לנגה ושל מפקדים אחרים נתנו גושפנקה לשיטת ההמתה בגז[40].

טשטוש מעשי הטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור התבוסה בחזית המזרחית, החלו הגרמנים לטשטש את עקבות הרצח של היהודים הלטביים (פעולות דומות ננקטו גם במחנות נוספים במסגרת מבצע 1005). בסוף מרץ 1944 באו לריגה תת-יחידות זונדרקומנדו 1005, בפיקודו של אס אס האופטשטורמפירר וולטר הלפסגוט. בשל גודלן העצום של משימות היחידה, היא התחזקה במפקדים של האס דה ומשטרת הביטחון בריגה. באותו זמן, צוות מחנה קייזרוואלד הודיע ​​לאסירים שהם מחפשים עובדים לעבודה ב"קומנדו החדש" תוך הבטחת מזון ועבודה טובה יותר. הגרמנים הצליחו לגייס בדרך זו 40–50 יהודים שלא היו מודעים לאופי העבודה שהם גויסו אליה. הם לנו במאורת יער מאולתרת ונאלצו לחפור קברים ולשרוף גופות נרקבות על ערימות עץ. ריח הגופות השרופות נישא למרחוק. העבודה נמשכה עד הימים הראשונים של יוני 1944, ולאחר מכן כל העובדים היהודים נרצחו וגופותיהם נשרפו ברומבולה[41].

שפיטת מבצעי הטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבח רומבולה, יחד עם רבים אחרים, היווה את בסיסו של משפט האיינזצגרופן שלאחר מלחמת העולם השנייה, שבו מספר מפקדי האיינזצגרופן נמצאו אשמים בפשעים נגד האנושות.

כמה מהאחראים הראשיים לטבח רומבולה הובאו לדין. ויקטורס ארייס הצליח לחמוק במשך זמן רב ממשפט במערב גרמניה, אך לבסוף נידון למאסר עולם בשנת 1979. הנריך לוזה ופרידריך זנקה הועמדו לדין בבתי משפט במערב גרמניה ונידונו לתקופות מאסר. הרברטס צוקורס ברח לדרום אמריקה, שם הוא חוסל על ידי סוכני המוסד. אדוארד שטראוך הורשע במשפט האיינזצגרופן ונידון למוות, אך הוא מת בכלא לפני כן, בספטמבר 1955. פרידריך יקלן נתלה בפומבי בריגה ב-3 בפברואר 1946 לאחר משפט בפני השלטונות הסובייטיים[42].

הנצחה באתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה, הנצחת השואה כמעט ולא הייתה קיימת בתחומי הרפובליקה הסובייטית של המדינות הבלטיות, שנמשכה עד לשנת 1991. עם זאת, אתר רומבולה בלט בכך שהוא היה כמעט היחיד על שטחה של ברית המועצות לשעבר, שהקהילה היהודית המקומית הצליחה להקים אנדרטה בתחומו. זה קרה לראשונה בשנת 1962, ביוזמתו של היישוב היהודי של ריגה.

בתחילה הוצב לוח עץ, שהורד במהירות על ידי השלטונות הסובייטיים. הדבר נעשה בטענה שהוא מנציח רק קורבנות יהודים (אף על פי שרק יהודים נרצחו שם). הקהילה היהודית לא ויתרה, והרשויות אפשרו להקים אנדרטה אחרת, אבל התעקשו על נוסח כללי יותר, שיעלה בקנה אחד עם מדיניות התעמולה הסובייטית השמה דגש על קורבנות הפשיזם[43]. בהחלטת פשרה עם השלטונות, הונחה במקום בשנת 1964 אבן שעליה נכתב, כי במקום קבורים אזרחי ברית המועצות, קורבנות הפאשיזם. מוצאם היהודי לא הוזכר. מעל הכיתוב חקוק סמלה של ברית המועצות, הפטיש והמגל. עם השנים האנדרטה הוזנחה ומספר פעמים אף הושחתה על ידי מקומיים.

רק לאחר קריסת ברית המועצות והקמת הרפובליקה של לטביה, נסללה הדרך להנצחת הקורבנות היהודים במקום. אתר רומבולה הפך מוכר יותר ויותר ונערכו בו טקסי זיכרון. בשנת 2001, בטקס האזכרה במלאת 60 שנה לטבח, אמרה נשיאת לטביה, ואירה ויקה-פרייברגה, כי "אנחנו יכולים להריח את העשן שעלה מרומבולה, שם גופות שנקברו נשרפו כדי למחוק ראיות"[44].

בנובמבר 2002, הוקם אתר הנצחה במקום על ידי השלטונות הלטביים. בכניסה לאתר הוצב פסל של עץ הכורע תחת עול האבנים עליו. בתחילת הדרך פזורים כמה אבני זיכרון, אחת מהן חרוטה בשלוש שפות (עברית, לטבית ואנגלית), והיא התווספה לרגל הביקור הממלכתי הראשון של נשיא מדינת ישראל משה קצב בלטביה בשנת 2005.

לאורך השביל אל תוך היער נראים אבני בטון אפורים זהים נושאי מגן דוד, ועליהם חרוט הכיתוב "1941-1944". בלבו של אתר הזיכרון מוצבים לוחות אבן מסודרים בצורת מגן דוד ועליהם חקוקים שמות הנרצחים. במרכזם מומנט עשוי מחוטי פלדה ששורשיו צומחים מהאבנים שעל הקרקע ויוצרים את הצורה של מנורה, סמל יהודי נוסף. לידם אנדרטת אבן עם הסבר כי זוהי המצבה שהוצבה בשנת 1964 ביוזמתה של הקהילה היהודית בריגה, וכי זה היה הזיכרון היהודי היחיד לקורבנות הטרור הנאצי בכל ברית המועצות[43].

באתר ההנצחה הראשי ולאורך הדרך עמוק אל תוך היער פזורים מספר קברי אחים מלבניים שבמרכזם צומח דשא, והם מורמים בגובה של מדרגה מעל פני הקרקע ומתוחמים בבטון. סלע בודד ניצב על כל אחד מקברי אחים אלה.

צילום פנורמה של האתר: מימין קבר האחים, משמאל אנדרטת זיכרון בצורת מנורה ומסביבה אבנים מסודרות בצורת מגן דוד ועליהן חקוקים שמות הנרצחים

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Angrick Andrej ,Klein Peter: The final solution in Riga: exploitation and annihilation, 1941–1944. New York: Berghahn Books, 2012
  • Ezergailis, Andrew, The Holocaust in Latvia 1941-1944—The Missing Center, Historical Institute of Latvia (in association with the United States Holocaust Memorial Museum) Riga 1996 ISBN 9984-9054-3-8
  • Kaufmann, Max, "Die Vernichtung des Judens Lettlands" (The Destruction of the Jews of Latvia), self-published, Munich, 1947, English translation by Laimdota Mazzarins (available on-line as Churbn Lettland -- The Destruction of the Jews of Latvia)
  • Michelson, Frida, I Survived Rumbuli, Holocaust Library, New York, NY 1979 ISBN 0-89604-029-1
  • Press, Bernard, The Murder of the Jews in Latvia, Northwestern University Press, 2000

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at page 239
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Ezergailis, The Holocaust in Latvia, pages 4-7, 239-270
  3. ^ Riga trial verdict excerpts, as reprinted in Fleming, Hitler and the Final Solution, at pages 78 to 79
  4. ^ Angrick ,Klein: The final solution in Riga: exploitation and annihilation 1941–1944, page 76
  5. ^ 5.0 5.1 Winter Alferd, Rumbula Viewed From The Riga Ghetto rumbula.org, 1998
  6. ^ Fleming, Gerald, Hitler and the Final Solution, Berkeley: University of California Press, Berkeley,1994, page 75
  7. ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, pages 239-270
  8. ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at pages 241 to 242
  9. ^ Browning, Christopher, Nazi Policy, Jewish Workers, German Killers, Cambridge University Press 1999, page 143
  10. ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, pages 243-245
  11. ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at pages 247-248
  12. ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia pages 240-241
  13. ^ Fleming, Hitler and the Final Solution, at pages 78-79
  14. ^ Browning, Christopher, and Matthäus, Jürgen, The Origins of the Final Solution, University of Nebraska Press, Lincoln, 2004, page 396.
  15. ^ Roseman, Mark, The Wannsee Conference and the Final Solution—A Reassessment, Holt, New York, 2002 page 75-77
  16. ^ Kaufmann, The Destruction of the Jews of Latvia, at pages 31 to 33
  17. ^ Michelson, Frida, I Survived Rumbuli, at pages 77-78
  18. ^ Riga trial verdict excerpts, as reprinted in Fleming, Hitler and the Final Solution, at pages 78 to 79
  19. ^ 19.0 19.1 Jeckeln interrogation excerpts, reprinted in Fleming, Hitler and the Final Solution, pages 95-100
  20. ^ Ezergailis, Andrew, The Holocaust in Latvia, at 255.
  21. ^ Press, The Murder of the Jews in Latvia, at 106-107
  22. ^ Klee, Ernst and others, The Good Old Days, MacMillan Free Press, NY 1991, pages 76-86
  23. ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, pages 241-242
  24. ^ Kaufmann, The Destruction of the Jews of Latvia, page 33-34
  25. ^ Michelson, Frida, I Survived Rumbuli, pages 77-78
  26. ^ Angrick ,Klein: The final solution in Riga: exploitation and annihilation, 1941–1944 page 153
  27. ^ 27.0 27.1 Rhodes Richard: Mistrzowie śmierci. Einsatzgruppen. Warszawa: Bellona, 2008. pages 308-310
  28. ^ Angrick ,Klein: The final solution in Riga: exploitation and annihilation, 1941–1944 pages 150-151
  29. ^ Michelson, Frida, I Survived Rumbuli, at pages 85 to 88 I.
  30. ^ Kaufmann, The Destruction of the Jews of Latvia, at pages 36-38
  31. ^ Michelson, Frida, I Survived Rumbuli , at pages 85 to 88
  32. ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at pages 257 to 261
  33. ^ Kaufmann, The Destruction of the Jews of Latvia, at page 37
  34. ^ Holocaust Education, Research and Remembrance in Latvia
  35. ^ Angrick ,Klein: The final solution in Riga: exploitation and annihilation, 1941–1944 page 160
  36. ^ Hale,Christophe Kaci Hitlera. Brudny sekret Europy. Kraków: Wydawnictwo Znak, 2012
  37. ^ 37.0 37.1 Riga in Holocaust Encyclopedia
  38. ^ Hilberg, Destruction of European Jews, at 365
  39. ^ Smith, Remembering, at page 100, 114, 128, reporting statement of Ruth Foster
  40. ^ Breitman, Architect of Genocide, 220
  41. ^ Angrick ,Klein: The final solution in Riga: exploitation and annihilation, 1941–1944 pages 406-407
  42. ^ Hale,Christophe Kaci Hitlera. Brudny sekret Europy. Kraków: Wydawnictwo Znak, 2012. pages 230 ,238
  43. ^ 43.0 43.1 Rumbula in www.dark-tourism.com
  44. ^ Latvia remembers Holocaust killings 60 years ago


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg